הקושי ביישומה של אסטרטגיה עקבית מול טהרן הולך ומחריף. תפיסת ההפעלה של הנשיא טראמפ מבקשת לעקוף את מנגנוני המערכת הביטחונית, סנטקו"ם, הפנטגון וקהילת המודיעין. במקומם, ניהול המערכה מופקד בידי קבינט צללים של שליחים מיוחדים, אנשי נדל"ן ואנשי אמונו של הנשיא, הבוחנים את המזרח התיכון כפרויקט יזמי.
בגישה זו, אין משמעות לתהליכי עומק היסטוריים או לאסטרטגיה צבאית ארוכת טווח; הכל כפוף למיקסום רווחים בטווח הקצר ולחיפוש אחר "עסקת סגירה" (Closing) מהירה. בעוד שהמכונה הצבאית המשולבת פועלת לפי תכנון סדור, מהלכים התקפיים נעצרים פתאום באמצע הביצוע רק משום שנדמה לנשיא שהיריב מוכן לשיחות. חילופי המהלומות של השבועות האחרונים הם מקרה בוחן מושלם: המערכת הצבאית הייתה ערוכה להמשך גביית המחיר מהאיראנים, אך המהלך הופסק ללא סיבה מבצעית נראית לעין, רק בשם אותה כמיהה לדיל.
בתוך אי הוודאות הזו, ניכר כי טהרן משכללת את קריאת המפה שלה מול הבית הלבן. האיראנים הבינו כי הדרך אל החדר הסגלגל אינה עוברת בהכרח דרך ערוצי הדיפלומטיה המסורתיים או מדינות מתווכות, אלא דרך אותם שליחים מיוחדים שמגיעים מעולמות העסקים והנדל"ן, כמו ג'ארד קושנר וסטיב ויטקוף.
האיראנים צופים נכון את תגובותיו של הנשיא, ואבחנה זו היא שאפשרה להם להביא לעצירת מהלכי המלחמה מספר פעמים בשנה האחרונה. נקודת המפנה מבחינת האיראנים היתה הסכם אסלאמבאד. המבט על תוכנו וסעיפיו מלמד שהם ניווטו, תמרנו והשיגו הסכם טוב. הם מעריכים כי ככל שיחלוף הזמן, הנשיא יאבד עניין במלחמת התשה ממושכת. האסטרטגיה האיראנית מכוונת כעת להשהיה, מתוך ציפייה שוושינגטון תסכים בסופו של דבר לנוסחאות סיום שיאפשרו לנשיא להכריז על ניצחון. בפועל, אלו יהיו נוסחאות שלא יפגעו בנכסי הליבה האסטרטגיים של משטר האייתוללות: חופש הפעולה במצרי הורמוז, תוכנית הגרעין ומערך שלוחות הטרור.
מה שמסבך את תהליך קבלת ההחלטות האמריקנית – ומקשה מאוד על בעלות הברית בסנטקו"ם לקרוא את מהלכיו של הנשיא – הוא הצל שמטילים קודמיו הדמוקרטים על תרחישי הפעולה השונים של ארצות הברית מול איראן. הנשיא בוחן את מדיניותו דרך פריזמה של השוואה מתמדת לברק אובמה וג'ו ביידן, מתוך רצון עז להציג ניגוד מוחלט למה שהוא תופס ככישלונותיהם ההיסטוריים.
אולי יעניין אתכם
הנשיא בז לנסיגה המבישה של ממשל ביידן מאפגניסטן, אירוע שנתפס בעיניו כהפגנת חולשה אולטימטיבית. במקביל, הוא מתעב את הסכם הגרעין שעליו חתם אובמה, אותו הוא רואה כהסכם כניעה. הדיכוטומיה הזו יוצרת מלכוד: מצד אחד, כאיש עסקים, הוא רוצה לסגור "דיל" מהיר, כמעט בכל מחיר; מצד שני, הוא חרד מכל הסכם שעלול להצטייר כוויתור "אובמי", או מכל מהלך שייראה כבריחה "ביידנית". הקונפליקט הפנימי הזה מייצר שיתוק וזיגזגים. עד כאן הטקטיקה (קצרת הטווח) האמריקנית שעומדת מול אסטרטגיה (ארוכת טווח) איראנית, וכאשר טקטיקה פוגשת אסטרטגיה, ידה של האסטרטגיה על העליונה.
עם זאת, זו לא התמונה המלאה ויש גם נקודות אור. הטקטיקה האמריקנית הולידה בסופו של דבר גם נכס אסטרטגי: בתהליך תגובתי והדרגתי, ארצות הברית בונה ומבססת ברית צבאית הדוקה של מדינות האזור תחת המטרייה והניצוח של פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM). אסטרטגיה זו רותמת את יכולותיהן של ישראל ומדינות הציר הסוני המתון לכדי מערך משולב אחד מול הציר האיראני, הן בהיבט הגנתי והן בהיבט התקפי. ארצות הברית מספקת למערך זה את החמצן המבצעי הדרוש: סנכרון מערכות מכ"ם ויירוט, שיתוף מודיעין בזמן אמת, רכבות אוויריות של חימוש, ומטריית הגנה מרחבית. התוצאה היא חזית אזורית מאוחדת ועוצמתית.
לאור סתירות פנימיות אלה בהתנהלות האמריקנית מול איראן – בניית הברית צבאית מחד, וניהול המשברים העסקי המלווה ב"תסביך קודמיו" מאידך – ניתן לשרטט מספר תרחישים:
הסדרה שקטה על בסיס "עסקת קש": ארה"ב תחתור להבנות עם איראן שיוצגו כהישג דיפלומטי ש"אובמה לעולם לא היה משיג". בפועל, המהלך יקפיא את המצב הקיים ויעקר את יכולתה של הברית האזורית לפעול התקפית מול טהרן, תמורת שקט תעשייתי קצר טווח.
התלקחות מתוך מיסקלקולציה: דינמיקת הזיגזוג מעלה את הסיכוי לטעות בחישוב מצד איראן. איראן עשויה למתוח את החבל יותר מדי, מה שעלול לאלץ את ארצות הברית להפעיל את מכונת האש שלה בניגוד לרצונה (כדי לא להיראות חלשה כמו ביידן), או להוביל את ישראל למהלכי מנע קיצוניים ועצמאיים מחוץ למסגרת סנטקו"ם.
מיסוד הברית כ"מגן בלבד": הברית האזורית תחת סנטקו"ם תתמסד ותתחזק, אך תופעל באופן בלעדי לצורכי הגנה וספיגה. פעולות התקפיות של בעלות הברית ייבלמו באופן תדיר על ידי הבית הלבן, שישאיר תמיד את הדלת פתוחה למשא ומתן וימנע הכרעה אמיתית.
לסיכום: ארצות הברית מייצרת במזרח התיכון עוצמה חסרת תקדים דרך ברית צבאית משולבת וחזקה מאי פעם. אולם, כל עוד המכונה הצבאית הזו כפופה לתפיסת הפעלה המנוהלת דרך עדשה של עסקאות מהירות ומופרטות לשליחים – לצד הצורך להוכיח עליונות על ממשלי העבר – איראן תמשיך לנצל את מרחב התמרון. בעלות הברית באזור ימצאו את עצמן מול פרדוקס מתסכל: יש להן את כל הגיבוי הצבאי ליירט ולהגן, אך כשיגיע הרגע לתקוף ולהכריע – וושינגטון עלולה ללחוץ על הבלמים בדרך לעוד "עסקה".
אבל גם זה לא יוכל להימשך לנצח.
תא"ל מיל' חנן גפן היה בעבר מפקד 8200
