שירה קרייטמן הייתה בת 11 בלבד כשאריאל שרון הוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות, שבמסגרתה גורשו תושבי גוש קטיף ובתיהם נהרסו. בימים ההם התגוררה משפחתה בניו יורק, והיא זוכרת היטב כיצד ישבה מול שידורי ה־CNN ומיררה בבכי למראה החורבן, בלי להבין עד הסוף את גודל השבר. כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, אחרי שעלתה ארצה וכשהיא כבר אמא לשלושה המתגוררת עם בעלה מתתיהו בבאר שבע, הגיע 7 באוקטובר. בתוך התהום והכאב של אותו יום נורא, החל ליפול אצלה האסימון: יש קשר ישיר בין החורבן של אז לטבח של היום. כיום, שירה ומתתיהו נמנים בין מאות משפחות שמוכנות בכל רגע נתון לעזוב את נוחות יומם ולעבור להתגורר ברצועת עזה.
מתתיהו ושירה עלו ארצה מניו יורק ומוושינגטון לפני כעשור. בתחילה התגוררו ברחובות ובהמשך עברו לבאר שבע, בעקבות לימודיו של מתתיהו במכון ויצמן, ולאחר מכן בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון. כיום הם הורים לשלושה. שירה, שעסקה בעבר בהייטק, עובדת כיום כעורכת דין, ומתתיהו מתמחה ברפואת ילדים. את בוקר 7 באוקטובר פגשה המשפחה בביתה שבבאר שבע, ימים ספורים בלבד לאחר לידת בנם. "הייתי עשרה ימים בלבד אחרי לידה, מציאות מורכבת מאוד כשלעצמה", היא משחזרת בשיחה עם 'בשבע'. "אני זוכרת כל שנייה מהיום הזה. אומנם לא גרנו בקו הראשון של העוטף, אבל חווינו את האירוע מקרוב מאוד".
המרחק הפיזי הקצר מיישובי העוטף המותקפים הפך למוחשי במיוחד בגלל עבודתו של מתתיהו. "בעלי היה אז סטז'ר במחלקת ילדים בבית החולים סורוקה. ביום שלמחרת, ב־8 באוקטובר, הגיעו אליהם למחלקה המון ילדים – בלי שם, בלי הורים, בלי שום פיסת מידע. הגיעו ישר מהתופת בעוטף, והצוות הרפואי פשוט לא ידע מי הם או מה לעשות. בשביל בעלי ובשבילי, הכאב הזה היה בלתי נסבל. זה היה היום הקשה בחיי".
להיות היכן שצריך אותנו
אולי יעניין אתכם
לצד הטיפול בתינוק החדש והדאגה למתרחש, שירה הרגישה שהיא חייבת להבין את השורשים של המציאות המדממת. "הייתי אז בשנה השלישית ללימודי המשפטים", היא מספרת. "כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, מצאתי את עצמי חוקרת את נושא ההתנתקות מהזווית המשפטית. נזכרתי בעצמי כילדה בת 11 שבוכה מול המסך בניו יורק, והבנתי שאני חייבת לרדת לעומק הדברים. שבועיים אחרי הלידה, בשעות הקטנות של הלילה כשהבית ישן, נכנסתי למאגר נבו והתחלתי לקרוא את פסק הדין המפורסם של בג"ץ חוף עזה מיוני 2005".
פסק הדין, שבו דנו השופטים בחוקתיות של חוק פינוי-פיצוי ובפגיעה בחוקי יסוד כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וזכות הקניין, קיבל פתאום משמעות מצמררת. "לקרוא את הטיעונים המשפטיים האלה ממש ימים ספורים אחרי הטבח ב־7 באוקטובר – היה מזעזע. ישבתי בבית בשלוש לפנות בוקר ובכיתי בדמעות. פתאום הבנתי בצורה הכי ברורה: המערכת המשפטית והמדינית יצרה כאן עוול היסטורי, ואנחנו חייבים לתקן אותו. הבנתי שאי אפשר להמשיך הלאה בלי לתקן. בהמשך ראיתי בפייסבוק הודעה על כנס של תנועת 'נחלה' בגבעת וושינגטון בחנוכה. הגענו לשם, ומאז אנחנו פעילים מאוד. כיום אני חברה בוועדה הפוליטית של התנועה".
מבחינתם, התמיכה ברעיון ההתיישבות היא לא סיסמה אלא תוכנית עבודה אישית. רוח זו הנחתה את מתתיהו כאשר החליט, שבועות ספורים לאחר פרוץ המלחמה, להמשיך את התמחותו ברפואת ילדים דווקא בבית החולים ברזילי באשקלון, תוך ויתור על הצעות מפתות ממרכז הארץ ומארצות הברית. "מתתיהו קיבל את ההחלטה כשישה חודשים אחרי 7 באוקטובר", מספרת שירה. "הוא אמר לי: 'ברזילי הוא בית החולים הכי קרוב לעזה, ואני רוצה להיות חלק מהפתרון. אני רוצה להיות הרופא של הילדים שחוו את כל הטראומה הזאת ולרפא אותם'. בעקבות זאת עברנו מבאר שבע לאשקלון לפני כשנתיים. המעבר הזה קירב אותנו לעזה, גאוגרפית ונפשית, כי תמיד המבט שלנו היה להיות איפה שצריכים אותנו".
אתם באמת מוכנים לארוז את הבית ולעבור לרצועה ברגע שיינתן האות?
"בכנות, אני לא יודעת מתי זה באמת יקרה בפועל, אבל אנחנו ממש רוצים ומוכנים. אנחנו חלק מהגרעין של חלוצי עזה. הציעו לנו לעבור איתם בשלב ראשון לשבי דרום ושקלנו את זה, אבל בסופו של דבר אנחנו קרובים יותר לעזה במקומנו הנוכחי באשקלון וזה קרוב לעבודה שלנו, אז נשארנו כאן בינתיים. אבל מבחינתנו, ברגע שיהיה אפשר – אנחנו לגמרי בעניין".
תגובות המשפחה המורחבת לתוכניות הללו מורכבות, בעיקר בשל הפער התרבותי. "המשפחה שלי יותר בעניין, מעורבת ותומכת", מציינת שירה. "אצל המשפחה של בעלי יש קצת יותר חששות – לא מזווית פוליטית, אלא מהמבט האמריקאי שלא מבין למה להיכנס לסיכון כזה. הילדים, לעומת זאת, שותפים מלאים. הבן הגדול שלנו עולה לכיתה ו', וכשהתחלנו את המסע הזה הוא היה בכיתה ג'. אנחנו לא עושים מזה שיחות חגיגיות, אלא מדברים על זה בטבעיות בשיחות קטנות בבית, והוא מבין ומאוד תומך".
בשבילה, החיבור לחבל עזה הוא ממוקד וספציפי. "עיקרון היסוד שלנו הוא להיות איפה שצריך אותנו. אבל כרגע, אחרי שראינו מה קורה כשהתיישבות נעקרת – עזה היא המקום. היינו לא מזמן באזור אלי סיני וניסנית לשעבר, וביקרתי בנתיב העשרה. כשעומדים שם, מבינים בצורה הכי מוחשית את המחיר של היעדר התיישבות. התוחמת הצפונית של עזה קרובה אלינו מאוד, וזה תופס מקום מיוחד בלב שלנו. אנחנו מכירים את האזור ולא מחליפים מקום כל חצי שנה".
כחברה בוועדה הפוליטית של התנועה, היא מתקשה להסתיר את ההתרגשות מהתהליך שמתרחש לנגד עיניהם. "אני זוכרת איך שדניאלה וייס נשאה נאום בגבעת וושינגטון בחנוכה, ואמרתי לעצמי: 'זה חלום, אני לא יודעת אם זה באמת יקרה'. והנה היום, זה ממש קורה לנגד עינינו. זו חוויה שקשה לתאר במילים. אני יודעת שהחזרה לתוחמת הצפונית תתרחש, ואני מאמינה שזה יקרה ממש בקרוב".
שישה גרעיני התיישבות, 1,300 משפחות
מתתיהו ושירה הם משפחה אחת מתוך יותר מ־1,300 משפחות, שונות ומגוונות מציבורים שונים, זוגות צעירים לצד סבים וסבתות, החברות כיום בשישה גרעיני התיישבות של תנועת נחלה. משפחות אלו מוכנות להתיישבות ברצועת עזה ביום שבו ייקראו לכך. גרעיני ההתיישבות נוסדו לראשונה בחנוכה לפני כשנתיים וחצי. ולאחר כל אירוע שנערך מאז – צעדה, עצרת או פעילות בשטח – פונות משפחות נוספות ומבקשות להצטרף, כדי לוודא שגם הן יהיו חלק מהמהלך ולא יחמיצו את העלייה לקרקע.
