האמת? מיציתי.
מיציתי את הקיץ, את החום, את הכבדות של האוויר הלח, המעיק, את הזיעה שזוחלת מחדש על הגוף שנייה אחרי שנגמרת המקלחת. מיציתי את זמזום המזגנים הבלתי פוסק, את הדיון האין־סופי בין "תגידו, המזגן מקרר בכלל? אני נוזל פה" ובין "אפשר כבר לכבות את המטרד הזה? הקפאתם לי את המוח". מיציתי את הזבובים, את היתושים, את הטמטום של אנשים מסוימים שבגלל המיזוג נמצאים יותר מדי בחללים סגורים וחסר להם חמצן במוח. למרות שבמחשבה שנייה, גם כשהחלונות פתוחים לרווחה הם לא בדיוק מפגינים כישורים שמזכירים את אלברט אינשטיין. מיציתי את זה שהשבת יוצאת בשוטף פלוס אמצע הלילה, מיציתי חופש גדול מדי, מיציתי ים־בריכה־אטרקציות, מיציתי מרכזים מסחריים עם הורים מזוגגי מבט וילדים שאוצר המילים שלהם באוגוסט מסתכם באמא־תקני־לי ואבא־משעמם־לי.
מיציתי את הקיץ. די.
מיציתי גם את הבחירות, וממש לא מעניין אותי שהן עדיין לא התחילו. עם כל הכבוד לשאלות הרות גורל כמו השפעת תוצאות הפריימריז בליכוד על השריון הבא של סמוטריץ', מי הפראייר שמוכן להאמין לבנט והאם ליברמן שוב יכרות ברית עם רע"ם או כן. הפוליטיקה אכלה לי את הראש, שגם ככה לא נשאר ממנו הרבה בגלל המזגן והחמצן והדיונים ברמת גן. זאת אומרת בגן ילדים יש דיונים ברמה הרבה יותר גבוהה. כלומר היו יכולים להיות, אילו היה גן ולא אוגוסט ובחירות ובלגן.
אולי יעניין אתכם
וכן, אני יודע שהבחירות האלה גורליות מאי פעם, אמרנו את זה גם בבחירות הקודמות ובאלה שלפניהן ושלפני שלפניהן וזה בדיוק מה שנגיד גם בבחירות הבאות, אלא אם השמאל יעלה לשלטון ובג"ץ יסגור את העם. ונכון, השנה הקיץ לא כזה נורא, באירופה הרבה יותר גרוע והשבוע אפילו היה יחסית נוח עם טמפרטורות שלא נלקחו ישירות מהגיהינום אלא רק מהמבואה שלו, ובריזה נעימה שנשבה ביום שני בין שש לשש ודקה ומאז נעלמו עקבותיה, כנראה נפסלה על ידי יושב ראש ועדת הבחירות סולברג שאוהב לפסול סרטונים שמשיבים רוח במפרשי הימין המקומט.
באמת שכבר אין לי כוח לזה. מיציתי.
תקראו לי כשתחליטו
לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל גם את המלחמה מיציתי. ולא רק אני. בניגוד לקיץ שפה ושם עוד יש לו כמה חסידים שוטים, עוד לא שמעתי ישראלי אחד שאומר שהוא רק מחכה שיקראו לו לעוד סבב מילואים ומבחינתו שהקיץ – סליחה, החיץ – יישאר פה לעולם. אני מתכוון כמובן לחיץ בינינו ובין חמאס בעזה, בינינו ובין חיזבאללה בלבנון, בינינו ובין דאעש בסוריה, בינינו ובין עצמנו בדרך המתישה אל הבחירות.
זה לא שאנשים אומרים שהמלחמה מיותרת ושהגיע הזמן לקפל ולתת צ'אנס לטמטום. זאת אומרת לשלום. הישראלי הממוצע כבר לא מאמין לשקרים שמכרו לו באוסלו ובנסיגה מלבנון ובגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון. למרות שבפוליטיקה הישראלית יש לא מעט מועמדים שהיו שמחים לחזור על הכישלון המפואר הזה, למרבה האבסורד חלקם מנסים להסתיר את זה ולשכנע שהם ימין, מתוך תקווה לא לגמרי תלושה מהמציאות שהבוחר הישראלי יאמין להם בגלל העניין הזה עם החללים הממוזגים וחוסר החמצן במוח.
אבל באופן כללי, הישראלי הממוצע מיצה. קשה להאשים אותו. הישראלי הממוצע, ואשתו הישראלית הממוצעת, מלהטטים כבר כמעט שלוש שנים בין מילואים־עבודה־ילדים־אוגוסט, כי הם מבינים שאם לא נהיה בעזה־לבנון־סוריה־איראן האויב יהיה בשדרות־מטולה־קצרין־כל־העולם. כדי למנוע את זה הם מוכנים לתת את כל מה שיש להם, ואז לתת עוד קצת. אבל נמאס להם שהדברים מתנהלים במעגל – שוב מילואים, שוב חוסר הכרעה, שוב דיבורים על פירוז עזה ופירוק חיזבאללה ופירוש רש"י לכל אמירה של טראמפ על איראן.
ואז הישראלי הממוצע אומר לעצמו: מיציתי. מיציתי את הסבבים החוזרים, את ההבטחות לניצחון מוחלט בזמן ששיירות אדירות של אספקה ממשיכות לתדלק את חמאס, את הפוליטיקה הקטנונית שלא מסוגלת להתעלות לגודל השעה, את התחושה של דריכה במקום. זה אולי כרגע הרע במיעוטו, אבל גם את הרע במיעוטו מיצינו. רוצים להתקדם למשהו יותר טוב. לפחות שנדע שהנבחרים שלנו עובדים על זה בכל הכוח, ולא שאחרי הקיץ והמלחמה והבחירות נקבל שוב עוד מאותו הדבר.
הישראלי הממוצע דורש רוח אחרת. הוא רוצה אחדות, ואלול, וקצת רוגע, ואם אפשר ששנת הלימודים תתחיל כבר ושמערכת החינוך תתמקד בטובת הילדים שלו ולא באינטרסים של יפה בן דוד. הוא כמֵהַ לרוגע, לסובלנות, למשילות, הוא שונא שאומרים לו לשנוא ושכל מיני קמפיינרים מנסים לשכנע אותו שהאויב האמיתי הוא לא הטרוריסט מעזה, לבנון וסוריה, אלא החרדי או המתנחל או השמאלן.
אז הוא אומר לעצמו, מיציתי. עזבו אותי מפוליטיקה, תסגרו את הקיץ ותקראו לי כשתחליטו כבר מה אתם רוצים לעשות עם העניין הזה של המלחמה. עד אז שחררו. די זה די. יאללה ביי.
לחץ מלמעלה, לחץ מלמטה
וכאן טמונה הסכנה. כי על הקיץ אין לנו שליטה, והפוליטיקה תמיד תהיה מאבק בין אידאולוגיות, משחקי כבוד וכוח, והליכה בין הטיפות כדי להשיג מה שאפשר. כן, הרע במיעוטו, גם אם כל מיני פוליטיקאים חדשים מבטיחים לנו שאצלם זה יהיה אחרת. תנסו להיזכר בהבטחות הגדולות של מערכות בחירות קודמות ומה יצא מהן בסוף, ותראו שאין באמת דבר כזה "פוליטיקה חדשה". זה לא בגלל שהמועמדים רעים או שהכוונות שלהם לא טהורות. זה בגלל שככה מתנהלת פוליטיקה – במשא ומתן, בפשרה, בהבנה שלא כל מה שרוצים אפשר להשיג, חייבים סדרי עדיפויות.
אבל על המלחמה יש לנו השפעה גדולה. כי לאויב אין טכנולוגיה וחיל אוויר וסייעתא דשמיא כמו שלנו, אבל יש לו סבלנות, והוא בונה על זה שהיא תישאר הרבה אחרי ששלנו תיגמר. ועל המנהיגים שלנו מופעלים לחצים אדירים לסיים, לסגת, לחתום על הסכמים שיאפשרו לנו את האשליה שהכול בסדר. כשאנחנו עומדים על הרגליים ודורשים להמשיך, לפעול, להכות באויב, זה מחייב את המנהיגים שלנו לעמוד מול הלחצים גם אם הם לא באמת רוצים. כשאנחנו משדרים שמיצינו, שאנחנו קורסים, שאי אפשר להמשיך ככה, זה מפעיל על ההנהגה לחץ בנוסף על הלחץ שהם ממילא נתונים בו. ואז הם נכנעים, מוכרים לנו את הנסיגה בעטיפה יפה של "הראינו להם מה זה" – כמו במלחמת לבנון השנייה, ושומר החומות, וצוק איתן – ואחרי כמה שנים שוב הכול מתפוצץ עלינו.
גם אני מרגיש שמיציתי. גם אני רוצה הכרעה. מבחינתי כבר מזמן היינו צריכים להפוך את עזה להתיישבות יהודית משגשגת ולהעניק לכל חייל חצי דונם בדרום לבנון, במקום לייצב קו צהוב ולהימנע מתקיפות כי זה עלול לסבך את טראמפ עם איראן. מה לעשות שהמציאות לא מתיישרת לפי הרצונות העקומים שלי, לפסגה מגיעים אחרי המון צעדים קטנים, ובמלחמה מנצח זה שבסוף יש לו יותר אורך רוח.
מיצוי זה הדבר הכי מובן, הכי אמיתי. אבל מיצוי הוא לפעמים מיץ אוּי – בהתחלה זה טעים, אחר כך חוטפים כאב בטן ואומרים אוי, מה עשינו.
חייבים לצעוק, לדרוש יותר, לתבוע מההנהגה להפסיק להתברבר. ויחד עם זה להיזהר מהמיץ אוי, לא לשתות את כוס התרעלה. זה נכון לגבי המלחמה, הפוליטיקה, אפילו לגבי הקיץ. אם כי אני באופן אישי כבר מרגיש בשל לסתיו.
לתגובות:
