"תפסיקו להשתיק, בואו נתעורר על הבנות שלנו"

ענת גופשטיין היא כבר מזמן שם נרדף לפעילות למניעת התבוללות. במשך עשרות שנים היא עוסקת בהסברה בנושא, בחילוץ נשים יהודיות מכפרים ערביים ובשיקום הנשים והילדים. אנחנו נפגשים לשיחה בביתה בגבעת האבות, בפאתי קריית ארבע, בעיצומו של החופש הגדול. הבת הצעירה שלה מסתובבת בבית, עסוקה בארגונים אחרונים לקראת החופשה המשפחתית, אבל ענת מספרת לי שהיא ובעלה יצטרפו לחופשה באיחור. "הילדים יוצאים כבר היום, אבל אנחנו נגיע רק בלילה, כי הערב יש חתונה לאחת הבנות שאנחנו מלווים". הליווי שלהם לא מסתיים ברגע שהאישה יוצאת מהכפר, אלא נמשך עוד שנים ארוכות, והרגעים המרגשים הללו הם שנותנים לבני הזוג גופשטיין את הכוח להמשיך.

"שהבת שלי תצא עם ערבי?"

ענת גופשטיין נשואה לבנצי, אמא לשמונה ילדים וסבתא לנכדים רבים. היא גדלה בשכונת גילה בירושלים, "ילדות רגילה לגמרי. אולפנת צביה ירושלים, סניף בני עקיבא". אחרי האולפנה הלכה להיות קומונרית בסניף קריית ארבע, שם פגשה לראשונה את תופעת נישואי התערובת. "הייתה פה דירה שהרב כהנא הקים לטובת נשים שיצאו מהכפרים. הייתי רואה את הילדים שיצאו משם והתחלתי לעזור. הייתי הולכת איתם לגן המשחקים, לוקחת אותם לספרייה או לבריכה, כל מה שיכול לעזור להם".

אחרי החתונה חשבו בני הזוג גופשטיין איך הם יכולים לפעול בנושא. "הבנו שבנות שיוצאות משם צריכות מענה, ואז הקמנו את מעון 'חמלה' לבנות במצוקה". המעון פעיל עד היום בירושלים, וענת מנהלת אותו במקביל לפעילות בלהב"ה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת בנימין שינברג אהבת נפש

בנושא באנר מגזין 2 רק לצמוח יש

"המעון פעל תחת משרד הרווחה ונתן מענה לנערות ולצעירות. אחרי כמה שנים התחלנו לדבר בציבור על הנושא של התבוללות, ומתברר שבמדינת ישראל זה נחשב לגזענות", היא אומרת במרירות. משרד הרווחה דרש שבנצי וענת יעזבו את המעון כתנאי להמשך התמיכה של המשרד בו. "נאלצנו לצאת מהמקום שהקמנו, אבל מעז יצא מתוק. זה מה שהוביל אותנו להקים את ארגון להב"ה".

הארגון פועל קודם כול כדי להילחם בהתבוללות. "אנחנו עוסקים הרבה בהסברה. הבנו שמדינת ישראל לאט לאט הופכת למדינת כל אזרחיה. יש סחף מאוד גדול בנושאים שבעבר היו מובנים מאליהם. הנושא של התבוללות היה פעם טאבו, אבל היום כבר לא. אסור אפילו לדבר נגד זה. משרד הרווחה, למשל, לא מכיר בעובדה שרוב הנערות בסיכון גבוה מנוצלות על ידי ערבים. כלומר, דווקא לתופעה הכי קשה הם לא נותנים מענה".

הצד המשלים של הפעילות הוא התחום הטיפולי. ענת עצמה היא פסיכותרפיסטית ומטפלת, ומשמשת כראש מערך הטיפול של הארגון. "יש לי צוות מדהים ומאוד מסור. זו עבודה עם נשמה. הרבה אנשים רוצים לעבוד בעבודה הזאת אבל לא הרבה יכולים, כי זה מפגש קשה עם דברים מאוד כואבים".

החלק הכי קשה, לדבריה, הוא העמידה מול ההורים של הנערות. "אתן לך דוגמה. לא מזמן התקשר אליי רב אחד כדי לדבר על זוג שהוא מלווה כבר הרבה שנים. כשהאב גילה שהבת שלהם יוצאת עם ערבי הוא עשה עליה קריעה. 'שהבת שלי תצא עם ערבי?'. מדובר במשפחה נורמטיבית, כן? מתברר שהם נסעו לנופש, ושם היא פגשה את המוחמד שלה. מאז אין עם מי לדבר, היא לא מוכנה לשמוע כלום".

ענת לא ויתרה. "התקשרתי להורים, בהתחלה רק האמא דיברה והאבא רק הקשיב. כשהוא התחיל לדבר, אמרתי לו: 'חכה, אני רוצה להעלות מישהו על הקו', והעליתי את הרב יהודה הראל". הרב הראל התמודד במקרה דומה עם הבת שלו, בסיפור שתועד בסרט 'חנה שובי הביתה'. "הוא אמר לאב: 'אל תוותר עליה. אני לא ויתרתי על הילדה שלי, נלחמתי עליה וזה מה שהחזיר אותה'. זו הייתה שיחה לא קלה".

ענת מדגישה שתהליך החזרה של הנערות הוא תהליך ארוך ויכול לקחת גם שנים. "היא לא נפלה ביום אחד ולא תקום ביום אחד. זה תהליך, זה קשה ומורכב מאוד. תהליך החזרה והשיקום של הנשים הללו הוא תהליך של שנים, בטח אם יש גם ילדים".

ניכר שהיא מרגישה קשר אישי לכל אישה וילד שהיא עזרה לשקם. אנחנו יושבים בסלון ביתה והיא מראה לי מגנטים עם תמונות. "הנה נופש שעשינו בשנה שעברה, אלה ילדים שיצאו מהכפר, זו אמא והבן שלה שהתגייס. זה ילד שעכשיו חגג בר מצווה". היא ממשיכה להסתכל בתמונות בהתרגשות, "זו בחורה שהוצאנו מטולכרם עם שלושה ילדים, זאת עם שמונה ילדים, זאת ערבייה שהתגיירה".

על הילדים היא מדברת ממש כמו על נכדים שלה. "הילדים הללו הם באמת ילדים מיוחדים, אתה רואה את החיבור שלהם לקודש. היו לנו שתי בר מצוות בחופש הזה, היה מסע כומתה לילד שהגיע אליי בגיל ארבע!". היא פותחת בהתרגשות את הטלפון ומראה לי תמונה של ילד קטן בלי כלום, ואחר כך את אותו ילד בתור בחור גאה בסיום טירונות.

הסיפורים שהיא מספרת בלתי נתפסים. "הייתה אישה אחת שברחה מעזה לפני עשרים שנה והשאירה שם שלוש בנות. בנצי מסר את הנפש כדי להוציא את הבנות הללו משם. בצוק איתן הייתה הזדמנות וזה לא קרה". בהמשך, במהלך השנים, הצליחו לחלץ את כל השלוש.

לצד הליווי של אנשי ארגון להב"ה, ענת מדברת על חשיבות הקשר של המחולצים בינם לבין עצמם. "אנחנו עושים להם טיולים, מופעי סליחות, גם נופש בכל שנה בקיץ. יש להם שפה משותפת שאף אחד אחר לא יכול להבין. לילדים זה הכי קשה. ילד לא יכול לשאת בתוכו שני לאומים שמתנגשים, שתי דתות, שתי זהויות. זאת מלחמה פנימית, ולכן חשוב שהם יעברו אותה עם מי שיכול להבין אותם".

עד כמה מדובר בתופעה נפוצה?

"בעבר היו לנו בין 450 ל־500 מקרים בכל שנה. מאז שבעה באוקטובר יש ירידה. בתשפ"ד היו 320 מקרים, עכשיו יש שוב עלייה קלה".

השופט בצד של המוסלמי

אני שואל את ענת אם הם עוסקים גם בחילוץ מתוך הכפרים. היא אומרת שכן, אבל מציינת שבשנים האחרונות החילוץ נהיה יותר פשוט. "היום כל אישה יכולה להתקשר למשטרה ויחלצו אותה".

גם מתוך הערים הפלשתיניות?

"כן, הצבא והמשטרה פועלים ביחד. אם בת מתקשרת אליי, אני מעלה את המשטרה ואת הצבא על הקו. היום יש כתובת במשטרה".

כשאת אומרת "היום", הכוונה לממשלה הנוכחית?

"כן, מאז בן גביר. המשטרה עברה המון בתקופה הזאת".

לא תמיד זה היה כך. "בעבר הייתה לי היה המון ביקורת על המשטרה. היה לי חילוץ שברגע האחרון כמעט השתבש. היינו בקשר עם הצבא, אבל הם אמרו לנו שחייבים לערב גם את המשטרה, ואז המשטרה התקשרה לבעל ואמרה 'למה כלאת את אשתך? למה אתה לא נותן לה ללכת?'. כמובן שהבעל הגיע מיד וניסה למנוע את החילוץ, בדיוק כשהחיילים מחלצים אותה בנשקים שלופים". כיום, לדבריה, זה כבר לא המצב. "'רוח המפקד' ניכרת".

בבתי המשפט, לעומת זאת, המצב עדיין מאתגר. "העובדות שלי נלחמות על הילדים – איפה הם יגורו, האם הם יפגשו את האב שפגע בהם מינית, דברים שהדעת לא סובלת. הן נאבקות בבתי הדין השרעיים ובבתי הדין לענייני משפחה. אנשים חושבים שאם הוצאת את האישה אז הכול בסדר. אבל תחשוב על אישה שיש לה שמונה ותשעה ילדים, שחלק מהם אצל האבא וחלק אצל האמא".

שמונה ותשעה ילדים? חשבתי שהחילוצים קורים בשנים הראשונות של הקשר.

"לא בהכרח. זה יכול להיות גם אחרי 10 או 15 שנה".

אז מה גורם להן פתאום לצאת?

"הרבה פעמים אלה מכות ואלימות שמצטברות. בשלב מסוים האישה מבינה שהכול סוגר עליה. יכול להיות שהיא כבר יצאה וחזרה כמה פעמים. וכמו שאמרתי, אם ההורים שומרים על קשר ומשאירים לה פינה חמה בלב – היא יודעת שיש לה לאן לחזור".

חלק מהנשים מתאסלמות וצריכות לעבור אחר כך תהליך השבה ליהדות. גם בנושא הזה היא נתקלת לא מעט בבירוקרטיה מתסכלת. "קל מאוד להתאסלם במדינת ישראל, שלושה משפטים בבית דין שרעי וזהו. השבה ליהדות, לעומת זאת, לוקחת הרבה יותר זמן. גם אחרי שהנשים עוברות את כל התהליך מול הדיינים, יכול לקחת למשרד המשפטים חצי שנה לחתום". לעיתים הזמן הזה עלול להיות ממש קריטי. "אם מדובר באישה בהיריון וההמרה לא תושלם בזמן, הילד שלה יירשם כמוסלמי".

בבתי המשפט נלחמת ענת מול שופטים שלא תמיד מבינים את האירוע. "עמדנו פעם מול שופט דתי, הוא היה טוען רבני. היית חושב שהוא יהיה בצד שלנו, אבל לא. הוא התנהג באכזריות כלפי האישה וממש נטה לצד המוסלמי. הוא התעצבן שעשינו בר מצווה לילד, הוא אפילו השווה אותנו לחמאס", היא מתקוממת. "הוא אמר לאישה: כמו שאת לא רוצה שילכו לחמאס, אל תלכו ללהב"ה ול'יד לאחים'".

למה הוא נהג כך לדעתך?

"למה? כדי להתקדם. הוא מבין שזו הדרך".

חתונה בלי חשבון בנק

אחרי החתונה גרו בני הזוג גופשטיין שנה אחת בשומרון, ואז עברו לקריית ארבע. "התאהבנו במקום", היא אומרת, ומאז ועד היום הם גרים בעיר האבות.

את היכולת לראות את האחר היא קיבלה מהבית. "אמא שלי היא אישה כזאת. הדגל שלה הוא לדעת לקבל גם את השונה וגם את המורכב, בחמלה אמיתית. גם בנצי מאוד כזה". גם הילדים שלה גדלו בבית של חמלה ועשייה למען עם ישראל. "לאורך השנים הם ספגו את זה בתוך הבית. הנשים והילדים שחילצנו היו אוכלים הרבה פעמים אצלנו בשבתות, וזה השפיע עליהם. הילדים שלי תמיד באו לעזור, הבן שלי אפילו למד ערבית כשהיה צעיר", היא אומרת ומסייגת: "אני דווקא לא אהבתי את זה, אבל הוא עשה את זה כדי לתקשר עם הילדים ולשחק איתם". כיום ילדיהם עוזרים בין השאר בתפעול הנופש בקיץ, "ואפילו הנכדים כבר מכירים את הילדים של הנשים ועוזרים. המשפחה מאוד אוהבת, גאה ותומכת", היא אומרת.

