השכנה של רשב"י

במרכז סלון ביתה של רות דה־יונג בפקיעין ניצבת תמונה עתיקה המיוחסת לתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. לכאורה, אין טבעי מכך לבית השוכן בסמוך ממש למערת רשב"י המפורסמת. אלא שהסיפור שמאחורי התמונה מפתיע בהרבה: היא נקנתה על ידי בעלה של רות לפני כמה עשורים, בחנות עתיקות קטנה בהולנד, הרבה לפני שידע בכלל על היותו יהודי. המוכרת בחנות אף הגדילה לעשות והסבירה לו כי מדובר בכלל בדיוקן של אימאם מוסלמי.

הדמות המזוהה ביותר עם שרידי היישוב היהודי הישן בפקיעין היא כידוע מרגלית זינאתי, שעל פי המסורת משפחתה התגוררה במקום ברצף עוד מימי בית שני. אך מתברר כי מרגלית אינה היהודייה היחידה בכפר הדרוזי. לפני יותר מ־20 שנה קבעו בני הזוג דה־יונג את ביתם בפקיעין, ומאז פטירתו של בעלה לפני כשש שנים, מתגוררת בו רות לבדה.

כשנודע לי סיפורה המיוחד, הצפנתי אל הסמטאות הציוריות של פקיעין ונפגשתי עימה לשיחה מרתקת על חיים של שליחות, אמונה ושכנות ייחודית בלב הגליל. אז איך בעצם הגיעו בני הזוג מהולנד האירופית דווקא אל הכפר הדרוזי הגלילי? מה גרם להם לקבוע את ביתם דווקא בנקודה הזאת, וכיצד התגלגלו יחד עם התמונה ההיא אל הבית הסמוך ביותר למערת התנא? כדי להבין את נקודת ההתחלה, צריך לחזור כמה עשרות שנים לאחור.

רות בשדה השיבולים

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד רואים רחוק

עוד מאת יוסף ארנפלד התוכנית לחיסול מדינת היהודים

רות (82) נולדה וגדלה בהולנד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. "אני גיורת", היא מספרת ומצביעה על תמונה ישנה התלויה בסלון. "סבא שלי היה יהודי. מכיוון שהצד של אמא שלי לא היה יהודי, לא נחשבתי יהודייה לפי ההלכה, ולכן התגיירתי כשהייתי נערה". העובדה שסבה היה יהודי העמידה את המשפחה בסכנה תחת הכיבוש הנאצי, אך נישואי התערובת הצילו אותם ברגע האחרון. "היו למשפחה חיכוכים עם הנאצים, אבל בהולנד הם התחילו קודם כול עם מי שהיו מאה אחוז יהודים. במדינות כמו צ'כיה כבר לקחו אנשים מנישואים מעורבים, אבל אל המשפחה שלנו הם פשוט עוד לא הספיקו להגיע עד שהמלחמה נגמרה. ברוך ה', התור שלנו לא הגיע".

רות נולדה וגדלה בעיר ליידן הסמוכה להאג, עיר הולדתו של הצייר המפורסם רמברנדט. "נולדתי ממש קרוב לבית שבו נולד רמברנדט", היא משתפת בפרט היסטורי מעניין. "הוא נודע בציורי התנ"ך שלו, שבהם לקח אנשים מהרחוב והלביש אותם בבגדים מקראיים. באותה תקופה היהודים באמסטרדם, בעיקר אלו שהגיעו מספרד ופורטוגל, הביאו איתם עולם תרבותי עשיר, והיה קשר חזק ושיח ער בין הפרוטסטנטים שביקשו לחזור למקורות ובין הרבנים המקומיים".

אף על פי שאימה של רות לא הייתה יהודייה, הזהות וההיסטוריה היהודית היו נוכחות בבית באופן בולט ויומיומי. "זה היה מאוד חי אצלנו, דווקא מצידה של אמא", היא משתפת. "כבר כשהייתי ילדה קטנה היא סיפרה לי מה קרה לעם היהודי. בהולנד, גם בשנים שאחרי המלחמה, הייתה אנטישמיות גדולה מאוד. הניצולים שחזרו פשוט סתמו את הפה והנושא כולו נשאר מושתק במשך עשרות שנים, עד שנות ה־70 וה־80".

