במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף ב־2005, התרחש מפגש טעון בין מפקד המבצע תת־אלוף דאז גרשון הכהן לחנן פורת. חנן פורת שאל את הכהן: "מה עשית לנו?" והכהן השיב לו: "מה אתם עשיתם לנו?".
תת־אלוף הכהן התכוון בדבריו לניתוק וההתבדלות של גוש אמונים והמתנחלים מעם ישראל, קרי, אנשי עיירות הפיתוח, המושבים והערים. התבדלות זו היא שיצרה, לטענת הכהן, את האדישות שבה קיבל עם ישראל את פשע הגירוש. המתנחלים פעלו מתוך תחושת עליונות ואליטיזם, שאותן אימצו מהתנועה הקיבוצית.
נקודת הייחוס של ראשוני המתנחלים הייתה התנועה הקיבוצית, כפי שכתב דני רובינשטיין בספרו 'מי לה' אליי' בעניין ההתיישבות ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים. "את הצעד הגדול קדימה … עשו דווקא אנשי… הקיבוץ המאוחד… הם ולא אנשי גוש אמונים עשו את המעשה שייקבע כדרך פעולה לעתיד: התנחלות בשטחים המוחזקים ללא אישור וארגון ממשלתיים".
יש לציין כי הציפייה בקרב המתנחלים שתת־אלוף הכהן יסרב פקודה הייתה חסרת אחריות. פרעות קפלן, על השלכותיהן ב־7 באוקטובר, הוכיחו זאת. חוסר האחריות הוא עוד תכונה נלוזה שלמדו ראשי המתנחלים מהשמאל. השמאל אף פעם לא עושה חשבון נפש. לדידו הימין תמיד אשם. בקיץ 82' הסתובבה הלצה כי מלחמת יום כיפור פרצה בגלל מבצע שלום הגליל. אף כאן מצאו להם המתנחלים את תת־אלוף גרשון הכהן אשם בהתנתקות. להתבדלות ולהסתגרות שלהם אין כמובן כל קשר לכך שהם לא התנחלו בלבבות. אולי הם פשוט היו צריכים גם לכרוע ברך בפני ההתיישבות האובדת ולא רק להלל ולשבח אותה, כאילו היא לבדה הקימה את המדינה.
אולי יעניין אתכם
היו גם עיתונאים שהשמיעו טענות כנגד הכהן על חלקו בביצוע ההתנתקות. מה שמוזר הוא שעיתונאים אלה יכולים לבחור במה תקשורתית ציונית ובכל זאת הם ממשיכים לשרת את השמאל באדיקות ובמסירות, מה שלא ניתן לומר על איש צבא המחויב לדרג המדיני. ומי שיקרא את ספרו של ארז תדמור, 'מרד הגנרלים', יבין עד כמה חמורה והרסנית הייתה ההתנהלות העצמאית של הדרג הצבאי בישראל, כפי שנחרדה המדינה לגלות בבוקר שמחת תורה.
הבחירות הקרובות מעוררות תחושת דז'ה וו לבחירות 92', אך עם הבדל יסודי ומהותי בין אז להיום. ב־92' הימין הפסיד על רקע אידאולוגי. גאולה כהן וגנדי הפילו את ממשלת שמיר בעקבות ועידת מדריד. הרב לוינגר הקים מפלגה "מימין לימין" אשר לא עברה את אחוז החסימה אך נגסה בקולות 'התחיה', כך שזו לא עברה את אחוז החסימה. עתה ישנם גורמים בציונות הדתית שמפלגות המחנה הלאומי־אמוני אינן נאות בעיניהם. הללו ממשיכים בקו האליטיסטי ובחנפנות כלפי השמאל הדקדנטי חסר הערכים המוסר.
למרבה הצער זוכים אותם גורמים לרוח גבית מעיתונאים בכירים ורבי זכויות אשר משחר ימיהם מחלים את פני השמאל. כך לדוגמה יכולים אותם עיתונאים להתראיין בנחת בגל"צ אצל רזי ברקאי הנוטף ארס ושנאה על מפעל חייהם. אך אם יעלו אותם בגלי ישראל לריאיון ועימות עם יעקב ברדוגו, שגדל בלוד והיה בן טיפוחיו של דוד לוי, הם יטרקו את הטלפון ללא היסוס. כך גם יחסם ל'ערוץ 14', המשדר רוח לאומית וציונית ולא תבוסתנות.
עיתונאים אלה, המשרתים כאמור את ערוצי השמאל ומשמשים עלה תאנה לאיבתם לכל ערך יהודי וציוני, מעוררים מחשבות נוגות על כך שהסיסמה "הטובים לתקשורת" הובילה לאותה תוצאה קשה כמו הסיסמה "הטובים לטיס", שבאה לידי ביטוי במכתבי הסרבנות של הטייסים. היא מתחברת גם לתחושת האליטיזם שהתפתחה אצל חלק מהציונות הדתית, אשר מעדיפה להיות עם "החבר'ה הטובים" מהשמאל ובלבד שלא יזוהו עם המסורתיים.
בקרב דור המייסדים של ההתנחלויות ישנם מי אשר באופן טרגי, דווקא בשעה שמפעל חייהם פורח ומשגשג, אינם מוצאים עוד אידיאל וחזון והם נאחזים בסוציולוגיה כבמפלט, תוך התרפקות על איזו אידיליה וחיבוק מהשמאל הציוני, שהוא מושג חסר משמעות כיום.
הבחירות לכנסת ה־26 הן הזדמנות לדור הצעיר של הציונות הדתית להתחבר אל עם ישראל ולהצביע למפלגות המחנה הלאומי, ולא למפלגות שכל הרעיון הציוני שלהן מסתכם בשנאת חרדים, התנשאות ורוממות עצמית. נותר לקוות רק שלא יהיו בין ראשי המתנחלים כאלו שיגרמו חלילה להחמצה נוספת.
הכותב הוא סגן יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן לאומי וחבר מערכת רבעון 'האומה'
