היה זה לפני יותר מ־30 שנה, אך אמנון יוסף – באותם ימים כתב הדרום של עיתון 'חדשות' – זוכר כל פרט כאילו התרחש אתמול. זה קרה בבוקר חג הפורים תשנ"ב (17.3.1992). המחבל העזתי ראאד אל ריפי דקר למוות שניים במהלך פיגוע רצחני שביצע בלב תל אביב. שעה קלה בלבד לאחר האירוע כבר עשה יוסף את דרכו ישירות לעומק שכונת תופאח בעזה – מוקד כוח מוצהר ומסוכן של מחבלי חמאס – במטרה להביא לדיווח את תגובת בני משפחתו של המחבל.
אף שלא הייתה זו הפעם הראשונה שבה הסתובב בקן הצרעות העזתי, השטח בער. האווירה הטעונה והמתוחה לא הותירה לו רגעי חסד: בתוך זמן קצר מאוד זוהה כישראלי בלב השכונה. במשך דקות ארוכות ומורטות עצבים הוא מצא את עצמו מוקף בעשרות רעולי פנים זועמים ובבני משפחתו של המחבל.
"כמעט גמרתי את החיים שלי שם", משחזר יוסף את דקות החרדה בשיחה עם 'בשבע'. "נכנסתי לתוך הרצועה, כי באותם ימים ככה זה היה עובד בעיתונות: שמענו על הפיגוע, והחלטנו לרדת לשטח כדי ללמוד מקרוב מי המחבל השפל הזה ולהביא את הסיפור. פתאום מצאתי את עצמי בלב קן צרעות, ובמשך 20 דקות הייתי שרוי במתח מטורף. בסופו של דבר, מי שהציל אותי מכל ההמון היה דווקא אחיו של המחבל – הוא פשוט סילק אותי מהמקום, וכך נחלצתי".
הבטחה מבן־דוד של ערפאת
אולי יעניין אתכם
זו לא הייתה הפעם היחידה שבה נחלץ מלב עזה בעור שיניו. "היה לי עוד מקרה שבו ניצלתי ממש ברגע האחרון", הוא נזכר. "זה קרה כשמטוסו של ערפאת נעלם במדבר לוב והתפשטו שמועות שהוא מת. הגעתי לכיכר פלסטין בעזה, שם התאספו עשרות אלפי אנשים בוכים ומשתוללים. הייתי הכתב היהודי־ישראלי היחיד בשטח, לצד סולימאן א־שאפי וכתבים מקומיים שממש הקיפו אותי ושמרו עליי. כשיצאה ההודעה שערפאת בחיים, המקום התלקח בחגיגות מטורפות. תוך כדי הבלגן זיהו שאני יהודי והתחילו לשאול מה אני עושה שם. צה"ל בכלל לא היה באזור, אבל העיתונאים המקומיים פשוט הדפו אותם והצילו אותי".
לצד הדרמה בשטח, המאורע ההוא הוליד גם מפגש יוצא דופן. "שעה קלה לאחר מכן כבר ישבתי לשיחה עם בן דודו של ערפאת – עוד לפני הסכמי אוסלו ב־1994 – והוא אמר לי בביטחון: 'תקשיב, אנחנו רוצים שלום, אנחנו נעשה שלום'. שמעתי אותו ובליבי אמרתי לעצמי שהוא פשוט הוזה הזיות, הרי ראיתי מה קורה ברחוב. בסופו של דבר שלום באמת לא יצא מזה, אבל הסכם דווקא כן", הוא נאנח.
הנכונות להסתכן ולרדת לעומק השטח נבעה אצלו מתפיסה עיתונאית ישירה. "בכל פעם שהיה פיגוע שביצע מחבל מרצועת עזה, נכנסתי לצד הערבי כדי להבין מה קורה שם. זה היה טירוף, אבל באתי לעשות את העבודה – חס וחלילה לא מתוך הזדהות, אלא מתוך רצון ללמוד ולחקור את האויב האכזר הזה", הוא מדגיש. "היו לי קשרים מקצועיים טובים, והסתובבתי הרבה במערכות העיתונים שלהם. נפגשתי עם אנשי הפת"ח והג'יהאד האסלאמי בתוך המפקדות שלהם בעזה, בזמן שצה"ל עוד שלט בשטח. כל זה נפסק ב־1994 עם הסכמי אוסלו; ברגע שהרשות הפלשתינית נכנסה לרצועה, שערי עזה נסגרו לחלוטין בפני ישראלים".
אלא ששנים לאחר מכן, כשהוא כבר נושא בתפקיד דובר עיריית באר שבע, נפלה בחלקו הזדמנות נדירה לחזור לשם. "עבד בסורוקה רופא גינקולוג מוערך מעזה, שארבע מבנותיו נהרגו מאוחר יותר במבצע עופרת יצוקה. בשנת 2002 הוא הציע לי: 'אמנון, בוא נביא את גנרל טרנר לעזה'. ראש העיר דאז יעקב טרנר זכה להערכה רבה מצידם כאיש צבא וגנרל, ולראות את עזה שוב היה חלום ישן שלי. השגנו אישור מיוחד ממערכת הביטחון ונכנסנו לרצועה. מושל עזה ומפקד המשטרה המקומית קיבלו אותנו שם בכבוד מלכים".
שיאה של הגיחה הנדירה היה במפגן צבאי רשמי. "הגענו למגרש המסדרים של היחידה המיוחדת של משטרת עזה, והושיבו אותנו על הבמה כדי לצפות בתרגיל שלהם. כשאני נזכר בזה כיום, קשה להאמין למה שהרצועה הפכה מאז. במבצע עופרת יצוקה, שש שנים לאחר מכן, היעד הראשון שחיל האוויר הפציץ והחריב היה בדיוק אותו מגרש מסדרים שבו ישבנו וצפינו בתרגיל".
הסיפורים הללו הם רק טעימה מחוויותיו המסעירות של אמנון יוסף, שסיקר במשך שנים את הדרום ורצועת עזה עבור העיתונים 'חדשות' ו'הארץ', ובהמשך שימש במשך 30 שנה דוברה המיתולוגי של עיריית באר שבע. עם יציאתו לגמלאות בשנה האחרונה, החל לכנס את הרזומה המרשים שלו לכדי ספר חדש: 'מילה אחרונה', הרואה אור בימים אלה בהוצאת 'ספרי ניב'. בספר חושף יוסף פרקים שלמים מתוך מסע חייו בעולמות התקשורת, הדוברות וההסברה.
המכתב שסיכן את מבצע אנטבה
אמנון יוסף, 69, נולד וגדל בבאר שבע, העיר שבה בנה את חייו ואת קריירת הדוברות והעיתונות שלו. הסיפור שלו מתחיל בעלייתם של הוריו מעיראק בשנת 1951, היישר אל המעברה בנגב. "נולדתי הרבה אחרי כן, אבל גדלתי על הסיפורים שלהם והם חיים בי עד היום", הוא מספר. "הם חיו כמעט שנה בתנאים קשים מאוד – מזג אוויר קיצוני, שלג נדיר שירד בנגב באותה שנה ואוהלים שעפו ברוח. אבל עם כל הקשיים, הם קיבלו את הכול באהבה ובלי שום טענות. אמא שלי עליה השלום הייתה אומרת לנו: 'היה קצת קשה, אבל לא סבלנו'. המשפט הזה מלווה אותי בחיים: הם לא ראו שחור, לא קיטרו, ולימדו אותנו להסתכל על העולם בצורה חיובית".
הזיקה לעולם העיתונות ניצתה אצלו כבר בהיותו בן עשר, בעקבות אירוע קטן ומשעשע. "קיבלנו הביתה גלויה שמציעה מנוי ניסיון לעיתון 'הארץ' לעשרה ימים חינם. בלי לשאול את ההורים, חתמתי בשמו של אבא ושלחתי את הגלויה. מרוב התרגשות בקושי נרדמתי בלילות, עד שבבוקר אחד העיתון נזרק על המדרגות. כשהגעתי לבית הספר הרגשתי כמו שחקן שעולה לבמה – הראיתי לכל החברים בכיתה את העיתון שקיבלתי. מאותו רגע, החיידק התקשורתי פשוט תפס אותי ולא הרפה".
ההשראה העיקרית הגיעה מהבית: שני אחיו, ישראל והרצל יוסף, היו צלמים צבאיים ולימים צלמי עיתונות בולטים ('ידיעות אחרונות' ו־ynet). כדי להגשים את חלומו וללכת בעקבותיהם, הוא עשה צעד יוצא דופן. "הקדמתי את הגיוס לפני גיל 18 ועזבתי את התיכון", חושף יוסף. "הסבירו לי שבגיוס אוגוסט יש הרבה פרוטקציות וביקוש מטורף, והסיכוי להתקבל קלוש. ההורים חתמו בלב כבד, וכך התגייסתי והפכתי לצלם הראשי של חיל המשטרה הצבאית במפקדת הקמצ"ר (קצין משטרה צבאית ראשי)".
שם, כחייל צעיר, גם טעם לראשונה את עולם ההסברה והמיתוג הציבורי. "זה היה חיל עם תדמית קשה מאוד – ראו בהם שוטרים אלימים והרתעתיים. החלטתי שאני רוצה לשנות את זה. יחד עם קצין משטרה צבאית ראשי באותה תקופה, בן ענבר, עשינו את הבלתי ייאמן ופתחנו את החיל לציבור הרחב. חשפנו לראשונה את היחידות המיוחדות ואת מצ"ח, צעד ששינה מקצה לקצה את תדמית החיל והביא אליו כוח אדם איכותי. אלו היו שלוש שנים מרתקות שפתחו לי צוהר לכל קריירת ההסברה שלי".
מהתקופה ההיא בצבא נצרבו בזיכרונו כמה אירועים דרמטיים במיוחד, כולל אחד שכמעט שינה את ההיסטוריה הישראלית. "ערב מבצע אנטבה, הגיע מכתב לחיילת שהייתה כלואה בכלא 400 לחיילות", הוא משחזר. "כמקובל, המכתב עבר בדיקה, והסוהרות נדהמו לגלות מה כתוב בו: חייל כתב לחברה שלו בכלא על מבצע חסוי שעומד להתרחש למחרת בערב לשחרור החטופים באוגנדה. הסוהרות הצעירות גילו אחריות יוצאת דופן: הן החליטו לשמור על סודיות מוחלטת ולא להוציא מילה על כך לאף אחד, אפילו לא למפקדת הכלא. רק אחרי שהמבצע הסתיים בהצלחה הן דיווחו על האירוע. הדיווח הגיע עד לקמצ"ר, ושלוש הסוהרות קיבלו תעודת הערכה על התושייה שהצילה את סודיות המבצע. תאר לעצמך מה היה קורה אם הדבר הזה היה דולף החוצה".
אירוע נוסף לקח אותו עוד לפני מלחמת לבנון הראשונה אל מעבר לגבול הצפון, בלבוש אזרחי. "הצטרפתי לג'יפ של צד"ל יחד עם סעד חדאד, המפקד המיתולוגי של צבא דרום לבנון", הוא מספר על הגיחה הסודית. "כיום מותר כבר לספר ששהתה שם יחידת בילוש ומעקב מסווגת של מצ"ח, שפעלה לתפוס חיילים שהיו מעורבים בהברחות סמים. הסתובבתי בתוך לבנון באופן חופשי, ראיתי את מבצר הבופור מלמטה, ולא דמיינתי שכמה שנים לאחר מכן תפרוץ שם מלחמה קשה ועקובה מדם".
איפה משיגים סקופים
עם שחרורו מצה"ל בגיל 21, פנה אליו יוסי וסרמן – לימים מזכ"ל הסתדרות המורים – בהצעה מפתיעה: להקים חוג צילום ותקשורת בבית ספר בנגב. "בהתחלה צחקתי", משחזר יוסף. "אמרתי לו: רק אתמול הייתי תלמיד בעצמי, איך אהיה מורה? אבל הוא לא ויתר. בסוף הסכמתי, וזה הפך לחוג יוצא דופן. אני מעריך שזה היה אחד מבתי הספר הראשונים בארץ שלימדו בהם תקשורת וצילום בצורה מעשית. עד היום, כשאני ואחיי מסתובבים בדרום, אנשים עוצרים אותנו ונזכרים בהתלהבות בשיעורים של 'המורה אמנון'. זה פתח להם צוהר לעולם חדש".
במקביל להוראה, יוסף התנה עם מנהל בית הספר שיוכל להמשיך לעבוד בשטח כעיתונאי בתום יום הלימודים. "בחרתי להתחיל כצלם עיתונות כי לא רציתי להיפרד מהמצלמה. מהר מאוד התחלתי לצלם ולכתוב במקומונים המובילים בדרום – בעיתון 'שבע' וב'קול הנגב' של ידיעות תקשורת. הצעד הזה סלל מהר מאוד את הדרך להצעה הגדולה: להתמנות לכתב עיתון 'חדשות' בדרום וברצועת עזה".
בתחילת שנות ה־90 מונה יוסף לכתב מן המניין בעיתון 'חדשות', מעבר שאילץ אותו להיפרד מהמצלמה ולעבור מקדמת השטח לעבודת תחקיר וכתיבה. "באינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב־1987, עוד פעלתי כצלם שטח ב'ידיעות אחרונות' וב'חדשות', אבל ככל שהזמן עבר נכנסתי ככתב מן המניין ישר לתוך גוב האריות ברצועת עזה", הוא משחזר.
שם גם רשם את אחת מהחשיפות העיתונאיות המשמעותיות ביותר של התקופה. "הייתי הראשון שחשף את מנהרת הטרור הראשונה שנחפרה מתחת לציר פילדלפי, בין רפיח המצרית לרפיח הישראלית, בזמן שצה"ל עוד שלט באזור. עד אז הכירו בעיקר מנהרות של מבריחים, אבל המנהרה שחשפתי שימשה נתיב דו־סטרי להברחת כלי נשק, אמצעי לחימה ומבוקשים. היא הייתה צריכה להדליק נורה אדומה בוהקת במערכת הביטחון, ולצערי זה לא קרה".
מה עשתה מערכת הביטחון בזמנו עם החשיפה על המנהרה?
"כלום. זו הייתה כותרת ראשית בעיתון, אבל מישהו פשוט נרדם בשמירה", הוא נאנח. "קצין בכיר, שנפגש איתי בזמנו ונתן בי אמון רב, סיפר לי שהמנהרה הזאת היא מנהרת נפץ ומפגע בטיחותי וביטחוני מסוכן. לצערי, ראינו את התוצאות במלוא עוצמתן ב־7 באוקטובר. בצה"ל ובמערכת הביטחון נוהגים לטעון שהמנהרות הראשונות הגיעו רק ב־2004 או 2005, אבל זה פשוט לא נכון. זו לא הייתה מנהרה למעבר של איחוד משפחות בין שני חלקי רפיח, אלא הנקודה שבה נולדה השיטה: עוד מנהרה ועוד מנהרה. משם נולדה המלחמה, והכתובת הייתה על הקיר כבר אז".
שנה לאחר מכן הביא יוסף גילוי דרמטי נוסף, כשחשף את הקמתו של בסיס אימונים של חמאס בלב סיני. את הבסיס הקים אחד המחבלים האכזריים ברצועה באותם ימים – מפגע שהיה אחראי לרצח משתפי פעולה ולשרשרת פיגועים קשים. "דרך המנהרה הנוספת שחשפתי נמלטו מאות מחבלים מעזה לסיני והקימו שם בסיס צבאי לכל דבר, וממנו יצאו פיגועים רבים לתוך שטח ישראל", הוא מפרט. "החשיפה הזאת הכתה גלים ועשתה כותרות לא רק בארץ, אלא ברחבי העולם כולו, אבל גם כאן זה הסתיים בקול ענות חלושה".
היכולת שלו להגיע לחשיפות המהדהדות הללו, הגיעה מעבודה סיזיפית בשטח. "כדי להגיע לסקופ או לידיעה בלעדית, אתה לא הולך לקודקודים למעלה – שם לא תקבל כלום", מבהיר יוסף. "את הכתבות הכי טובות אתה מקבל מאנשי השטח האלמוניים. ככה למשל הבאתי את החשיפה על הקמת גדר הגבול בין ישראל לרצועת עזה – הגדר שקרסה ב־7 באוקטובר. זו הייתה כותרת ראשית ב'חדשות', אך שבוע לאחר מכן העיתון נסגר".
עם סגירתו של 'חדשות', עבר יוסף לשמש ככתב הדרום וגוש קטיף של עיתון 'הארץ' – מעגל שנסגר עבורו מאז אותה גלויה ששלח לעיתון כשהיה ילד בן 10. בעוד שב'חדשות' התמקד בצד הפלשתיני, כעת עבר לסקר מקרוב את ההתיישבות הישראלית ברצועה, ובמיוחד את היישובים המבודדים כפר דרום ונצרים. "כשעזבתי את 'חדשות', שלמה קוסטינר, שהיה מזכיר היישוב נצרים, אמר לי בדאגה: 'עכשיו כבר לא יכתבו עלינו'. אמרתי לו: 'ב'הארץ' זכויות האזרח הן ראשונות במעלה. אם לא יכתבו עליכם – אני לא נשאר שם'. ולזכותם של אנשי 'הארץ' ייאמר שכל סיפור מגוש קטיף קיבל מקום מרכזי בעמוד הראשון או בהרחבה".
ואולם השנים הארוכות בלב הסכנה החלו לתת בו את אותותיהן. אחרי התלבטות ממושכת, מה שהוביל להחלטתו לפרוש מהעיתונות היה פיגוע קשה בנצרים, שבו נהרגו שלושה קציני צה"ל. "כשראיתי את הזוועה שם, הבנתי שהגעתי לקצה", הוא משתף בגילוי לב. "נכנסתי מדי יום לעזה – לפעמים לבד, לפעמים עם צלם. בית החולים שיפא היה כמעט בית שני עבורי. ראיתי את הניגוד הבלתי נתפס בין העוני המחפיר של מחנות הפליטים לבין שכונת רימאל העשירה, 'הסביון של עזה'. כשאני מסתכל על זה היום, זה פשוט טירוף מסמר שיער. מעט מאוד עיתונאים בישראל חוו את עזה מבפנים באופן חופשי ולא בליווי צבאי. היום, כשאני רואה למה הפכו בית החולים שיפא ומחנות הפליטים ב־7 באוקטובר, אני לא יודע איך יצאתי משם בשלום".
ההחלטה שהצילה תלמידים ממוות
המעבר מהעיתונות לעולם הדוברות, בתפקיד דובר עיריית באר שבע, נולד דווקא מתוך סדרת חשיפות נוקבות שפרסם על העירייה. הוא חשף פרשיות שגרמו להתפטרות המנכ"ל, אי־סדרים שהובילו למעצרי משטרה, ושיאם באפריל 1994 – חשיפת חקירתו הפלילית של ראש העיר דאז יצחק רגר. "הכתבה הרעידה את אמות הסיפים ותפסה את העמוד הראשון ב'הארץ'", נזכר יוסף. "רגר עצמו היה איש תקשורת רב־זכויות – לשעבר כתב 'קול ישראל' באירופה ומזכ"ל רשות השידור, והאיש שבנה את באר שבע המודרנית. במשך חמש שנים התחלפו אצלו עשרה דוברים כי הוא כעס שלא מפרסמים מספיק את תנופת הפיתוח של העיר. אחרי הפרסום נגדו הוא ביקש להיפגש איתי, אבל מתוך אי־נעימות התחמקתי שוב ושוב".
הפגישה הבלתי נמנעת התרחשה לבסוף בהצגה גנרלית בתיאטרון באר שבע, כשנשיא אוניברסיטת בן־גוריון דאז, אבישי ברוורמן, ערך ביניהם היכרות. רגר הזמין מיד את יוסף ורעייתו לשיחה, ובתום ההצגה ישבו השניים מ־11 בלילה ועד שלוש לפנות בוקר. במהלך הלילה שטח ראש העיר את משנתו והציע לו לבוא ולשמש דובר העירייה. יוסף נדהם מההצעה. "פגעתי בבטן הרכה של העירייה וחשפתי שם פרשיות לא פשוטות, תהיתי איך אני יכול להפוך לדובר. אבל רגר לא הרפה והמשיך לחזר אחריי במשך שלושה חודשים רצופים".
בסופו של דבר הכריעו השיקולים המשפחתיים והרצון להשפיע מבפנים. "הילדים הקטנים שלי ואשתי ראו את הסיכונים שלקחתי מדי יום ברצועת עזה, והבנתי שהגיעה השעה לעבור את הקווים לצד השני ולסייע בשינוי התדמית של באר שבע", הוא מסביר. "כך נפתחה בפניי קדנציה מופלאה של 30 שנה כדובר העירייה".
