את אנחת הרווחה שנשמעה באותה שנה במוצאי חמישה עשר באב אפשר היה לשמוע מדן ועד באר שבע. כזכור, השבטים יצאו למלחמה נגד אנשי בנימין שסירבו להסגיר את החשודים ברצח המזעזע של הפילגש בגבעה ונשבעו שמעכשיו והלאה מחרימים את בנימין ולא מתחתנים איתם, אבל אז הבינו את המשמעות וסגרו על התרגיל הידוע של "אתם תחטפו את הבנות שלנו מהכרמים ואנחנו נעשה כאילו אנחנו לא יודעים", מה שגם היה אמור להקל קצת על בעיית הרווקות המאוחרת.
התוכנית הצליחה מעל למשוער, שבט בנימין חזר אל חיק הקונצנזוס, והכי מבסוטים היו החברים של ההורים של הכלות שלא היו צריכים להביא לחתונה צ'קים (בתקופת התנ"ך עוד לא המציאו את הביט). וכך, כמה ימים לאחר המבצע המרשים חזרו הזוגות הנרגשים מירח דבש מקוצר בצימר עם נוף לכרם, ובעוד הם פורקים את המזוודות אמרה כבדרך אגב הכלה הטרייה לבעלה הטרי לא פחות: "אמא שלי שואלת איפה אנחנו בראש השנה".
"בבית", רטן הבעל (הוא לא הצליח לפתוח את הרוכסן של המזוודה), "למה איפה נהיה?"
"חשבתי שאצל ההורים שלי".
אולי יעניין אתכם
"למה?"
"בשבט שלי מקובל שבשנה הראשונה הולכים להורים של הכלה".
"בשבט שלי מקובל אחרת".
"בשבט שלך גם מקובל לאנוס ולרצוח אורחים".
"את מנסה לרמוז משהו?"
"רק לומר שאני רגילה לעשות את החגים עם ההורים שלי".
"אני לא".
"אז לא יפריע לך שניסע".
"התכוונתי להורים שלך".
חמש שניות אחר כך הוא שמע אותה מתייפחת בחדר השינה. גל כבד של חרטה הציף את ליבו הרחום. הוא היה אומנם גבר, אבל היו לו רגשות. טעיתי, הוא אכל את עצמו מבפנים, לא הייתי צריך להתחתן עם הבחורה הראשונה שהופיעה מאחורי הגפן.
"תקשיבי", הוא התיישב לידה והושיט לה טישיו, "אני מציע פשרה: בראש השנה נהיה עם ההורים שלי, בכיפור עם ההורים שלך. גם ככה אמא שלך לא יודעת לבשל".
פרץ הדמעות רק החמיר, באמת שלא היה לו שמץ של מושג למה. "אמא שלי הזהירה אותי לא להתחתן עם מישהו שהשבט שלו מסוגל לעולל דברים כאלה", היא קינחה את אפה בקולניות.
"אני מזכיר לך", הוא משך את הרוכסן בכוח, "שהכול התחיל בגלל שההוא מהר אפרים הלך לחמותו".
"הפוך, זה בגלל שהוא לא הסכים להישאר שם".
"זה הכול בגלל האישה, למה היא עזבה אותו?"
"כי הוא לא הסכים להיות בראש השנה אצל ההורים שלה".
"הוא ידע שברגע שכף רגלו תדרוך שם לא ייתנו לו לחזור הביתה".
"אף אחד לא מחזיק אותך בכוח, אם לא טוב לך איתי אתה יכול ללכת".
"זה בדיוק העניין, שאני לא רוצה ללכת".
"יואו, איזה חמוד אתה".
"התכוונתי שאני לא רוצה ללכת להורים שלך".
"אמא שלי תמיד הזהירה אותי לא להתחתן עם בחורים כמוך".
"מה זה 'בחורים כמוני'?"
"אתה יודע, מתרבות אחרת".
"למה את מתכוונת?"
"אתה לא תבין, אתה מתרבות אחרת".
