"שלום אביגיל, קראתי את הטור 'שידוך משמיים' שפורסם לפני שבועיים, ואני תוהה גם על הטור שלך וגם על טורים רבים באותה גישה שמתפרסמים בעיתונות הדתית והחרדית לרוב. גם את וגם אחרים מתלהבים ממקרי הצלחה בולטים שמחזקים את האמונה בהשגחה פרטית, אבל מתעלמים מאין־סוף מקרים אחרים שבהם ההצלחה לא האירה פנים. אבל על כך איש אינו כותב. מה יגידו מעוכבי שידוך שיקראו את דברייך? מה תהיה המסקנה שלהם בנושא ההשגחה הפרטית? מה תגדנה אלמנות המלחמה על 'שידוך משמיים'?
"לעניות הבנתי, סיפורים כמו שלך ודומיהם מחזקים את האמונה בהשגחה רק אצל אלה שזכו לראות אותה בהצלחה, בעוד אלה שלא זכו עלולים להגיע למסקנה הפוכה חלילה. נער הייתי גם זקנתי ועד היום לא זכיתי לקבל תשובה על תמיהתי".
בוחרים בחיים
שלום רב ותודה על המכתב החשוב. אני רוצה לשתף אותך במשהו. אחד הבנים שלי היה שבע שנים בשידוכים. אני יודעת שיש כאלו שמחכים הרבה יותר מזה, אבל בשבילי זה היה ניסיון קשה מאוד. נראה לי שלקחתי אותו אפילו קשה יותר מהבן שלי. בכל פעם שבן או בת של אחת מחברותיי התארסו, השתדלתי מאוד לשמוח בשמחתה, אבל יחד עם זאת התגנבה לליבי מחשבה קשה: למה לכולם יש שמחות ורק לנו לא?
אולי יעניין אתכם
אז פשוט דיברתי על זה עם בורא עולם. שיתפתי אותו בקושי, בכיתי לו, סיפרתי לו מה עובר עליי בכל פעם שהרגשתי את הכאב הזה בלב. ולאט לאט נפתחה לי ההבנה שבעצם החיים שלי הם שיחה מתמדת ביני ובין מי שברא אותי. לפעמים הוא פותח לי דלת רחבה ומלאה והכול הולך לי כרצוני ועוד הרבה יותר מזה, ולפעמים רבות לא פחות – הכול סגור. הקדוש ברוך לא מסתיר מאיתנו את האמת: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע". הוא לא מסתיר מאיתנו את העובדה שיש בעולם המון קשיים וכאב ומקומות סגורים מאוד. אבל הוא נתן לנו תפקיד ברור: "ובחרת בחיים".
אני מרגישה שגם כשיש סיפור על אמונה שלא הגיע לסוף המצופה, כשהבקשה לא התגשמה – אפשר לשאוב ממנו הרבה אמונה. החלטה לבחור בחיים. תמיד יש טוב שאפשר למצוא, וכל מה שצריך זה רק לפתוח את העיניים ולחפש. סיפורים של השגחה פרטית אפשר למצוא גם בתוך הקשיים הכי עצומים, אפילו במנהרות של עזה, אפילו בכאב הכי עמוק בנפש, וגם אחרי שבע שנים של עשרות פגישות שבהן אומרים לילד שלך לא, ועוד פעם לא ועוד פעם לא.
אז במקרה של הבן שלי, הוא פשוט היה צריך לחכות שאשתו המדהימה תגדל. כי כשהוא התחיל להיפגש – היא הייתה בת 13…. אבל זה רק סוף אחד מתוך אין־ספור סופים אפשריים. יש לי גם חברה שחיכתה כל החיים לילד. היא עשתה כל מה שהיא יכלה, ממש הכול! וזה לא קרה. יום אחד היא אמרה לי: "את יודעת, אביגיל, יש לי חיים נפלאים!" הייתי מאוד מופתעת ורציתי להבין למה. והיא הסבירה לי שתמיד, מכל מקום, מכל כאב ומכל ירידה – היא חיפשה את הקדוש ברוך הוא, וחזרה לבחור בחיים.
אז נכון שבסיפורי ההשגחה לפעמים שומעים על רגע מאוד ספציפי של השגחה פרטית גלויה לגמרי. אין לי ספק שגם לך, כותב המכתב הנכבד, יש לא מעט רגעים כאלה שחווית בחייך. אך לפעמים דווקא הקושי וההתמודדות איתו, כמו אצל חברתי, מביאים סיפוק עצום ואושר, כי גדלתי מתוך הקושי, צמחתי, בחרתי, וחייתי!
עגבניות שרי צלויות עם גבינה ודבש בתנור
מנת אירוח מושלמת, שמכינים בחמש דקות והופכת להיות מרכז השולחן. משתמשים בגבינת ברי או קממבר, גבינות צרפתיות שהאפייה בתנור עם מעט דבש נותנת להן טעם חלומי. מניחים מסביב את הצבעים הנפלאים של העגבניות וזיתי הקלמטה השחורים והחגיגה בעיצומה!
דרגת קושי:
קלה
זמן אפייה:
20 דקות
כ־6 מנות
חבילת גבינת ברי או קממבר
2 כוסות עגבניות שרי צבעוניות ככל האפשר
3 שיני שום פרוסות
2 גבעולי בצל ירוק
חופן זיתי קלמטה שחורים, מגולענים
כף דבש
3 כפות שמן זית
מלח ופלפל שחור גרוס
מחממים תנור חלבי לחום של 200 מעלות. פותחים את הגבינה ומסמנים עליה בעזרת סכין חדה פסים אלכסוניים לאורך ולרוחב. מניחים אותה על תבנית גדולה, מרופדת בנייר אפייה, ויוצקים עליה דבש ומעט פלפל שחור גרוס. חוצים את עגבניות השרי ומסדרים מסביב לגבינה. יוצקים עליהן שמן זית ומפזרים את פרוסות השום, מלח ופלפל. מכניסים לתנור ואופים 20 דקות, או עד שהגבינה מתרככת והעגבניות מזהיבות קלות. מוציאים ומעבירים בזהירות את הגבינה לכלי הגשה, מסדרים מסביבה את העגבניות הצלויות, מפזרים זיתים קצוצים גס ובצל ירוק קצוץ ומגישים חם.
לתגובות:
