החוקר הטוב

עם סיום לימודי המשפטים בשנת 1998, החליט משה סעדה להתחיל את שנת ההתמחות שלו במחלקה לחקירות שוטרים. בימים שלאחר רצח רבין ובתקופת כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, הפרקליטות ומח"ש נתפסו בעיניו כמעוז סגור ומובהק של אגף מסוים מאוד בחברה הישראלית. למרות הפער האידאולוגי הבולט, הוא בחר להיכנס אל תוך המערכת מתוך תחושת שליחות וסקרנות מקצועית לעסוק בדין ובחקירות.

"הגעתי לשם מתוך תחושת שליחות", משחזר סעדה בשיחה עם 'בשבע'. "הייתי כמעט הדתי היחיד, המזרחי היחיד והימני היחיד במקום. אני זוכר שבשיחות המסדרון הסוערות של אותם ימים אמרתי את דעותיי, ואחת המזכירות הבהירה לי: 'אם תמשיך להגיד את מה שאתה חושב – פשוט לא תתקדם'. סגן המנהל אפילו המליץ לי לקרוא את 'הזמן הצהוב' של דוד גרוסמן כדי להרחיב את האופקים, מתוך רצון אמיתי להשלים לי פערים".

השנה הראשונה הייתה בשביל סעדה בעיקר פרק של למידה והיכרות מקרוב, עוד לפני שהתעורר בו הרצון לשנות את השיטה. "באתי מראש רק לשנה אחת של התמחות כי הנושא של חקירות שוטרים ריתק אותי", הוא מסביר. "כמתמחה בתפקיד זוטר אתה לא מקבל החלטות בתיקי ליבה ואין לך השפעה דרמטית, אבל המפגש הזה ריתק אותי, ודווקא בתוך המציאות הזאת גדלתי והיה לי טוב".

"הרגשתי שאני מסומן"

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד הימור מנצח

עוד מאת יוסף ארנפלד עניין אישי והפעם עם הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה

נקודת המפנה הראשונה שבה הרגיש סעדה אחריות כבדה על כתפיו הגיעה בעקבות אירועי אוקטובר 2000. לאחר סיום ההתמחות הוא התבקש להישאר כפרקליט, וכעבור שלוש שנים מצא את עצמו, כמשפטן צעיר, מרכז מטעם מח"ש את הסוגיה הרגישה של ירי השוטרים במהלך המהומות. זאת בעקבות דוח ועדת החקירה הממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון תאודור אור, שהמליצה לבחון הגשת כתבי אישום נגד השוטרים.

הלחץ הציבורי, הפוליטי והתקשורתי סביב התיק היה אדיר, אך סעדה העמיק בחומרים והגיע למסקנה הפוכה. "ישבתי על התיקים, ביצענו חקירות, והגעתי למסקנה שלחלק מהשוטרים בכלל הגיע פרס ביטחון ישראל. עברתי על כל החומרים וכתבתי דוח שמנקה את כולם ולא מגיש אף כתב אישום. הנהלת מח"ש קיבלה את הדוח שלי והעבירה אותו לפרקליט המדינה ערן שנדר וליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז".

ההחלטה לא להגיש כתבי אישום עוררה סערה ציבורית ותקשורתית נרחבת, והובילה למהלך חסר תקדים במערכת המשפט. "התקיפו אותנו מכל החזיתות, וזה גרם לי לשאול את עצמי שוב ושוב אם לא נפלה תקלה תחת ידי", הוא משחזר. "בהחלטה תקדימית, בלחץ התקשורת וועדת המעקב, החליטה הפרקליטות לבדוק את עצמה ולהקים צוות בראשות שי ניצן שיבחן מחדש את כל ההחלטות שלי".

כשנקבעה הפגישה המכרעת עם שי ניצן, הותירה הנהלת מח"ש את המושכות בידיו של הפרקליט הצעיר. "הצעתי למנהל מח"ש הרצל שבירו להכין אותו לישיבה, כי הרי הם קראו רק את חוות הדעת ואני הייתי זה שעבר על החומר", מציין סעדה. "אבל הרצל אמר לי: 'אין צורך, תלך אתה'. הרגשתי בדיוק כמו בתפילה שאמרנו בישיבה לפני הלימוד – 'שלא תארע תקלה על ידי'. ידעתי שכל המשקל מונח על הכתפיים שלי".

המפגש הראשון של סעדה עם שי ניצן, אז המשנה לפרקליט המדינה, נחרת בזיכרונו כטבילת אש קשה במיוחד. "נכנסתי לחדר, ושי ניצן ישב שם מול חצי גורן של כל בכירי הפרקליטות", הוא משחזר. "הוא הסתכל עליי ושאל: 'מה הדרגה שלך בכלל? ולמה רק אתה הגעת?'. הסברתי לו שהמנהל שלח אותי. ואז הוא אמר: 'תסביר לי, סעדה, השופט תאודור אור חושב שצריך להגיש כתבי אישום, ואתה מחליט לסגור את כולם?'. עניתי לו בחדות: 'זו שאלה לא לגיטימית. תשאל אותי אם יש ראיות או אין ראיות – ועל זה אענה לך'".

התיק נבדק מחדש במשך שנתיים תמימות בידי צוות מיוחד בראשות שי ניצן. סעדה והפרקליטה שאיתו, אפרת גרין, מצאו את עצמם תחת זכוכית מגדלת קפדנית, כשהלחץ הפוליטי הגיע עד ללשכת שרת המשפטים דאז, ציפי לבני. "לבני אמרה לי בישיבה: 'לא יכול להיות שאין אף כתב אישום! ועדת המעקב לוחצת אותנו'. שאלתי אותה בתגובה: 'את מי את רוצה שנקריב למוֹלך?'. הייתה שם תפיסה פוליטית מובהקת שחייבים לספק תוצאה מסוימת. במשך שנתיים ידעתי שסורקים כל אות וכל מילה בחוות הדעת שלי במסרקות של ברזל".

המאבק הגיע אפילו להאשמות בגזענות. בדרג הגבוה קבלו על כך שבחוות הדעת הופיע הביטוי "המקומיים" בנוגע למתלוננים באום אל־פחם. "בישיבה אצל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, טענו שהשימוש במילה הזאת מלמד על גזענות מצידי. הרגשתי שאני מסומן מראש. לקראת הישיבה הבאה נברתי בדוח ועדת אור בעצמי, והראיתי להם שפשוט ציטטתי את המונח מתוך הדוח שלהם. אבל כשזה הגיע ממני זה הפך מיד לחשד. זו הייתה הפעם הראשונה במערכת שבה הרגשתי באמת מסומן".

בתום שנתיים של בדיקה חסרת תקדים, אימצו בפרקליטות את עמדתו של סעדה במלואה ולא הוגשו כתבי אישום. למרבה ההפתעה, עמידתו העקשנית דווקא סללה את דרכו לקידום. "עשיתי למנהל מח"ש הרצל שבירו כאב ראש אדיר, אבל הוא גיבה אותי עד הקצה כי הוא ידע שאני איש אמת. למרות שהדעות שלו היו שונות לחלוטין משלי, הוא העריך אותי מאוד ברמה המקצועית ודחף אותי קדימה במערכת, בדרך לתחנות ולתיקים הגדולים הבאים".

במקביל לתיקי אוקטובר 2000, הוא הופקד על חקירת פרשיות מורכבות של חריגה מסמכות ואלימות, כולל מקרה קשה במיוחד בחברון. "טיפלתי בתיק שבו שוטרי מג"ב החליטו לנקום בעקבות פיגוע בציר המתפללים, העלו פלשתינים לג'יפ, התעללו בהם וזרקו נער מהרכב עד שראשו התרסק. נלחמתי שם בכל הכוח, הגשתי כתבי אישום ונאבקתי כדי להביא להרשעתם. מצאתי את עצמי פועל ביושר בכל המגרשים".

מנגד, כשזה הגיע לעלילות שווא נגד כוחות הביטחון, סעדה לא היסס להתייצב גם מול כלי התקשורת החזקים ביותר. מקרה בולט כזה התרחש בעקבות תחקיר מהדהד שפרסם גדעון לוי במוסף 'הארץ', שבו נטען כי לוחמי מג"ב המציאו "נוהל חמור" שבמסגרתו קשרו פלשתיני לחמור, הריצו אותו בהרים וגרמו למותו. הכתבה חוללה סערה בין־לאומית והוציאה את דיבתה של ישראל בעולם.

חקירה מעמיקה חשפה כי הסיפור כולו היה שקר מוחלט. "התברר שאף שוטר לא היה מעורב באירוע. מדובר באדם לא יציב שנקשר בעצמו לחמור והורץ על ידו", הוא משחזר. "בתמימותי פניתי בהתחלה ל'הארץ' וחשבתי שאם אציג להם את הממצאים הם יתקנו, אבל זה לא עזר. בפרקליטות, עיתון 'הארץ' נחשב אז לקודש הקודשים, אך הדובר של משרד המשפטים, שהיה איש ישר, לקח אותי באופן תקדימי לאמנון דנקנר בעיתון 'מעריב' כדי לתדרך נגדם". החשיפה ב'מעריב' תחת הכותרת "מי כאן החמור?" הכתה גלים. "חמי שאל אותי למה אני מכניס את הראש שלי לתוך המחלוקת הזאת, עניתי לו בפשטות: כי זאת האמת. ככה עבדתי לאורך כל הדרך במערכת – לחמתי בעבריינות של שוטרים כשזה קרה, אבל נלחמתי בחירוף נפש גם נגד עלילות שווא נגדם".

הבן של הרב בנוער העובד

הסיפורים הללו הם רק טעימה מתוך שנות מאבקו של סעדה לתיקון מערכת המשפט. מאבק זה ליווה אותו לאורך 24 שנות שירותו במחלקה לחקירות שוטרים – מתוכן שבע שנים כסגן מנהל מח"ש ושנה כממלא מקום המנהל – ונמשך כיום בתפקידו כחבר כנסת מטעם הליכוד. סיפורים אלו ואחרים ראו אור לאחרונה בספרו 'עבריינים בשירות החוק', ספר שמציב כתב אישום נוקב מול הדיפ־סטייט במערכת המשפט.

עורך הדין סעדה (53), נשוי לנעמי ואב לחמישה, גדל בנקודת החיבור שבין הקהילות והמגזרים בישראל. הוריו עלו מתוניסיה וממרוקו למעברות בבית שאן. "בתקופתם הם לא יכלו להגיע לאוניברסיטת ייל או אוקספורד", הוא משחזר. "הכי רחוק ששלחו אותם היה לחינוך חרדי: את אמא לסמינר אור החיים בירושלים ואת אבא לישיבת פורת יוסף, שם הוא הכיר את אח של אמא, וכך הם נפגשו והתחתנו בבית שאן".

כשבגרו הוריו הם חיפשו משרה של רב דובר צרפתית, וכך הגיעו למושב רמות מאיר בשפלה, שהיה אז יישוב חילוני לחלוטין. כילד, מצא את עצמו סעדה מתמרן בין הבית הדתי ובין הסביבה החילונית של המושב. "מצד אחד התחנכתי בתלמוד תורה חרדי ברחובות, ומצד שני הייתי חניך בנוער העובד והלומד של המושב, כי זה מה שהיה", הוא מחייך. "מצאתי את עצמי מגיל קטן בדואליות. אבא התעקש שלא אלבש חולצה כחולה של התנועה. כולם באים לפעולה במדים, ואני בא בחולצה רגילה – זאת אמירה. היו גם ענייני כשרות ושבת בבתים של חברים. זה לימד אותי לגדול בתוך המורכבות".

גם בתלמוד התורה החרדי המפגש לא היה פשוט. "הייתה שם פסיקה אשכנזית מחמירה, הייתי מתווכח עם המחנכים ומביא להם קיצור שולחן ערוך של הרב חיים דוד הלוי, עוד לפני שהיה ילקוט יוסף. אבא, שהיה תלמיד חכם ורב המושב, אמר לי על פסקים מסוימים: 'ברור שזה מותר'. לא הייתה אז לגיטימציה לפסיקה הספרדית". בהמשך נמשך אל הציונות הדתית ומצא את מקומו בישיבה התיכונית שעלבים, משם המשיך לישיבת ההסדר והתגייס לצה"ל כלוחם בנח"ל. המעבר הזה דרש ממנו למרוד במוסכמות של הבית ולעבור לכיפה סרוגה. "ניהלתי מאבק מול אבא. בסוף הוא הסכים בתנאי אחד: שבכל שבת, עוד כתיכוניסט בכיתה י"ב, אעביר שיעור בסעודה שלישית בבית הכנסת במושב. ככה הוא לימד אותי לדבר מול ציבור".

לאחר שסעדה התחתן, אביו חלה פתאום ונפטר בגיל 48 בלבד. "גילו לו את המחלה בימי בין המצרים, ובטבת הוא כבר נפטר. זה קרה באבחה אחת. כולם במושב לא הבינו איך זה קורה דווקא לרב, ולא הייתה לי תשובה. היום אני מבין כמה צעיר הוא היה, אבל הערכים והחיבורים שהוא הוריש לי נשארו איתי הלאה".

לאחר השחרור מצה"ל, קיבל סעדה את ההחלטה ללמוד משפטים. הבחירה במסלול הזה לא הייתה מקרית. "כל החיים עולם המשפט סקרן אותי", הוא מסביר. "התשוקה להבין איך המערכת עובדת ואיך מגיעים לאמת תמיד הייתה שם". אביו זיהה מוקדם את המשיכה של בנו לתחום, אך ניסה לכוון אותו אל המרחב התורני. "הוא כל הזמן אמר לי שאם זה כל כך מעניין אותי, כדאי שאלמד דיינות. זה היה החלום שלו. הוא עצמו למד רבנות, אבל היו אילוצים של החיים והוא נשאר במקום, והיה לו את הרצון הזה לגביי. מהמקום הזה רציתי ללמוד משפטים. למדתי ב'שערי משפט' ובמקביל בכולל בבר אילן, שילוב שאִפשר לחבר בין המשפט העברי לאזרחי".

"שי ניצן התיר כל רסן"

שנים ספורות לאחר סגירת תיקי אוקטובר 2000, מצא את עצמו סעדה בלב הסערה הלאומית של ימי הגירוש מגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות, ומעט לאחר מכן בעימותים הקשים בפינוי עמונה בפעם הראשונה. השילוב בין האידאולוגיה לאווירה במסדרונות הפרקליטות היה קשה בשבילו. "בימי הפינוי מגוש קטיף הייתה שמחה וצהלה במסדרונות. אנשים הגיעו עם סרטים כחולים על הרכבים, וראית שמבחינתם זה יום חג. בימים ההם לא יכולתי אפילו להחתים כרטיס בעבודה. ישבתי מול הטלוויזיה, ראיתי את המראות מבית הכנסת ובכיתי, כשאחרים סביבי צחקו. הפער הזה בין הכאב האישי לשמחה לאיד היה תהומי".