"מי ישמע איזה תרבותי השבט הברברי שלך".
"מי שמדבר על ברברים".
"אז למה התחתנת איתי?"
"אתה רדפת אחריי בכרם, זוכר?"
"בואי, זה לא שהיו עלייך הרבה קופצים. ולהזכירך, הזמן לא עובד לטובתך. בתשרי הקרוב כבר תהיי בת 21".
"זה יהיה בניסן, אתה אפילו לא זוכר מתי נולדתי!"
"זה לא מקובל בשבט שלי".
"בשבט בנימין לא זוכרים ימי הולדת?"
"בשבט בנימין כן, בשבט הגברים לא".
"ובשבט הגברים גם מקובל להשאיר את הגרביים בסלון, להקפיא את אשתך מהמזגן ולשבת מול הטלוויזיה במקום לבלות איתה זמן איכות באיקאה?"
"וואלה כן".
"תכבה את ערוץ הספורט, אני מדברת איתך! לא נגמר כבר המסי הזה שלכם? כמה אפשר לראות כדורגל?"
"כמה שצריך. את יודעת שעד שהתחתנו הייתי ספורטאי לא רע בכלל? הייתי צלף, קלעתי לחוט השערה".
"האמת, לא יזיק לך לעשות כושר במקום לטחון גרעינים מול הטלוויזיה".
"איך אני יכול להקדיש זמן לכושר כשאת כל היום מתלוננת 'איפה אתה, למה אתה חוזר כל כך מאוחר, נמאס לי שאתה משאיר אותי לבד עם הילדים…'"
"מה ילדים? אנחנו נשואים פחות משבוע".
"ותראי איך את לא מפסיקה להתלונן".
"אם לא טוב לך אתה יכול לחזור לאקסית שלך מיבש גלעד".
"היא לא האקסית שלי".
"אה, נכון, שכחתי, היא לא שמה עליך".
"את מקנאת?"
"בה? מאוד".
"למה?"
"כי היא לא התחתנה איתך".
"את זאת שנדבקת אליי, עשית לי עיניים, אמרת לי 'בחור, אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה'. איזו טעות עשיתי שהקשבתי לך ונתתי עין".
"אוהו איזו עין נתת, עשית אותי חולה".
"עוד כשראיתי אותך בכרם היית חולה".
"לפני שפגשתי אותך הייתי בריאה לגמרי".
"אה, כן? אז למה כתוב שבנות ישראל חולות בכרמים?"
"אף אחד לא הכריח אותך לקחת דווקא אותי".
"אמא שלי הזהירה אותי לא להתחתן עם בחורה מהכרם".
"אז למה התחתנת?"
"אמא שלי לחצה עליי".
"טוב די, אין לי כוח, עשית לי כאב ראש. מה זה?"
"הכנתי לך תה צמחים, כמו שאת אוהבת".
"עם דבש וקינמון ובבונג?"
"עם כל החארטה".
"ווי, אתה כזה מתוק…"
"את באמת חושבת ככה?"
"אתה יודע, כשאני מסתכלת עליך מהצד, אתה בעצם לא כל כך נורא".
"את יודעת, גם אני… עזבי, זה לא מקובל בשבט שלנו".
הוא מגיש לה את הספל (בלי תחתית, היא מציינת לעצמה, התחתנתי עם בחור בלי תחתית), היא לוגמת מהתה בקולניות (הוא שונא שהיא עושה את זה), משעינה את ראשה על כתפו, ופתאום הכול מתגמד נוכח האהבה, התלות ההדדית, ההבנה שבעצם כל השבטים יכולים לחיות יחד בהרמוניה מופלאה, בלי לריב, בלי לצעוק, בלי להאשים זה את זה כל הזמן.
"לילה טוב, אהובי", היא לוחשת רגע לפני שהיא נרדמת, "אני כל כך שמחה שהסכמת שנהיה אצל ההורים שלי בראש השנה".
נו, ואחר כך אומרים ששום דבר טוב לא יוצא ממלחמת אחים.
לתגובות:
