הקרב על ההגה

נתחיל במדינת ישראל השבוע. האלוף אבי בלוט הוא לא הסיפור. הוא הש"ג.

בצעירותי שמעתי פעם משל נפלא מדרשן אחד: מעשה באדם שצריך להפליג מערבה לכיוון אמריקה. עולה הוא על אונייה, ובהיותו בלב ים מתברר לו שפניה של האונייה דווקא ליפן שבמזרח העולם ולא לאמריקה. פרץ האדם בבכי. ואז פיקח אחד מציע לו להתמודד עם הבעיה במציאות שנוצרה בצורה האפשרית הטובה ביותר. וכך הוא אומר לו: הואיל והספינות שבימינו גדולות מאוד, ואתה צריך לנוע מערבה, עשה מה שאתה יכול, תוכל ללכת ברגל על גבי הסיפון לצד מערב.

בלי להיות מבין בענייני צבא וביטחון, אני יכול לקבוע בביטחון שספינת צה"ל בראשות אייל זמיר והמטכ"ל תחתיו, ממשיכה לנוע בנתיב האיוולת והסכנה המכונה 'קונספציה'. ההוכחה הפשוטה לכך היא שבניגוד למקרי זיני וגופמן, מינויו של אייל זמיר עבר ללא כל צעקות והפרעות משמאל. האלוף אבי בלוט אוהב את עם ישראל ואת ארץ ישראל ומיישביה ורוצה לראות את יד ישראל תקיפה, אבל הוא שייך למערכת, והוא משתדל לפעול בתוכה כמיטב יכולתו לטובת המטרות הטובות והחשובות. אפשר לקבוע שהצלחתו גדולה בהרבה מזו של האיש בספינה שבמשל.

אבל כדי שיוכל להצליח לעזור לחוות ה"כשרות", הוא חייב לרצות את המערכת בהרס גבעות "לא כשרות". הוא פועל נגד האויב הערבי במקרים מסוימים בתוקף, אבל בפקודת אדוניו הוא נוהג ברפיון במקרים אחרים. את הערעור בעניין טל ינון דרדיק הוא בטוח לא יזם, אלא עשה בפקודת הרמטכ"ל, ולכן הרמטכ"ל הוא שהגיב במהירות ובתוקפנות, ומי שהתנצל בשפה רפה היה השר. ראש הממשלה שתק.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יואל אליצור לא מקף ולא גשר

עוד בדעות הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה

מכאן שהסיפור הוא אייל זמיר מול השר כ"ץ והממשלה. ומי החזק בין השניים? הווי אומר הרמטכ"ל זמיר, שבשמיני עצרת הבא חלילה, אולי שוב לא יעיר את ראש הממשלה ואת שר הביטחון.

מצב דברים כזה אינו חדש. אביא כאן שלוש דוגמאות תנ"כיות. המקרה הקיצוני הוא של יהוא, שר הצבא, שהגיע עם חבורת רוכבים, המית את יהורם מלך ישראל (ובאותה ההזדמנות גם את בן בריתו אחזיה מלך יהודה) ונעשה מלך ישראל (מלכים ב' פרק ט'). דוגמה פחות קיצונית היא איש בושת בן שאול, שהיה מלך של נייר הנתון למרותו של אבנר שר הצבא. כשניסה לשאול בנימוס את אבנר "מדוע באת אל פילגש אבי", ספג נזיפה וקללות ואיבד את משענתו. היה זה רק עניין של זמן עד ששני מתנקשים הרגו אותו על משכבו (שמואל ב' פרק ג'). המקרה השלישי מתואר באותו פרק בספר שמואל, והוא קרוב יותר למציאות שלנו. דוד מלך ישראל, "הגבר הוקם על", "משיח אלוקי יעקב", אהוב העם, אינו יכול לעשות הרבה מול יואב בן צרויה שר הצבא, ויש ביניהם סוג של מאזן אימה. יואב נאמן לדוד לפי דרכו. אינו מנסה למרוד ולהדיח, אבל הוא בטוח שהוא יודע תמיד יותר טוב מדוד מה צריך לעשות. כשהוא מכה את אבנר אל החומש נגד רצונו של דוד, דוד קורא ליואב ולכל העם להשתתף בלוויה של אבנר, אבל יואב לא מגיע. מה שנשאר לדוד הוא לקלל את יואב שלא בפניו ב'ערוץ 14': "יחולו על ראש יואב ואל ייכרת מבית יואב זב ומצורע". את זאת הוא מעז לעשות, אבל אין ביכולתו להדיח את יואב. בהתמודדות האחרונה בחייו, במרד שבע בן בכרי, הוא מנסה למנות לרמטכ"ל את אבישי, אחיו הגדול של יואב, אבל בשטח הוא מוצא שוב את יואב מנהל את העניינים (שמואל ב' פרק כ'). את הדחת יואב הוא משאיר ליורשו שלמה (מלכים א' פרק ב').

הדוגמה התנ"כית מלמדת אותנו להיות מפוכחים. אני מקווה מאוד שהשמאל לא יעלה לשלטון בבחירות הקרובות, אבל גם אם יעלה ימין מאמין, חזק ואידאולוגי, דרכנו לא תהיה קלה. נתפלל שה' ינחה אותנו בדרכי אמת.