בנוסף לכך, קיים גרעין שכבר עשה את הצעד המעשי: יותר מ־20 משפחות עזבו בתים גדולים ומרווחים ועברו עם ילדיהן לקרוואנים קטנים באתר זמני ביישוב שבי דרום הסמוך לעזה, תחת הכותרת "חלוצי עזה". מדובר בפרויקט שדרש מהתנועה השקעה תקציבית עצומה, והכול כדי שהמשפחות יהיו נגישות ומוכנות באופן מיידי למעבר לעזה. מבחינתן, רק להרים את הקרוואן והן בפנים.
"במקביל, נרשמת התלהבות גדולה בשטח סביב הקמתם של שלושה גרעיני נח"ל חדשים", מציינת הדר בר חי, רכזת גרעין חלוצי עזה של תנועת נחלה. "המהלך מגיע בהמשך להצהרותיו של שר הביטחון ישראל כ"ץ, שציין כבר בחמש הזדמנויות שונות כי הוא מעוניין להעלות שלושה גרעיני נח"ל בתוחמת הצפונית. הגרעינים הללו מורכבים מחיילים וממשפחות של מילואימניקים, שמביאים איתם אנרגיות גבוהות ונכונות מלאה לעלות לקרקע, גם תוך כדי שירות מילואים פעיל".
משפחה נוספת שמחכה בקוצר רוח לעבור לרצועת עזה היא משפחתו של אלירן נחום. אלירן, אב לחמישה ילדים ונשוי לד"ר יהודית נחום, רופאת נשים בבית החולים סורוקה, מתגורר בשש השנים האחרונות בעוטף עזה. במשך שבע שנים כיהן כמנהל בית ספר – חמש שנים בבאר שבע ושנתיים בעוטף. המעבר של המשפחה לעוטף נעשה מתוך תפיסה אידאולוגית צרופה. "חיפשנו מקום של קהילה, חיזוק ההתיישבות וחיבור לערכים. התפיסה שלנו היא שהיכן שקשה – שם צריכים להיות, לא הולכים לאיפה שקל".
עד הקיץ האחרון התגוררה המשפחה במושב שוקדה, ומשם עברה למושב זמרת. בבוקר שמחת תורה פגשה אותם המלחמה בביתם בשוקדה, במרחק של 1.6 קילומטרים בלבד מקיבוץ בארי בקו אווירי. "שמענו את התופת שחוו השכנים שלנו ומיד נכנסנו לממ"ד", משחזר אלירן. "אני משרת כמפקד פלוגה באוגדה 98, וקפצתי ראשון מהבית כדי לצאת ולהילחם. יהודית נשארה עם הילדים בממ"ד. במשך כמעט ארבעה חודשים דרכינו נפרדו: המשפחה פונתה למלון בנווה אילן יחד עם כל תושבי שוקדה, ואני הייתי בתוך עזה עם הפלוגה".
כמפקד פלוגה ביחידת סריקת חללים (יס"ר) אוגדתית, אלירן והלוחמים שלו התעסקו בכל מה שקשור לפינוי חללים בעוטף בימים הראשונים, ולאחר מכן בסריקות ובחיפוש אחר נעדרים בתוך רצועת עזה. המציאות הביטחונית בעוטף בשנים שקדמו למלחמה עוררה אצל אלירן תסכול עמוק. "כתושבי העוטף, המציאות שלנו הוצפה במיגוניות ובבטונדות. במשך שנים הרגיעו אותנו ונרמלו מציאות הזויה. ירי טילים הפך ל'טפטופים', כאילו מדובר בגשם מקרי. הכי קשה היה לי כמנהל בית ספר בעוטף. כשביקשו להחזיר את הילדים ללימודים, פיקוד העורף הציב תנאי: הביאו עוד בטונדות לבית הספר. עמדתי שם ואמרתי לעצמי: 'אני לא מבין, לא למדנו כלום?! אנחנו אמורים לנצח פה, לא להתמגן לדעת'".
התחושה הזאת ליוותה אותו גם בביקורים הקצרים בבית. "באחד האפטרים הראשונים מהמילואים קפצתי ל־24 שעות לבקר את המשפחה בנווה אילן. נכנסתי לחדר האוכל במלון, ראיתי את התושבים אוכלים עוגות, והסתכלתי על אשתי והילדים. זה הרגיש סוריאליסטי לחלוטין. מתחוללת מלחמה, אנחנו מפונים מהבית, ויושבים במלון? הבנתי שזה לא מה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו חייבים לפעול כדי שהאירוע הזה לעולם לא יחזור על עצמו".
השינוי התודעתי הוביל אותו לכנס שקיימה תנועת 'נחלה' בבנייני האומה. "הרגשתי ששם נמצאת האמירה הנכונה, שזו תהיה ההכרעה האמיתית. נרשמתי לאחד הגרעינים, ובאוגוסט של השנה שעברה כבר עלו הקרוואנים על הקרקע באתר הזמני. השנה לקחתי שנת שבתון מניהול בית הספר כדי להיות מרוכז כל כולי במשימה הזאת. אנחנו עובדים המון על תודעה, וההיענות בעם ישראל היא עצומה. בצעדה האחרונה למען ההתיישבות בתוחמת הצפונית שאירגנו הגיעו 15 אלף איש".
מבחינתו של אלירן, המפתח הוא גיבוי ציבורי רחב ולא פעולה של יחידים. "אם אלירן יעבור את הגדר עם דגל ואוהל אבל יעשה זאת לבד – הוא נכשל. האמירה שלנו היא שנעבור את הגדר כשליחים של עם ישראל כולו. לכן אנחנו ממוקדים בתוחמת הצפונית תחילה. כשעומדים בתצפית ומסתכלים פנימה, רואים שהמרחק מנתיב העשרה לחורבות ניסנית הוא פחות מ־200 מטרים. זה מרחק של שניות ספורות".
כיום, בני הזוג נחום וילדיהם מוכנים לעלייה מיידית. "התיקים שלנו ארוזים. ברגע שיתקבל האישור, הקרוואנים מהאתר הזמני זזים ונכנסים לתוך עזה. למדנו על בשרנו בשטח שלא חייבים לחכות לתשתיות מים וחשמל מוכנות. בשבועות הראשונים אפשר להסתדר עם גנרטורים ועוקבי מים. הילדים שלנו רתומים לחלוטין ומבינים שהם חלק מההיסטוריה. החזרה לעזה היא לא רק חלום – היא המציאות הביטחונית והציונית היחידה".
הילדים הכריעו את הכף
משפחה נוספת שביצעה תפנית חדה בחייה כדי להפוך לחלק מגרעין ההתיישבות ברצועת עזה היא משפחת פרץ. חופית ובעלה אברהם, שניהם עובדי הוראה, התגוררו במשך כעשור ביישוב רבבה שבשומרון יחד עם שבעת ילדיהם. היו להם חיים נינוחים, קהילה תומכת ושגרה מבורכת, עד שהגיע 7 באוקטובר. "7 באוקטובר התרחש בדיוק במלאות חמישים שנה למלחמת יום כיפור", מספרת חופית בשיחה עם 'בשבע'. "האירוע הזה והסיפורים על גבורת הלוחמים פשוט לא נתנו לבעלי מנוח. לצד זה, הסיפורים ההיסטוריים על ימי גוש אמונים וההתיישבות הראשונית תמיד ריגשו אותו. גדלנו בסביבה סולידית – אברהם ביהוד ואני בחדרה – אבל המציאות שנוצרה אחרי הטבח פשוט תבעה מאיתנו לקום ולעשות מעשה".
הנקודה שבה החלום הפך למציאות הייתה מקרית לחלוטין. בחול המועד פסח אשתקד תכננה המשפחה לצאת לטיול אוהלים בצפון, אך בשל תחזית למזג אוויר גשום החליטו לשנות כיוון. אברהם הרים טלפון לחברים מאזור שדרות והמשפחה נסעה לבקרם. "כשסיימנו את הקפה, החברים אמרו לנו: בואו אחרינו", משחזרת חופית. "נסענו אחריהם בלי לדעת לאן מגיעים, עד שהגענו ליער ורמולן, סמוך לקיבוץ סעד. פגשנו שם קבוצה של אנשים אידיאליסטים שהקימו אוהלים הכי קרוב לגבול שאפשר, כדי להשמיע אמירה ברורה: אנחנו דורשים לחזור לחבל עזה. הגיעו לשם הורים שכולים, בהם איציק פיטוסי, אביו של החייל ישי פיטוסי הי"ד, והייתה באוויר עוצמה מטורפת. בדיוק באותו זמן התקיים שם פאנל של משפחות שמתארגנות לעבור לגרעין באתר זמני, ובסיומו קראו למשפחות נוספות להצטרף".
הרגע ההוא ביער חולל דרמה משפחתית קטנה. "הקשבנו לפאנל, ופתאום אני קולטת את הילדים נעמדים מולי ואומרים: 'נו, אמא?'. גם בעלי התלהב מיד, אבל אני מצאתי את עצמי פתאום בעמדת האופוזיציה. תהיתי בקול: 'איפה נגור? מה נעשה?'. ואז הילדים הגדולים נעמדו מולי ואמרו לי: 'אמא, מה קרה לך? זה בדיוק מה שחינכת אותנו אליו!'. כשאמרתי לאחד הילדים שלא בטוח שיהיה איפה לישון, הוא ענה לי מיד: 'אני אישן בחוץ, זה לא משנה'. הבנתי שאין מה להתווכח. עד הבוקר כבר היינו חתומים וסגורים בתוך הסיפור הזה. מאז אנחנו חלק בלתי נפרד מתנועת נחלה ומגרעין חלוצי עזה".
בקיץ שעבר עשתה משפחת פרץ את הצעד המעשי: הם עזבו את הבית המרווח והנוח ברבבה, ועברו להתגורר בקרוואן קטן במושב שבי דרום – באתר הזמני של גרעין 'חלוצי עזה'. מתוך מאות המשפחות שחתומות על הרעיון, משפחת פרץ היא מהמעטות שכבר ארזו בפועל את חייהן כדי להיות בראש המחנה. "בחלום הפרטי שלנו, חבל ארץ אחר קורא לנו לבנות בו את בית חלומותינו ולהזדקן בו. אנחנו לא מונעים מהשאיפה לבנות וילה בעזה", מבהירה חופית בגילוי לב. "אבל הבנו שיש כאן משימה לאומית. המעבר לארעיות הזאת, כדי להיות הציר הפותח שבעקבותיו יבואו ההמונים – זה משהו שלרוב המשפחות מאוד קשה לעשות. הרגשנו שנקראנו לדגל, שזה המעשה בעל המשמעות והשליחות העמוקה ביותר בשעה הזאת".
המעבר מבית פרטי גדול לקרוואן בשטח של 48 מטרים רבועים בלבד דרש הסתגלות משפחתית. "לפני שעברנו אמרתי לילדים: 'חכו, אני עוד לא יודעת אם אני אמיצה או טיפשה'", היא צוחקת. "אחרי שנה כזאת, אני יכולה לומר שזה קשוח וקרבי. כדי להתכונן למעבר העתידי לעזה, העברנו את הילדים למסגרות חינוך בשדרות. זה אומר להסיע ולהחזיר אותם כל יום, להחליף מקומות עבודה, להתרחק מההורים ולהתמודד עם צפיפות יוצאת דופן בבית".
עם שבעה ילדים, החיים בבית הקטן הופכים לתרגיל יומי בצמצום. "שלושה ילדים לומדים בפנימיות, וכשכולם מגיעים בסוף השבוע – זה ארבעה ילדים בחדר אחד, ועוד ילדים בסלון על הספה, על מזרן או בשק שינה. בחדר הילדים אין מקום לארון בגדים, אז הארונות של כולנו נמצאים בחדר השינה שלנו. למדתי להיפטר מכל דבר מיותר. כששאלתי השבוע שכנה בקרוואן ליד אם יש לה מלחייה להשאיל, היא ענתה לי: 'יש מלח, מלחייה זה כבר מותרות'. כולנו חיים פה בצמצום מוחלט, אבל המטרה מחזקת אותנו ומעניקה משמעות לכל קושי".
החיים באתר הזמני בשבי דרום מתנהלים בתודעה מתמדת של נכונות לזינוק. חלק מהמשפחות כבר מחזיקות רשימות אריזה מסודרות לשעת השי"ן, ואחרות מוכנות לעלות לקרקע כמעט כפי שהן. "ברור לי שאנחנו זמניים פה לחלוטין", אומרת חופית. "בכל פעם שמשהו קשה או שצפוף, אנחנו מזכירים לעצמנו בשביל מה באנו. בחזון ובאמונה, הציור של החזרה לעזה ברור לי לגמרי. במעשה – אני לא נביאה, אבל אני חותמת בשתי ידיים שזה קרוב מתמיד". את השינוי היא מרגישה לא רק בתחושות הבטן, אלא בתהליכים העמוקים שמתרחשים בשטח בחודשים האחרונים. "פתאום רואים שינוי עצום גם בתקשורת הישראלית ובנבחרי הציבור. משהו בתודעה הציבורית הולך ומתקדם, וברור לי שהיום שבו נעבור את הגדר קרוב בהרבה ממה שהיה בעבר".
להבהיר לאויב שהוא הפסיד במלחמה
לצד המשפחות, מצטרפים לגרעיני ההתיישבות גם לוחמי צה"ל שנפצעו בקרבות ברצועת עזה. אחד מהם הוא אחיה אברג'יל, תושב אשדוד ורווק צעיר, שאותו תפסתי לשיחה טלפונית כשהיה בדרכו לבדיקה רפואית בבית החולים אסותא – מזכרת מהפציעה שספג במהלך התמרון הקרקעי. "התגייסתי במסגרת ההסדר במרץ 2023 וסיימתי את ההכשרה בדיוק עם פרוץ המלחמה", הוא מספר. "נכנסנו לעזה בתחילת הלחימה, משם יצאתי לקורס מ"כים וחזרתי לרצועה כמפקד מחלקה. עברנו כברת דרך קשה ושילמנו מחיר כבד מאוד: שמונה חברים מהפלוגה שלי נהרגו, וכמחצית מהמחלקה שלי נפצעו. גם אני נפצעתי בהיתקלות קשה בג'באליה, שבה איבדנו שלושה לוחמים. עברתי שיקום בבית החולים, חזרתי ללחימה, ומאז השחרור כבר הספקתי לחזור לסיבוב מילואים נוסף".
בשביל אחיה וחבריו לפלוגה, הרעיון להתיישב בעזה הוא לא סוגיה פוליטית, אלא ההמשך הישיר של הדם ששפכו על אדמתה. "השתתפתי לאחרונה בצעדת האלפים, ואני מאמין שהדרישה להתיישב ברצועה היא המעשה הבסיסי והאלמנטרי ביותר. במקום שבו ראינו את המוות ונפצענו בגופנו – אנחנו חייבים להצמיח חיים. הסיסמה 'אין ניצחון בלי התיישבות' אינה מורכבת ממילים ריקות. עזה היא חבל ארץ היסטורי שלנו, רבי ישראל נג'ארה היה הרב הראשי שלה, והתיקון לפציעות ולשכול הוא החזרה אליה".
גם במצב הנוכחי, שבו השטח עדיין אינו פנוי ליישוב אזרחי?
"צה"ל שולט כרגע ברוב שטח הרצועה, והאוכלוסייה הערבית מרוכזת באזורים מסוימים", הוא מזכיר. "יש אזורים שבהם קל מאוד להקים יישוב יהודי, וכל מה שנדרש הוא החלטת ממשלה. להקים שם יישוב זו אמירה כפולה. ראשית, זה מבהיר לאויב שהוא הפסיד במלחמה ושנגרמה לו נכבה בעקבות פשעיו ב־7 באוקטובר. שנית, וזה הפן המוסרי העמוק ביותר – זה התיקון האמיתי למקום שבו נשפך כל כך הרבה דם. איבדנו יותר מאלף לוחמים, והבניין הוא התשובה היחידה לחורבן".
כרווק צעיר שנושא על גופו את צלקות המלחמה, אחיה לא מחכה להקמת משפחה כדי לפעול. "אני מגיע עם כל האנרגיות, ומוכן לעלות לקרקע כבר עכשיו במסגרת גרעיני נח"ל. המון חבר'ה מהמחלקה שלי, כאלה שנלחמו ונפצעו, ישמחו להצטרף. בהמשך, כשאקים משפחה בעזרת השם, אשמח מאוד שהבית שלנו יעמוד על החוף של רפיח או ג'באליה".
איך המשפחה מגיבה לתוכניות שלך כפצוע שרוצה לחזור אל קו האש?
"אנחנו משפחה של מילואימניקים, כולם מבינים את החשיבות. אנשים לפעמים מרימים גבה, אבל כשמתבוננים במציאות מבינים שזה תלוי רק ברצון הציבור ובמאבק פוליטי. תקופת בחירות היא הזמן המדויק להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות ועל שר הביטחון. ככל שתהיה יותר נוכחות ודרישה מהשטח, הדבר הזה יהפוך למציאות. עברנו את חורבן תשעה באב, ואנחנו צריכים ללכת אל הבניין של ט"ו באב".
ומה לגבי בת הזוג העתידית?
"טוב, זה לא תנאי קשיח לחתונה", הוא צוחק, "אבל כדי שהיא תתאים לי, היא בטוח צריכה להסכים עקרונית עם הרעיון הזה".