הפעילות שלהם דורשת משאבים רבים. "הרבה כסף הולך על המאבק המשפטי. גם השיקום דורש משאבים אדירים. צריך פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, צריך לשמור על הקשר עם הבנות. זה לא ליווי של כמה שבועות או חודשים. גם בת שיצאה לפני 12 שנה ממשיכה להיות איתנו בקשר".

לפני שנה וחצי נתקלו בני הזוג גופשטיין באתגר חדש. "השמאל פנה לביידן כדי שיטילו עלינו סנקציות, ובעצם עצרו לנו את החשבון. לא יכולנו להוציא כסף, לא רק מהחשבון של להב"ה אלא אפילו מהחשבון הפרטי שלנו".

למה הוטלו הסנקציות דווקא עליכם?

"כי ככה הם נאבקים בימין. זה לא היה רק אנחנו, אלא גם 'צו 9' ובעלי חוות".

ההתמודדות לא הייתה פשוטה. "פתאום אני לא יכולה להוציא כסף, לא יכולה להשתמש בכרטיס אשראי, חוסמים לך את כל הוראות הקבע, בנצי לא יכול לקבל משכורת. אתה אומר לעצמך 'מה אני עושה?'". המגבלות הללו פגעו בהם ברמה הכי אישית. "בשנה הזאת חיתנתי שני ילדים. היה לי כסף אבל לא יכולתי להשתמש בו. שבוע לפני החתונה לא נתנו לי להוציא את הכסף מהבנק".

מי שעזרה להם מאוד באותה תקופה היא חברת הכנסת לימור סון הר־מלך. היא חיברה אותם אל הגורמים המתאימים בבנק ישראל, שם התברר שהבנקים הישראליים, בנק הפועלים ובנק לאומי, הוסיפו על הסנקציות של האמריקאים מגבלות נוספות. "בסופו של דבר זה הסתדר, אבל עברנו טלטלה גם באופן אישי וגם להב"ה כארגון".

הם התגברו על המשבר גם בעזרת תמיכה גדולה מהציבור. "התקשרו אליי מאיזה יישוב ואמרו 'אנחנו רוצים לתת יום נופש לכל הנשים וילדים'. אחרים הציעו לתת קורסים או ערכות. תחשוב על בחורה שבוכה ואומרת לי 'יש לי יום הולדת ואמא שלי לא התייחסה אליי', ואני מביאה לה ערכה גדולה של 'ללין', או אישה עם ילדים שמקבלת מאיתנו לחופש ערכה של משחקים".

העזרה מגיעה גם מקהילות וגם ממוסדות חינוך. "פרסמנו שאנחנו עושים בר מצווה לילד, אז היה סניף של בני עקיבא שהתנדב לארגן. אחר כך התקשרו אליי מאולפנה כלשהי ואמרו 'אנחנו רוצות לעשות בת מצווה'. אמרתי להן 'מצוין, לאחותו יש בת מצווה בעוד חודש'. זה היה מוצלח ביותר, ברוך ה'".

לפעמים מגיעות גם הצעות לא צפויות. "לא מזמן קיבלתי תרומה מאחד היישובים, הם רצו לתרום קורסים מקצועיים לבנות האלה". ענת מראה לי הודעה שהיא קיבלה מאחת הבנות – תמונה של ציפורניים מעוצבות לצד הטקסט הבא: 'תודה רבה למי שתרם שאני אלמד, כך בעזרת ה' אוכל לפרנס את ילדיי בכבוד'. "אותו יישוב תרם לי קורסים ל־12 בנות, 5,000 שקלים לכל אחת. אז אחת עשתה החלקות, אחת ציפורניים, אחת קורס מדיה ואחרת עזרה ראשונה נפשית. תחשוב שיש לי פה מישהי שהייתה עם ערבי והיום היא בעצמה מטפלת ועוזרת לאחרים".

היוזמות הללו מחממות לה את הלב. "התקשרה אליי אישה ואמרה לי: 'אני מטפלת באומנות והחלטתי שעכשיו זה הזמן שלי להתנדב'. או פסיכיאטר שאמר לי: 'אני פה בשבילך לכל מה שאת צריכה'. ככל שיש עוד יוזמות כאלה, זה נפלא".

"המדינה מסירה אחריות"

לצד הפעילות בלהב"ה, ענת ממשיכה לנהל את הדירות לצעירות בסיכון של עמותת 'חמלה'. "מגיעות לשם נערות מעל גיל 18 שמחפשות את עצמן. אלו בנות שאין להן מענה, הן לא יכולות לגור אצל ההורים, ולצערי המדינה לא נותנת להן מענה. זה דבר שיש בו צורך מאוד גדול. אנחנו נותנים להן מקום לגור, ולא פעם גם הצלחנו לגשר על הפערים עם ההורים".

ענת מדברת בכאב על חוסר המענה שניתן מרשויות המדינה, כולל הרשויות המקומיות ביהודה ושומרון. "היו מקרים שבהם במשך שנתיים פניתי למחלקת הרווחה והיא לא זזה. אנחנו בתור ציבור דתי לאומי לא נותנים מענה ראוי לנוער בסיכון. בירושלים, לדוגמה, שליש מהתלמידים עד כיתה ח' הם בבתי ספר דתיים לאומיים, ולמרות זאת אין אפילו מקום אחד שמיועד ללינה של ילדים בסיכון מהציבור הדתי־לאומי. לחילונים יש, לחרדים יש, ולדתיים הלאומיים אין. אז מה אתם מתפלאים שנערים הולכים לחדרי מדרגות, בנות הולכות לקבר דוד ונפגעות שם. למה אנחנו מצפים אם אין לנו מענים?"

היא מדברת בכאב עמוק וניכר שהנושא בנפשה. "התקשרה אליי עובדת סוציאלית מאחת המועצות ושאלה אם אני יכולה לעזור לנערה לשלם את הטיפול שלה. אמרתי לה: את לא מתביישת? הנערה הזאת נאנסה, אני רוצה שאת תטפלי בה! העיפו אותה מהאולפנה, היא כבר שנה בבית ולא לומדת, ואת לא מצאת לה בית ספר עד עכשיו? אף אחד לא נותן מענה לילדה בת 15? גם אם יש לי אני לא אתן, כי אני רוצה שאת תיקחי אחריות. זה הדבר שהכי כואב לי, שלא לוקחים אחריות".

בשנים האחרונות מנהלת גופשטיין גם את שדולת האישה הדתית והחרדית בכנסת. השדולה הוקמה ביוזמת חברת הכנסת לימור סון הר־מלך, כאשר גופשטיין מרכזת את הצד הדתי־לאומי ומלכהלי (מלכה בלוי־חנוכה) אחראית על הצד החרדי.

אחד הפרויקטים שהובילה במסגרת השדולה היה הקמה של מסגרת לשירות לאומי בהפרדה מלאה במשטרה ובשב"ס. "בא אלינו האחראי על השירות הלאומי במשרד לביטחון לאומי ואמר: 'לא נותנים לי להכניס בנות למשטרה'. אמרנו לו: בצדק. אתה רוצה אישור של הרבנים? אין בעיה, אני רוצה שירות לאומי מוגן, תבנה לי תוכנית כמו של החרדים לציבור הדתי־לאומי". הקצין עשה את העבודה, והתוכנית אכן קיבלה את ברכת הדרך, בין השאר מהרב שמואל אליהו. "הרב אליהו מלווה את הפעילות של להב"ה כבר שנים ארוכות", היא מספרת. "הוא איתנו בכל מקום, בין אם זה בעצה טובה, בשיחה או בברכה". היום התוכנית כוללת 15 בנות בשב"ס ו־15 במשטרה, "בתפקיד מאוד רציני של מודיעין. הבנות נמצאות בבוקר במשטרה ובצהריים במכון אורה, מה יותר טוב מזה?"

השדולה הובילה גם את המאבק על חוק הלימודים בהפרדה באקדמיה. "חושבים שזה רק לחרדים, אבל זה ממש לא המצב". ענת מסבירה שהחוק דווקא עוזר בעיקר לדתיים, כי לחרדים היו גם קודם מסגרות משלהם, ואילו לציבור הדתי היה קשה מאוד להתקבל אליהן. "רק בוגרי מוסדות חרדיים יכלו ללכת לשם". זה הוביל למצבים אבסורדיים. "12 אולפנות עברו למחוז החרדי כדי שהבוגרות שלהן יוכלו להתקבל אחר כך ללימודים נפרדים. מה זה אומר? שהם לא לומדים על ציונות! מוסדות דתיים לאומיים נאלצים לוותר על הדברים הכי בסיסיים בדי־אן־איי שלנו". החוק החדש מבטל את האבחנה בין המוסדות השונים, "עכשיו כל מי שרוצה לימודים בהפרדה יכול".

ענת מספרת גם על כנסים רבים שהשדולה ארגנה בקדנציה האחרונה. "עשינו כנס על שימור פריון, על רווקות מאוחרת, על הפרעות אכילה, על הטרור הלאומני, על גבורת נשים ועוד". הכנסים הללו גם הובילו לתוצאות. "לדוגמה, מיד אחרי הכנס על שימור פריון הורידו את המחירים של התרופות הרלוונטיות".

העשייה בשדולה היא מבחינתה השלמה לעשייה שלה בלהב"ה. "בלהב"ה יש לנו המון תסכול מול המערכת. אתה רואה מערכת מסואבת, בין אם זה בית המשפט או הרווחה, עד שהם זזים ונותנים מענה. אז לפחות יש לי את העשייה בשדולה שנותנת סיפוק".

היא מעבירה גם סדנאות והרצאות בקהילות ובמוסדות חינוך. "אנחנו מדברים על גיל ההתבגרות, על זוגיות, מה זה ביטחון בקשר, מה זה קשר רעיל". בשיחות היא מדגישה את חשיבות הקשר הבריא. "הבת נפצעה בקשר ואנחנו מרפאים אותה על ידי קשר". היא עוסקת לא מעט גם בנושאים של חוסן. "חוסן זה לא רק איך להתמודד במצבים, זו גם היכולת להתאושש וגם היכולת לשמור על הזהות שלי. אנחנו רוצים שהילד ידע מי הוא ולאן הוא שייך – אני יהודי, תמיד אשאר יהודי ואני אהיה רק עם יהודייה".

היא מתארת איך ההרצאות מגבירות לבנות את המודעות. "אנחנו מדברות לא רק על ערבים, אני שואלת אותן עוד לפני כן: מה הגבולות שלכן? מה הדבר שבחיים את לא תעשי? כי ברגע שקורה משהו היא לא יודעת איך להתמודד. אבל אם אתה מכין קודם ומדבר קודם, אז קל יותר להגיב בזמן אמת". לא פעם ההרצאות פוגשות את הפעילות בלהב"ה. "בהרצאה האחרונה שלי, בבית כנסת במבשרת ציון, מישהי קמה ואמרה בבכי 'עזרתם לבת דודה שלי'".

במשפחות הכי טובות

יש אוכלוסייה מסוימת שנמצאת יותר בסיכון להתבוללות, או שזה חוצה משפחות וציבורים?

"נהוג לחשוב שמדובר בבנות שאין להן תורה ויראת שמיים או שגדלו בבתים הרוסים, אבל אני רוצה להגיד שדווקא בציבור הדתי והחרדי תופעת הקשרים עם ערבים קיימת בשיעור יותר גבוה מאשר בציבור החילוני".

איך את מסבירה את זה?

"כנראה שהבנות שלנו פחות יודעות להגן על עצמן, כי לא מדברים על זה ואין מספיק תוכניות מוגנות. מתי נזכרים לדבר על זה? בחודשיים האחרונים של כיתה י"ב. פתאום כל האולפנות מתקשרות: 'את יכולה לבוא היום?'. או חלילה כשיש מקרה, ואז שואלים: רגע, מה עם שאר הבנות? נעשה שיחה רק לבנות מהכיתה או לכל השכבה? אני יושבת עם בנות י"ב ושואלת 'דיברו איתכן על סמים? אלכוהול?' והתשובה היא לא". גופשטיין מרגישה שזו ממש רשלנות. "בנות הולכות לאוטובוס ונפגעות, הן הולכות למכולת ושם נפגעות, וכמובן בשירות הלאומי. תדברו על זה, זה המינימום! לימדתם את הילדים איך לחצות את הכביש, איך על סכנה כזאת אתם לא מדברים?!"