במרץ 1995 נכנס יוסף רשמית לתפקיד דובר עיריית באר שבע. שנתיים וחצי עבד לצד יצחק רגר עד לפטירתו, קדנציה שבה הוביל לשינוי תדמיתי עמוק של העיר. בהמשך, כשביקש לחזור לעיתונות, הפעיל עליו ראש העיר הנבחר, יעקב טרנר, לחץ כבד להישאר. יוסף נעתר, ולאחר מכן המשיך לעבוד גם לצידו של ראש העיר הרביעי רוביק דנילוביץ' – עד להשלמת 30 שנות שירות בתפקיד.
כעיתונאי שהכיר כל סמטה ברצועת עזה, יוסף לא שיער שבאר שבע – שלא ספגה ירי מאז מלחמת העולם הראשונה ב־1916 – תהפוך פתאום לחזית. "פתאום האנשים שראיתי בעזה – יורים על הבית שלי", הוא מתאר. "כדובר, הייתי צריך להכין תושבים שלא ידעו מה זה מקלט, לקרוא להם להתמגן וללמוד לחיות תחת אש. מצאתי את עצמי חובש את הכובע של דובר צה"ל בחירום – תפקיד שבהמשך הוביל אותי לכהן במשך 15 שנה בתפקיד יושב ראש איגוד דוברי הרשויות המקומיות בישראל".
האירוע המטלטל ביותר בקריירה שלו התרחש לאחר שטיל ראשון ומפתיע נחת בעיר, ללא אזעקה, במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'. בחצות, בתום סיור שטח, ישבו ראש העיר רוביק דנילוביץ', נהגו ויוסף ברכב והתלבטו בנוגע לחזרה ללימודים למחרת. מפקד פיקוד העורף יאיר גולן וסגן שר הביטחון מתן וילנאי המליצו לחזור לשגרה, אך דנילוביץ' הלך עם תחושת הבטן והחליט לבטל את הלימודים עבור 42 אלף תלמידים.
למחרת בבוקר, בעת שסיירו ליד אנדרטת חטיבת הנגב, שמעו צעקה ממפקד מרחב הנגב: "תיכנסו פנימה!". טיל נוסף שוגר ללא אזעקה. "ראינו את הטיל נוחת וטסנו למקום", הוא נזכר. "הגענו לתיכון מקיף א' וראינו כיתה שלמה שנהרסה כליל. יום קודם לכן ישבו שם יותר מ־30 תלמידים. ההחלטה הדרמטית של רוביק בלילה הצילה עשרות ילדים ממוות בטוח. זה סיפור שמטלטל אותי עד היום ויישאר חקוק בזיכרוני לנצח".
לצד העבודה השוטפת, 30 שנותיו כדובר עיריית באר שבע היו רצופות באירועי חירום ופיגועים קשים, בהם פיצוץ האוטובוסים הכפול בעיר שגבה את חייהם של 16 בני אדם. "באירועים כאלה אתה נדרש לתפקד בקור רוח בזירות קשות מאוד", הוא משתף. "מעבר לדיווחים לתקשורת, זה כולל טיפול וניהול הלוויות של התושבים שנרצחו, ביקור פצועים בבתי החולים וליווי צמוד של המשפחות השכולות בשבעה".
בספרו האוטוביוגרפי 'מילה אחרונה', שכאמור יוצא כעת עם יציאתו לגמלאות, ומאגד את ניסיונו בתחומי העיתונות והדוברות ומשמש חומר קריאה לסטודנטים לתקשורת, הוא מתאר את החיבור בין עולם העיתונות לעולם הדוברות. "לאורך השנים, הן כדובר העירייה והן במשך 15 שנה כיושב ראש איגוד דוברי הרשויות המקומיות, פעלתי ליצירת שיתוף פעולה הדוק בין הדוברים לעיתונאים בשטח, יזמתי כנסים מקצועיים והענקתי תעודות הוקרה לאנשי תקשורת בולטים. בספר אני נוגע גם בכשלים של ההסברה הישראלית. חשוב לי להראות שאפשר לנהל מערכת יחסים מקצועית ומכבדת בין דוברים לעיתונאים. עולם התקשורת והדוברות חייב לעבוד יחד בצורה שפויה ועניינית".