"אמא שלי סיפרה לי הכול ולא רצתה לדעת שום דבר מהברית החדשה", היא נזכרת. "גם השם שניתן לי, רות, קשור לתקופה ההיא. בזמן המלחמה היה רעב גדול בהולנד, כי הנאצים לקחו את כל האוכל לגרמניה. אמא שלי, שהייתה אז בהיריון איתי, יצאה עם אבא לחפש אוכל באזור אמסטרדם. הם אספו שיבולים בשדות והכינו מהן קמח בעצמם. תוך כדי שהיא מחזיקה את השיבולים על הבטן הגדולה, היא אמרה: 'אם זו בת – תיקרא רות, ואם זה בן – ייקרא דוד'. בסוף לא נולד לה בן בשם דוד, אבל היא זכתה לנכד בשם הזה".

בניגוד לרות, בעלה המנוח הגיע ממשפחה יהודית שורשית משני הצדדים. גם השם שלו נשא עימו משמעות מיוחדת, שקיבלה עומק נוסף דווקא שנים מאוחר יותר, בפקיעין. "הוריו קראו לו אָבֶּל – הבל", היא משתפת. "בגלות אירופה זה היה שם יהודי מוכר, בעוד שבארץ כמעט לא משתמשים בו. רק מאוחר יותר גיליתי שלפי תורת הסוד והקבלה, שורש נשמתו של רבי שמעון בר יוחאי מגיע מהבל, דרך משה רבנו. יש משהו מפליא בכך ששמו של בעלי התקשר עוד בהולנד לשורש הנשמה של התנא שעל ידו קבענו את ביתנו".

הזיקה העמוקה לארץ ישראל ולתנ"ך ליוותה את רות מילדותה, במידה רבה בזכות האהבה שספגה בבית. "אמא שלי, אף שלא הייתה יהודייה, רחשה אהבה גדולה מאוד לעם היהודי", היא מספרת. "אני זוכרת היטב את 14 במאי 1948. היה יום אביבי ויפהפה, ופתאום שמענו ברדיו את הדיווחים על הקמת מדינת ישראל. אמא רצה אליי ואמרה בהתרגשות: 'יש לנו מדינה חדשה!'. גדלתי עם הסיפורים על המדינה ועל הארץ, ומבחינתי הרצון להתגייר ולהיות חלק מהעם היהודי לא היה רק חלום, זו הייתה זהות טבעית ומובנת מאליה מגיל קטן".

תחושת השייכות הציבה אותה לעיתים בעמדה מורכבת מול סביבתה. "למדתי בגימנסיה עברית מקראית, והייתי היחידה שם שעשתה זאת. תמיד הרגשתי מעט בצד. האנטישמיות אומנם לא הייתה תמיד גלויה, אבל הייתה נוכחת באוויר. היו אנשים שאפילו אמרו לי משפטים קשים כמו 'שכחו לשים אתכם בתאי הגזים'. הרגשתי היטב שיש בינינו ובינם, ושבשבילם אנחנו שונים".

התפנית הגדולה בדרך לארץ התרחשה בין סיום התיכון לתחילת הלימודים האקדמיים. "זאת הייתה שנה שבה לא הייתי בטוחה לגבי המשך דרכי. באותה תקופה פגשתי בליידן זוג אינטלקטואלים שהגיעו מירושלים עם ילדיהם הקטנים. המפגש הזה שינה את הכול. הם הכירו אותי, התחברו אליי, והציעו לי לעשות את הצעד ולהגיע לביקור בירושלים".

בשנת 1963 הגיעה רות לראשונה לישראל. "זה היה ביקור ששינה את חיי מקצה לקצה", היא משחזרת. "הגעתי לשנה שלמה וגרתי בביתם של בני הזוג בקריית יובל, מול הר הרצל ובסמוך ליד ושם. באותם ימים עקבות המלחמות וההיסטוריה עוד ניכרו בכל פינה בעיר, והשהות בירושלים והשכנות למקומות הלאומיים וההיסטוריים הללו השפיעו עליי באופן עמוק מאוד".

בתום השנה שעשתה בירושלים חזרה רות להולנד כדי להמשיך בלימודיה, אך הרושם שהותיר בה הביקור בארץ לא הרפה. שם, ברחוב הולנדי רגיל, התרחש מפגש מקרי לכאורה ששינה את מסלול חייה. "ראיתי בחור עובר בכביש, ומיד חשבתי לעצמי: 'איך זה יכול להיות? הרי זה בחור יהודי'. באותם ימים, אחרי שכמעט 95 אחוזים מיהודי הולנד נספו בשואה, זה נראה בלתי אפשרי. אמרתי לעצמי שכנראה אני מדמיינת בגלל שזה עתה חזרתי מישראל".

הבחור שצעד ברחוב היה הבל (אבל), שהגיע להתגורר באזור עם הוריו המאמצים. "הוא לא ידע בכלל שהוא יהודי, ואני כמובן לא ידעתי שהוא לא יודע", היא משחזרת. "היה לו דחף בלתי מוסבר לבוא ולהכיר את אבא שלי. כנראה הייתה שם איזו תחושת מוכרות פנימית שהוא לא ידע להסביר. כשהוא בא לבקר, התחלנו לדבר וסיפרתי לו בהתלהבות על חוויותיי מהארץ. מכיוון שהייתי בטוחה שהוא יהודי, סיפרתי על המדינה הצעירה שהייתה אז רק כבת 15. הוא הקשיב, אבל לא לגמרי הבין למה אני משתפת אותו בכל זה בעוצמה כזאת".

סוד בקופסת מתכת

ככל שמערכת היחסים ביניהם התהדקה, התחילו להתגלות פרטים עלומים על עברו של הבל, על הוריו האמיתיים וממילא על הזהות היהודית שלו. "כששאלתי אותו איפה נולד, הוא סיפר שנולד באמסטרדם ושהוריו הביולוגיים נפטרו. הוא גדל אצל זוג נוצרים הולנדים שלא היו להם ילדים, והם העניקו לו חינוך נוצרי מוחלט. לאט לאט הבנתי את הסיפור שמאחורי ילדותו: האנשים הפשוטים הללו החביאו אותו מהנאצים בזמן המלחמה, אך מעולם לא סיפרו לו על שורשיו היהודיים".

כדי לנסות לעזור לו להתחבר מחדש לזהותו, יזמה רות סיור משותף. "רציתי להכיר את האזור שבו הוא נולד באמסטרדם", היא מספרת. "הרגשתי שהוא נמנע מלהתמודד עם הנושא הזה. יצאנו לטיול קטן בעיר, ופתאום באמצע הדרך הוא פנה אליי ואמר: 'אני חייב לספר לך משהו. את יודעת שאני יהודי?'. בהתחלה צחקתי, כי מבחינתי זה היה מובן מאליו. רק אז הבנתי שעד אותו רגע הוא עצמו בכלל לא ידע את זה".

כששאלה אותו כיצד גילה זאת, סיפר לה הבל על גילוי דרמטי בבית הוריו המאמצים. מיד אחרי המלחמה, מישהו מסר להורים המאמצים קופסת מתכת סגורה ואמר: 'זה בשבילו'. הקופסה נשמרה בבית שנים ארוכות, עד שהעז לפתוח אותה. בפנים הוא מצא מכתבים ישנים ושני דרכונים של הוריו הביולוגיים. התברר שהוריו ניסו לברוח מהולנד לכיוון ספרד כדי להגיע לאנגליה, יחד עם קבוצה שכללה גם חיילים שערקו מהוורמאכט. אלא שהמלווה הבלגית שלהם קיבלה שוחד כספי גדול והסגירה אותם ישר לידי הנאצים בגבול הספרדי. הוריו נרצחו, והוא נותר לבדו.

גילוי הזהות חשף גם את שמו המקורי, שנמחק כדי להגן עליו בימי המלחמה. "ההורים המאמצים שינו את שמו ואת שם משפחתו, כי זה היה מסוכן מדי באותם ימים", מסבירה רות. "כששאלתי אותו מה השם האמיתי שלו, הוא מעט התבייש ואמר 'הבל'. בשבילי זה היה שם מדהים ומלא משמעות, אבל בשבילו זה היה עוד חלק מהסיפור המורכב שהחל להתבהר. זמן קצר לאחר מכן התחתנו".

לאחר נישואיהם, רות קיוותה להדביק את בעלה בהתלהבותה מהארץ. "ביקשתי ממנו שניסע לפחות לראות את מה שחוויתי בירושלים", היא נזכרת. "הוא הסכים להגיע, אבל התפיסה שלו עדיין הייתה של נוצרי הולנדי. הזהות שעליה גדל כילד העניקה לו תחושת ביטחון, והוא עדיין לא היה מוכן לעשות צעד משמעותי. חזרנו להולנד, נולדו לנו ילדים, אבל בתוכי תמיד ידעתי שאני רוצה לחזור לארץ ישראל".

במהלך השנים נולדו לבני הזוג ארבעה בנים. הכמיהה לארץ הובילה את רות להגיע לישראל למשך תקופה עוד לפני העלייה הרשמית של המשפחה. "לפני העלייה הגעתי לבדי עם בננו השלישי, גבריאל, שהיה אז ילד קטן", היא מספרת. "גרנו בפתח תקווה ועבדתי בסביבה. גבריאל, כיום כבן 49, שמתגורר בגולן, למד אז בבית הספר פיק"א. בעלי נשאר באותה תקופה בהולנד ובא רק לבקר".

רק בשנת 1988 התרחשה התפנית המיוחלת, כשבעלה הסכים לעשות את הצעד. "הוא החליט לעלות, אבל הוסכם שזה יהיה ניסיון לשנתיים, שבסופן נקבל החלטה אם נשארים", היא משחזרת. העלייה לא הייתה פשוטה לתא המשפחתי. "שני הבנים הגדולים, שאול ודוד, שהיו אז בני 18 ו־21, לא רצו להצטרף. הם אמרו שזה לא בשבילם ונשארו בהולנד. זה היה לי קשה מאוד, אבל החלטנו להמשיך הלאה ולהעמיק את השורשים בארץ".

בסוף שנת 1988, שבוע בלבד לאחר שהתקבלה ההחלטה לעלות לישראל, גילתה רות כי היא בהיריון נוסף. "כך נולד כאן בננו הרביעי בועז", היא משחזרת. "מכיוון שבעלי עדיין לא היה בטוח לגמרי לגבי השתקעות בארץ, החלטנו לא לארוז את כל תכולת הבית, הרהיטים והספרים, אלא לקחת איתנו רק את החפצים האישיים והחשובים ביותר".

החיבור של הבל לזהותו היהודית הוביל אותו לעסוק באספנות תשמישי קדושה ויודאיקה. "זה היה בשבילו שער כניסה לעולם היהודי ולהיסטוריה שמסביבו", מסבירה רות. "יום אחד, עוד כשהתגוררנו בהולנד, הוא חזר הביתה עם חבילה גדולה ואמר שמדובר במתנה בשבילי. כשפתחתי אותה, גיליתי את התמונה העתיקה של רבי שמעון בר יוחאי. המוכרת בחנות בשוק הפשפשים ניסתה למכור לו אותה כדיוקן של אימאם מוסלמי, אבל משהו בדמות הזאת תפס אותו. באותם ימים אפילו אני לא ידעתי מי זה רבי שמעון, אבל כתרפיסטית תליתי אותה בקליניקה שלי והמון מטופלים ראו אותה. כשארזנו לעלייה, ידעתי מיד שאני חייבת לקחת את התמונה איתנו לארץ".

"את מבינה איפה אתם גרים?"

התחנה הראשונה של משפחת דה־יונג בישראל הייתה מרכז הקליטה בכרמיאל. "זה היה מקום נורא ואיום בשבילי אז", נאנחת רות. "הייתי בהיריון מתקדם בחודש אוגוסט הלוהט, לא הרגשתי טוב והייתי עצובה מאוד על כך שבנינו הגדולים נותרו בהולנד. מכיוון שרצינו לגור במקום כפרי וירוק, התחלתי לחפש דירה באזור".

לאחר שעזבו את מרכז הקליטה בכרמיאל, מצאו בני הזוג בית קטן במושב אמירים. "הבית היה כמעט ריק לחלוטין", משחזרת רות. "שכנים טובים הביאו לנו כמה כיסאות, בעלי בנה מיטה פשוטה, ועל הקיר תלינו את התמונה העתיקה של רבי שמעון בר יוחאי שהבאנו מהולנד. הראשונה שנכנסה אלינו הייתה הרבנית פסיה שטרן, אשתו של רב המושב מירון. כשהיא ראתה את התמונה, היא נעמדה בתדהמה ואמרה לי: 'רות, את בכלל מבינה איפה התיישבתם? אתם גרים ממש ליד קבר רבי שמעון בר יוחאי!'"

רות החלה לקבל אנשים רבים לטיפול, כשהיא משלבת בין הומאופתיה קלאסית, דיקור סיני ופסיכותרפיה. אולם למרות החיבור החם והעמוק לישראל ולמטופלים שהגיעו מכל רחבי הארץ, בתום שלוש שנים החליטו בני הזוג לחזור להולנד. אך רות סירבה לנתק את הקשר. "במשך 12 שנה חייתי על הקו. אחת לשלושה חודשים הגעתי לארץ לשלושה שבועות, ישנתי אצל מכרים וקיימתי ימי טיפול מרוכזים. במקביל, בעלי המשיך בעבודתו בהולנד. בסוף שנות ה־90 הוא חלה באופן פתאומי, והרגשתי שהוא חייב לצאת מהאווירה השלילית שם. ארגנתי לו שהות של חודש אצל חבר בחיפה, וברוך ה' הוא החלים וחזר להולנד בכוחות מחודשים".

זמן קצר לאחר מכן נסעה רות לחיפה כדי להשתתף במסיבת יום ההולדת של החבר ההוא. "באותה תקופה חקרתי וכתבתי על הקהילה ההולנדית בארץ, ומישהי אמרה לי משפט שנחרת בי: 'הבעיה של ההולנדים שרוצים לעלות לארץ היא שהם עושים פשרות על מקום מגוריהם, ובסוף חוזרים להולנד. התיישבות צריכה לבוא מתוך הרגשה חזקה בלב, בלי פשרות'. במסיבה בחיפה פגשתי תושב פקיעין, והתברר שאחותו, מורת דרך ערבייה־נוצרייה, כבר שוחחה בעבר עם בעלי והציעה לו לבקר בכפר. לא ידעתי אז דבר על הקשר של פקיעין לרבי שמעון בר יוחאי, אבל ביקשתי לבוא לבקר. הוא הציע שאישן בבית הוריו שנפטרו, ואף סיפר לי: 'בדיוק השבוע החלטנו למכור את הבית'. באותו רגע הבנתי שמצאתי את המקום".

למחרת בבוקר יצאו השניים לסיור היכרות בסמטאות פקיעין. "בסוף הסיור הגענו לבריכת המעיין שבמרכז הכפר. עמד שם שלט תיירות ישן שסימן את אתרי הטיול המעניינים. הוא הצביע על השלט ואמר לי: 'כאן נמצא המקום המרכזי'. שאלתי אותו מה יש שם. הוא ענה בטבעיות: 'זו המערה של רשב"י, המקום שבו הוא הסתתר וקיבל את סודות הקבלה'. באותו רגע הכול התחבר. התקשרתי מיד לבעלי בהולנד, והוא כמעט נפל מהכיסא מרוב התרגשות".

ההחלטה לקבוע את ביתם דווקא בנקודה הזאת התקבלה בו במקום, ללא היסוס. "הבנתי שזה המקום שחיכיתי לו, וגם בעלי היה פתוח ושלם עם זה לגמרי. קנינו את הבית היחיד שנמצא ממש בסמוך למערת רבי שמעון בר יוחאי". הרכישה הושלמה במהירות, רגע לפני חג הסוכות של שנת 1999. "ממש לפני שחתמנו אצל הנוטריון, הגענו לבקר את הרב שטרן ורעייתו פסיה במירון. ישבנו אצלם בסוכה הגדולה, וכשהם שמעו על המיקום של הבית החדש, הרב פסק בביטחון: 'זה מן השמיים!'"

איך קיבלתם את ההחלטה לעבור למקום שאין בו כמעט תושבים יהודים?

"בשבילנו זה היה מצב רגיל לחלוטין. בהולנד, אחרי המלחמה, כמעט לא נותרו יהודים. אלה שכן נשארו התרכזו בעיקר באזור אמסטרדם, ובשאר המדינה הקהילה היהודית פשוט נעלמה. לכן המגורים בסביבה שאינה יהודית לא היו זרים לנו".

איך התושבים המקומיים קיבלו אתכם?

"בהתחלה היה קשה מאוד. הגענו לכאן בתקופה מורכבת, אבל בגלל שאני אדם סקרן שאוהב אנשים, יצרנו בהדרגה חיבור. כיום, תודה לא־ל, היחסים עם השכנים הדרוזים מצוינים. המקום הזה מיוחד במינו מבחינה היסטורית. התגוררה כאן משפחת זינאתי שהיו יהודים מוסתערבים. לאורך הדורות הם חיו כאן בדיוק כמו כולם, כמו הדרוזים, הנוצרים והמוסלמים. ההבדל היחיד ביניהם ובין השאר היה מקום התפילה. הם עזרו אלה לאלה בקציר ובחקלאות, אכלו את אותו האוכל, ואף החזיקו בשמות ערביים – למשל השם ג'והרה, שהוא תרגום של השם מרגלית, אבן חן".

"פרט לכך, אחרי שקנינו את הבית בסוף 1999 לא עברנו לגור בו באופן מיידי, כי בעלי היה צריך לסיים את סידורי העבודה שלו בהולנד. היינו מגיעים לתקופות של כשלושה חודשים, ובינתיים מסרנו את שיפוץ הבית לקבלן דרוזי מקומי. בננו גבריאל עבר להתגורר כאן בשנת 2000 יחד עם אשתו, ואחד מילדיו, רפאל, אף נולד כאן בבית הזה".

מה הצית את הדרוזים

בשנת 2006, ממש אחרי מלחמת לבנון השנייה, עברו בני הזוג להתגורר בפקיעין באופן קבוע. זו הייתה תקופה מתוחה מאוד באזור. במקביל, קבוצת משפחות יהודיות בהובלת הרב אביב זגלמן שמעה על רכישת הבית וביקשה לחזק את ההתיישבות היהודית בכפר. מבחינת התושבים המקומיים נוצרה רגישות פוליטית וחברתית. "יום אחד הדרוזים ראו שנתלה על אחד הגגות שלט בנוסח 'פקיעין לנצח', וזה הצית את הכעס", משחזרת רות את תחילת ההתפרצות האלימה בכפר.

"הם התחילו להרוס בתים, ואנחנו היינו כאן בדיוק כשהכול קרה. הגענו לגור בבית באופן קבוע בדיוק בשבוע שבו המהומות התלקחו, ושרפו גם את הרכב שלנו. המשטרה הודיעה לנו בצורה חד־משמעית שאנחנו חייבים להתפנות. בזכות בננו גבריאל, שבנה לאורך השנים יחסים טובים ומכבדים עם התושבים, הרכב שלנו נפגע רק בשלב מאוחר יחסית, אבל נאלצנו לחזור זמנית להולנד כי אי אפשר היה להישאר".

הסכנה ריחפה גם על הבית עצמו. "הייתה להם תוכנית לשרוף את הבית שלנו, אבל השכן שלנו שמר בשבילנו על הנכס בכל הכוח. שלוש פעמים הגיעו קבוצות של צעירים דרוזים שרצו להבעיר את המבנה, והוא בלם אותם. באותו זמן המכולה שלנו, עם כל הרהיטים והספרים, עמדה בנמל חיפה ולא יכלה להגיע. בסופו של דבר הכול הסתדר, והחוויה הזאת לימדה אותי שיעור גדול בצניעות".

עוד קודם לכן, כשביררה לראשונה לגבי האפשרות לעבור להתגורר בכפר, היא פנתה ישירות למנהיגות המקומית. "כשהגעתי לפקיעין הלכתי למוכתר, ראש המועצה, ושאלתי אם אפשר לגור אצלם", היא משחזרת. "הוא ענה לי: 'גברת רות, ברוכה הבאה, אבל בתנאי אחד: שאת לא שמה את התרבות שלך עלינו'. הבטחתי לו שלא, אבל בדיעבד הבנתי שכן התנהלתי לפי התרבות והתפיסות שלי".

המפגש הטעון ביותר עם המוכתר הגיע לאחר גל המאורעות האלימים בכפר. "פגשתי אותו אחרי המאורעות, והוא אמר לי: 'את לא הבנת אותנו, נכון? הבעיה אצלך היא שאת חושבת שאנשים אוהבים אותך'. עניתי לו שכולם מזמינים ומארחים אותי, ואז הוא אמר לי: 'זה ההבדל. אנחנו נותנים לך כבוד, אבל זה לא אומר שאנחנו אוהבים אותך. את שמת את התרבות שלך ואת המחשבות שלך עלינו'".

החיים לצד המערה הבהירו לרות את חשיבות השימור והפשטות. "מערת רבי שמעון היא מקום שדורש צניעות וחיבור לטבע", היא מסבירה. "יש לפעמים גורמים מבחוץ שרוצים להפוך את המקום למעין מתחם תיירותי מסחרי ולהוסיף מבנים, אבל המקומיים – הדרוזים והנוצרים כאחד – רוצים לשמור על הקדושה והפשטות שלו, כי גם מבחינתם זהו מקום קדוש. אני זוכרת שבתחילת הדרך אספתי ענפים לתנור ליד המערה, ואחת השכנות אמרה לי מיד: 'רות, לא לקחת עצים משם, זה מקום קדוש'".

הרעיון של שליחות וחיבור לרבי שמעון בר יוחאי ליווה את בני הזוג לאורך השנים, אך המבחן העמוק ביותר של החיים בפקיעין הגיע דווקא ברגעי הפרידה. "כשבעלי חלה בסרטן, קיבלתי מתנה גדולה בכך שהוא נפטר כאן בבית", משחזרת רות בדמעות. "זה קרה בתקופת הקורונה. הילדים לא יכלו להגיע מחו"ל בגלל ההגבלות, ואני נשארתי פה לגמרי לבד. ביום שהוא נפטר, השכנים הדרוזים לקחו הכול על עצמם. כשמישהו נפטר בבית מגיעים המון אנשים – משטרה, גורמים רשמיים ורופאים, וכל הבית היה מלא. אחת השכנות ישבה לצידי ולא עזבה אותי לרגע. אבא שלה טיפל במת, הוריד אותו לרצפה לפי המנהג, והם עטפו אותי בחום ובהגנה שאי אפשר לשכוח".

הקשר העמוק של בעלה המנוח למקום קיבל גושפנקה יוצאת דופן ביום פטירתו. "בהספד אמר ראש המועצה הדתית במעלות דברים שנחרתו בי. הוא דיבר על כך שהבל התחבא מהנאצים בהולנד בדיוק כפי שרבי שמעון התחבא מהרומאים במערה, ושיש חיבור נשמתי עמוק בין השמות והגורלות שהביאו אותו לגור דווקא בנקודה הזאת".

העצים שמגיבים לעם ישראל

למרות המורכבות, המגורים בצמוד למערת רשב"י הפכו בשביל רות לחלק בלתי נפרד מזהותה. "זה חלק מהחיים שלי, הבית והמערה הם מקשה אחת", היא מסבירה. לא מעט מבקרים שמגיעים לאתר, כמוני למשל, טועים בדרך ועולים דרך השער הפתוח אל ביתה. "הם מופתעים לגלות שיש עוד אישה יהודייה שגרה פה מלבד מרגלית זינאתי. בהתחלה התעייפתי מלספר את הסיפור שלי ושל בעלי שוב ושוב, אבל יש בזה משהו חזק".

במקביל, רות לקחה על עצמה תפקיד מעשי בטיפוח המתחם הקדוש. "כשהגענו המקום היה סוג של מזבלה, מלא בפסולת בנייה, טלוויזיות ישנות ומיטות. במשך חודשים ארוכים עסקתי בפינוי הזבל ובשתילת עצים בסביבת המערה". עם הזמן, היא החלה לראות בעצים הללו בבואה של המציאות בארץ. "העצים האלה מגיבים למה שקורה בעם ישראל. בתקופת ההפגנות בקפלן, עץ החרוב הסמוך לכניסה נשבר לשניים, ולאחרונה נפלו אבנים ואדמה שחסמו את המעבר. יחד עם מבקרים שבאו למקום פינינו את הסלעים הכבדים. המתחם, שהיה בעבר סגור ואינטימי, משתנה ונפתח עכשיו לגמרי, ממש כמו המקום כולו".