בשנים האחרונות המודעות עלתה בצורה ניכרת. ענת כמובן מברכת, אבל גם מביעה תסכול על כך שלא הקשיבו להם מוקדם יותר. "היום כולם אומרים את מה שדיברנו עליו במשך שנים. הרי שנים זעקנו על הנושא של הנהגים הערבים באוטובוסים, על העובדים הערבים בבתי החולים", היא רומזת לסערה האחרונה אודות הצוות הרפואי בבית החולים רמב"ם. "זעקנו על הטרור הלאומני, על הבעיות בשירות הלאומי. אבל התייחסו אלינו כגזענים, גם בתוך המגזר. לא עשו לנו הנחות".

לאורך השנים הם עמדו מול מתנגדים רבים. "השמאל והרפורמים נלחמו בנו בטירוף, ניסו להוציא אותנו מחוץ לחוק. גם בציבור שלנו אמרו עלינו שאנחנו גזענים, אחר כך אמרו 'אלו קיצונים'. אבל אני תמיד אמרתי 'היום זה אנחנו, מחר זה אתם'. והנה עכשיו ההתנכלות של מערכת המשפט הגיעה לראש הממשלה, זה הגיע לכל הימין. היום מבינים את מה שאנחנו זעקנו שנים. כשאני אמרתי בריאיון בערוץ 14 שמערכת המשפט היא סדום ועמורה ושצריך לפרק אותה ולהרכיב מחדש, אז אמרו 'טוב, זו אשתו של בנצי', והנה היום כולם אומרים שזה סדום ועמורה. יכול להיות שהקדמנו את זמננו, אני לא יודעת".

או שסללתם את הדרך.

"יכול להיות. היום רבים מדברים על גירוש האויב, מדברים נגד דו־קיום. הרבה פעמים אני מסתכלת ואומרת 'מה אני אגיד, אמרנו לכם?' זה כואב".

היא קוראת לציבור להתעורר. "הערבים כבשו לנו את המדינה. מערכת הבריאות בידיים של האויב. תראה מה קורה במשחטות – כשיש רמדאן אז אין בשר. האוטובוסים הם המקום הכי לא מוגן. אנשים מביאים לבית שלהם פועלים ערבים. בתים מתפרקים על זה! אלה לא רק נערות שנופלות אלא גם נשים גרושות ואפילו נשים נשואות. בואו נתעורר, משהו פה קורה במדינה", היא זועקת. "נכון, יש התעוררות, אבל למה אנחנו צריכים את המכות האלה, את 7 באוקטובר, בשביל שנתעורר ונבין איפה אנחנו חיים?" היא שואלת בכאב. "למה עוד משתיקים את הכול? זה הדבר הכי כואב, שמשתיקים, לא נותנים לך לדבר ועוד נלחמים בך".

ענת מדגישה שהמאבק שלה איננו אישי. "אני לא צריכה את ההכרה, אני יודעת מה אני עושה. אני יודעת שאנחנו מוסרים את הנפש על המצווה שהמשמעות שלה היא התנתקות מעם ישראל". המאבק שלה הוא להגברת המודעות בציבור. "תדברו עם הבנות שלכם, כי הבנות נופלות. תפסיקו לחשוב שזה בקצה. זה בתוך המיינסטרים, זה ממש לא בקצה. ההסתרה הזאת והמחשבה שאצלנו זה לא קורה איננה עוזרת".

לדבריה, לא תמיד ההורים יודעים בכלל מה קורה. "הרבה בנות הן כבר מעל גיל 18, וההורים שלהן לא יודעים, לצערנו הרב. היא לא מצליחה למצוא זוגיות נורמלית וההורים לא יודעים למה, ואם הם כן יודעים אז הם בלחץ להשתיק, שאף אחד לא ידע. תפסיקו להשתיק ותתחילו לדבר", היא מבקשת. "בואו נתעורר על הבנות שלנו. תבנו מקומות לנוער בסיכון, תנו לנו מענה, בסופו של דבר אלה הילדים שלנו".