בעקבות האלימות המשטרתית באירועי עמונה נתקלה מח"ש בחוסר אמון ציבורי כמעט מוחלט, ורבים מהנפגעים נמנעו מהגשת תלונות. מי שנלחמה להביא את המקרים לטיפול משפטי הייתה אורית סטרוק. הביקורת החריפה שמתחה על מח"ש עוררה נגדה כעס במערכת, אבל סעדה התעקש לעבוד מולה. "היא הייתה מגישה תלונות ומגיעה לשבת בדיונים בבית המשפט. בשלב מסוים אפילו אמרו לי במח"ש 'אל תדבר איתה יותר', אבל כשהיא וחיים פלק ישבו מולי אמרתי להם: 'תביאו תיק־תיק ונבדוק'. בסופו של דבר הם אמרו לי שאני זה שסדק בשבילם את חומת אי האמון".

בתיקים שהגיעו לטיפולו במח"ש, סעדה התעקש לרדת לעומקם של דברים. דוגמה מובהקת לכך הייתה הטיפול בתלונה של יהודה עציון, שנרמס על ידי פרש משטרתי בעמונה. "הטענה של הפרש הייתה שהסוס איבד שליטה. כדי להוכיח אחרת הלכתי לחווה, למדתי בעצמי איך מדהירים סוסים והגשתי כתב אישום. הפרש הורשע בסופו של דבר בבית המשפט על ידי השופטת רבקה פרידמן־פלדמן. תיקים כאלה, כמו גם הטיפול מקרוב במקרה של עקיבא ויתקין (מפגין נגד ההתנתקות שהותקף באכזריות בידי שוטר, י"א), פשוט לא היו קורים אם לא הייתי נלחם עליהם מבפנים".

סעדה משוכנע שגם בתוך אווירה מערכתית מורכבת שבה, לדבריו, "שי ניצן התיר כל רסן", היושרה והמצפן הפנימי שלו הם שאפשרו לו לפעול בלא מורא. "אם לא הייתי שם, התיקים האלה היו נסגרים כהרף עין. העובדה שנלחמתי בעבר בתיקי התעללות בפלשתינים הוכיחה לכולם, גם בתוך מח"ש, שהמניע שלי הוא לא פוליטי אלא חתירה לאמת נקייה. ראו שאצלי המצפן תמיד נשאר מצפן של אמת, בלי קשר לזהות המתלונן".

במשך כמעט עשרים שנה, מאז 1998, צמח סעדה בתוך מח"ש, התקדם בסולם הדרגות ובנה קריירה מוערכת, עד שהגיעו תיקי נתניהו. נקודת השבר הראשונה החלה בפרשת ניצב רוני ריטמן, מפקד להב 433 דאז, שנחקר על הטרדה מינית. "מבחינתנו זה היה אירוע שגרתי לחלוטין: יש מתלוננת, יש עדים, ויש בדיקת פוליגרף שקובעת שהיא דוברת אמת", הוא משחזר. "ואז מגיע ראש צוות החקירות ואומר לי שריטמן מאשים את בנימין נתניהו בכך שהוא תפר לו את התיק בגלל חקירות שרה נתניהו. כשהוא אמר את זה בחקירה, מרוב שזה היה תלוש, פשוט חייכתי".

אלא שהטענה המופרכת הפכה במהרה למהלך מעל הראש של מח"ש, כאשר סנגוריו של ריטמן ביקשו וקיבלו פגישה דחופה אצל היועמ"ש יהודה וינשטיין. "התרחש פה אירוע חריג בניגוד לחוק: יש מתלוננת נפגעת עבירה, ומאפשרים לחשוד לערער על האמינות שלה מלמעלה. ואז מחליטים לא להגיש כתב אישום ולהחזיר אותו לתפקידו. תבין, בן אדם שחשוד בעבירה קשה מוחזר לנהל את החקירות נגד ראש הממשלה, למרות ניגוד העניינים הבוטה כשהוא טוען שראש הממשלה בישל לו את התיק. פה הבנתי שהמערכת לא באזימוט".

השבר הלך והעמיק באירועי אום אל־חיראן, אז נחקר תפקודם של השוטרים בזירה שבה נהרגו תושב בדואי ושוטר. המפכ"ל רוני אלשיך תדרך נגד מח"ש, במטרה לנקות את תפקוד המשטרה באירוע. סעדה, ששימש כממלא מקום ראש המחלקה בשל מחלתו של אורי כרמל, ספג איומים ישירים בדיון דרמטי בלשכת היועמ"ש אביחי מנדלבליט ובנוכחות שי ניצן. "אלשיך איים לפרק את מח"ש, ואני יושב בתוך החדר הכי קדוש בעיניי ומבין שמחללים אותו. בכירי המערכת אפשרו את זה ולא גיבו אותנו בחקירה, אלא לחצו להוריד את גובה הלהבות 'בגלל תיקים רגישים'. יצאתי משם ואמרתי לאורי: 'אני מפוצץ את זה'".

שיא המאבק הגיע כשידיעות על חריגות חמורות בחקירות נתניהו הגיעו לפתחה של מח"ש. "הגיע אליי קצין בכיר וביקש למסור מידע, כי הוא חושש שיפגעו בו", מספר סעדה. "הוא תיאר איך ביצעו תרגיל חקירה דרקוני לניר חפץ: החוקרים הביאו לתחנה אישה שהייתה איתו בקשר אינטימי, ערכו אצלה בבית חיפוש והפכו אותו, ואז השתמשו בזה כדי לאיים על חפץ שיהרסו את משפחתו ואת חייו האישיים אם לא יספק את הסחורה. זו לא הייתה 'טעות חקירתית' – זו עבירה פלילית של סחיטה באיומים. כשמישהו מביא לך מידע כזה בתיק של ראש ממשלה אתה חייב לחקור, אבל המערכת פשוט סירבה לאפשר לנו לבדוק".

"כל תיקי נתניהו היו נראים אחרת"

כשסירב להתיישר, מצא את עצמו מבודד בתוך המערכת. "הפכו אותי לשקרן והחרימו אותי", הוא נאנח. "הלכתי לנציב תלונות הציבור על הפרקליטות, דוד רוזן, ואמרתי לו: 'תבדוק אותי בפוליגרף'. הייתי מוכן לשים את כל הקריירה והפנסיה שלי על הכף, כי ידעתי שאני אומר את האמת. אם המידע הזה היה נחקר בזמן אמת, כל תיקי נתניהו היו נראים אחרת לגמרי. כשבחרתי לצאת ולהעיד על כך בבית המשפט, ידעתי שאני עושה את מה שהמצפן הפנימי שלי מחייב אותי לעשות".

במשך חודשים ארוכים מצא את עצמו סעדה מבודד לחלוטין בתוך המערכת שבה גדל, כשאפילו קולגות קרובים חוששים לדבר איתו. בולט במיוחד היה הניסיון לנטרל אותו בחקירת מותו של הנער אהוביה סנדק ז"ל, נער גבעות שנהרג במהלך מרדף משטרתי של בלשי ימ"ר ש"י. "הגיע צוות גדול כדי לחקור את האירוע, כשבמקביל ידענו ששוטרי הימ"ר מנסים לשבש ולתאם גרסאות. למחרת בבוקר גיליתי להפתעתי ששחררו את כל השוטרים בטענה ההזויה ש'אין תלונה'".

כשסעדה עבר על החומרים, התמונה הצטיירה כחמורה במיוחד. "החברים של אהוביה אמרו בפירוש: 'הם הרגו אותו, הם הכו אותנו'. מדובר בקטין, ואף שוטר לא נחקר. מנהלת מח"ש התייחסה לאירוע כאילו ההרוג הוא מחבל. זו אותה מנהלת שבמקרה של מחבל שנוטרל בירושלים זימנה את השוטרים לחקירה תחת אזהרה באותו לילה, בעוד פה נמנעו מלחקור. כשבאתי לתחקר את אחד החוקרים בתיק, הוא אמר לי בגלוי: 'מנדלבליט אסר עליי לדבר איתך'. אמרתי לעצמי: אתה עובד עשרים שנה במקום, ופתאום עובר חרם מקצועי מוחלט רק כי לא הסכמת לכסות על מחדל?"

סעדה סירב לשתוק ושיגר בזמן אמת מכתב חריף ליועמ"ש אביחי מנדלבליט ולמשנה לפרקליט המדינה. "הבאתי להם דוגמאות מתיקים קודמים והראיתי שמעולם לא נהגנו כך. המכתב שלי הודלף לתקשורת ועורר סערה, אבל במקום לבדוק את האמת, המערכת השתוללה עליי על עצם המכתב. בסופו של דבר התיק נסגר בלא כלום ולא נעשה צדק. זה מראה מה קורה כשלמערכת אין שום בלמים. הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהמערכת היה לנסוע למשפחת סנדק, להסתכל להם בעיניים ולבקש סליחה. אמרתי להם את האמת הכואבת והפשוטה: 'פשוט לא חקרו את התיק של הבן שלכם'".

רגע ההכרעה האישי של סעדה הגיע לקראת יום הולדתו ה־48, בערב יום הכיפורים. "ישבתי בבית הכנסת בתפילת כל נדרי, והסתכלתי על השלט בהיכל שתרמתי לזכר אבא שלי ז"ל, שנפטר בדיוק בגיל הזה", הוא משחזר בהתרגשות. "אמרתי לעצמי: אבא שלי עשה את השליחות שלו בעולם כרב, ואני בגילו יודע על שחיתויות חמורות ושותק. זה אכל אותי מבפנים. אשתי אמרה לי: 'יש לך פנסיה תקציבית, אם תיאבק בהם ויגידו שהדלפת – תצא בלי כלום'. אבל עניתי לה ולראשי המערכת: 'נמות ונכבוש את ההר, אני איאבק בכם'".

התגובה של המערכת למאבקו הממושך של סעדה הגיעה ב־2022. סעדה פוטר מהרגע להרגע, בלא שניתנה לו אפשרות להיפרד מעובדיו. במקום להוריד ראש, הוא פנה לבית הדין לעבודה בתביעה תקדימית, שהסתיימה בהסכם פשרה ובפיצוי נדיר של 110 אלף שקלים לטובתו – צעד חריג שנבע מהחשש של הפרקליטות מעדותו של מנהל מח"ש לשעבר, אורי כרמל. "אומנם אורי הוא איש שמאל שהפגין נגד הרפורמה, אבל הוא איש אמת", מעיד סעדה. "התכתבויות שלו בזמן אמת עם שי ניצן חשפו הכול, כולל אמירה של ניצן שאין לחקור את המפכ"ל אלשיך כדי לא 'לשמח את מי שרוצה ברעת המערכת'. מבחינתם, שיקולים פוליטיים דרסו את המשפט והצדק".

לאחר פיטוריו, יצא סעדה למאבק פומבי בריאיון מהדהד אצל עמית סגל, שבו הגדיר את ראשי המערכת דאז כ"עבריינים בשירות החוק" – הגדרה שהפכה לימים לשם ספרו. "הטחתי את זה בשידור חי מול אלשיך, שי ניצן ומנדלבליט, ואף אחד מהם לא תבע אותי דיבה כי הם ידעו שאני אומר אמת", הוא אומר בנחרצות.

את הטענות הקשות שהוא מטיח בבכירי המערכת, סעדה לא היסס לומר בקול רם ובפנים גלויות עוד כשהיה נטול חסינות פרלמנטרית. "יש 1,300 פרקליטים בארץ", הוא אומר. "כל מה שהיה עליהם לעשות זה לקחת את האמירות שלי, לנסח תביעת לשון הרע ולתבוע אותי. אמרתי שהם עבריינים, אמרתי שהם זייפו פרוטוקולים והעליתי את ההאשמות החמורות ביותר. הרי הם לא שילמו את כספי הפשרה מכיסם, אז למה הם התקפלו? כי ברגע שאורי כרמל בא להעיד, הם הבינו שהכול יצוף בחוץ. הם פשוט פחדו שהאמת תצא לאור".

חקיקה זה לא מספיק

המאבק הציבורי הוביל אותו בסופו של דבר לפוליטיקה ולכהונה כחבר כנסת מטעם הליכוד, לאחר ששוריין ברשימה בידי ראש הממשלה, שם הציב לעצמו מטרה לתקן את המערכת מבפנים. חוד החנית של פעילותו היה העברת "חוק מח"ש", שמוציא את המחלקה לחקירות שוטרים מכפיפותה לפרקליטות והופך אותה לגוף עצמאי במשרד המשפטים, עם סמכויות לחקור גם את הפרקליטות והשב"כ. "עד היום, אם רציתי לחקור את הפרקליטות הייתי צריך לקבל אישור משי ניצן. איזה היגיון יש בזה?" תוהה סעדה. "החוק הזה הוא שינוי דרמטי שיבטיח שמה שנעשה לי ולתיקים הרגישים לא יחזור על עצמו. בסופו של דבר, הקמנו גוף אמיתי שישמור על השומרים".

מבחינתו של סעדה, הניסיון של הפרקליטות לחסל את הקריירה המקצועית שלו הפך לשליחות לאומית. "הם חשבו לרעה, והקדוש ברוך הוא חשב לטובה. הגעתי לכנסת במטרה אחת: לתקן את המערכת מיסודה ולהבטיח שכולם יהיו שווים בפני החוק. כשפעלתי לחוקק את חוק מח"ש, הם עשו הכול כדי להכשיל אותי. העבירו לי מסרים מאיימים ואפילו שלחו שופרות בתקשורת לתקוף אותי. אבל אמרתי להם בגלוי בוועדות: 'ככל שתנסו להשתיק אותי – כך אני אצעק חזק יותר'. אני את המערכת הזאת אתקן, יהיה דין ויהיה דיין".

סעדה משוכנע שהמפתח לשינוי אמיתי במערכת המשפט אינו טמון בחקיקה בלבד, אלא בעיקר במינוי אנשים ערכיים ובעלי עמוד שדרה. "חקיקה בלי אנשים מתאימים לא שווה כלום. בעבר הימין שיחק רק בהגנה, וכל הזמן ספגנו גולים. היום עברנו להתקפה. כשאני עומד בוועדה ואומר את האמת הקשה בפנים, הפרקליטים יודעים שאני צודק. המחנה שלנו לא צריך לפחד. שלחנו את הילדים שלנו להילחם בחזית – ארבעה מהילדים שלי משרתים כלוחמים וקצינים בשיא המלחמה – אז אנחנו לא נילחם פה למען עם ישראל?"

את דרכו הפוליטית והציבורית הוא רואה כריצה למרחקים ארוכים, שמטרתה להחזיר את האמון במערכת אכיפת החוק. "הם פיטרו אותי כמו גנב בלילה, ברגע אחד. עד היום לא פיניתי את השולחן שלי במח"ש ולא נפרדתי מהעובדים. בעטו אותי החוצה כי סירבתי לכסות על עוולות", הוא מסכם במבט קדימה: "החלום שלי וסגירת המעגל האמיתית שלי היא לחזור לשם כשר המשפטים. כדי לתקן מערכת חזקה כל כך אתה חייב להכיר אותה לפניי ולפנים, להיות אמיץ ולא להסס להילחם. זו השליחות שלי, ולא אעצור עד שהשינוי יושלם".