באמצע חודש אפריל צעדה נערה בת 12 מבית ספרה בדרום תל אביב לביתה, כש־11 נערים חסמו את דרכה. ללא מילים, הם התנפלו עליה, כבלו אותה והנחיתו על גופה מטר אגרופים ובעיטות. הרקע לתקיפה הקשה היה מעשה נקם: אחיה של הנערה העז להתלונן במשטרה על מעשי סחיטה ואיומים של חברי כנופיה מקומית. בעקבות האלימות הקשה ומסכת האיומים מיד לאחר מכן, נאלצה המשפחה לארוז את חפציה ולהעתיק את מקום מגוריה אל מחוץ לעיר.
ימים ספורים לאחר מכן הגיעה האלימות גם ללב תל אביב, והוכיחה כי הגבולות הגאוגרפיים של תחושת הביטחון האישי הלכו ונמחקו. סמוך לגימנסיה הרצליה, באחד האזורים המרכזיים והשקטים בעיר, התנפלה קבוצה מאורגנת של עשרות נערים על תלמידים ששהו ברחוב בתום הלימודים. התקיפה, שהחלה בקללות ובדחיפות מתוכננות, הסלימה בתוך רגעים ספורים לקטטה המונית. עוברי אורח והורים המומים שנכחו במקום נמלטו בבהלה, בעוד התוקפים מפגינים תעוזה חסרת תקדים במרכז העיר ומותירים את התלמידים חבולים ומזועזעים.
מאחורי שני המקרים הללו עמדה כנופיית SSQ ("שפירא סקוואד") – התארגנות אלימה של צעירים ובני נוער, המורכבת בעיקרה מילדי המסתננים ומבקשי המקלט בדרום תל אביב שאימצו דפוסי פעולה של כנופיות רחוב אכזריות. הפעילות, שהחלה כחיכוך מקומי בגינת לוינסקי ובשכונת שפירא, הסלימה בתוך חודשים ספורים למעשי שוד, גביית דמי חסות (פרוטקשן) מעסקים קטנים, והטלת אימה מתמשכת ברחובות.
מי שחשב שסגירה הרמטית של גבולות המדינה בדרום הארץ בין השנים 2013-2010, באמצעות פרויקט 'שעון חול' – הקמת גדר הפלדה והבטון המסיבית לאורך 241 הקילומטרים מטאבה ועד כרם שלום בעלות של כ־1.6 מיליארד שקלים – מיגרה את תופעת המסתננים, מנותק מהמציאות. אומנם מספר המסתננים החדשים פחת באופן ניכר, אך עשרות אלפי מסתננים, הכוללים את הדור השני והמשפחה המורחבת, עדיין חיים כאן ובועטים. אומנם בעיקר בדרום תל אביב, אך משטר האימה שהם מטילים על סביבתם, כולל מעשי פשיעה, רצח, שוד ואונס, זולג לא פעם אל מעבר לגבולות האקס־טריטוריה שלהם.
אולי יעניין אתכם
כמה מסתננים באמת יש בישראל?
את הסוגיה הבוערת הזאת מנסה להחזיר לסדר היום החוקר וההיסטוריון יוני רייני, במסגרת ספרו 'מסתננים עליך ישראל' שראה אור לאחרונה במהדורה מורחבת ומעודכנת. לשיטתו, תופעת המסתננים בישראל אינה מקרית, והיא מזמן כבר לא רק בעיה מקומית של דרום תל אביב. לדבריו, מדובר בסימפטום של תהליך עומק רחב בהרבה. בספרו צולל רייני אל מאחורי הקלעים וחושף כיצד גורמי דיפ סטייט ומשרדי שומרי הסף, הספוגים באג'נדת הפרוגרס הקיצונית, פועלים מתוך אינטרס מובהק להשאיר את המסתננים בישראל.
מדובר במחקר מקיף, מבוסס מסמכים ונתונים, שמפרק שלב אחרי שלב את המנגנון המשפטי והפקידותי שאינו נחשף בתקשורת הממסדית. במסגרת עבודתו מנתח רייני את ההחלטות והנימוקים של הייעוץ המשפטי ומערכות האכיפה, אשר בלמו לאורך השנים מהלכי גירוש, הוצאה למדינה שלישית וחקיקה ייעודית של הכנסת. הוא מבקש להוכיח כיצד תפיסות עולם גלובליות השפיעו מבפנים על מדיניות ההגירה, ומבהיר כי לא מדובר בכשל אכיפתי מקרי, אלא במדיניות מתוכננת היטב שתוצאותיה מורגשות כיום ברחובות העיר יותר מאי פעם.
במרכז מחקרו מעמיד רייני הערכה דמוגרפית שונה בתכלית מהנתונים הרשמיים המופצים בציבור. "אני מעריך שיש כאן עדיין בין 100 אלף ל־200 אלף מסתננים", הוא אומר בשיחה עם 'בשבע'. לדבריו, הפער נובע מאופן הרישום הממשלתי. "כשאתה קורא את הדוח של משרד הפנים, יש הערה קטנטנה בכוכבית: נכון שנספרו 32,000 איש בפעם האחרונה, אבל הנתון הזה לא כולל את הילדים, ולא כולל חזרות או הגירות שהתרחשו בצורה כזו או אחרת. הם פה, אבל 32,000 הוא מספר המסתננים הרשומים בלבד".
רייני משווה את המצב הנוכחי למנגנוני ההסתננות ההיסטוריים עוד מתקופת המנדט הבריטי, אז נכנסו לארץ תושבים ערבים מבלי שניתן היה לרשום אותם באופן מסודר. לטענתו, השיטות לעקיפת המערכת מגוונות ומתוחכמות, ואינן מתמצות בחציית גבול פיזית. "לכאורה אפשר לגרש אותם, אבל יש להם דרך לחזור – למשל כתיירים", הוא מסביר. "מסתנן לא חייב להגיע ישירות מאריתריאה. הוא יכול להגיע מאנגליה, לאחר שכבר קיבל אזרחות או תושבות במדינה אירופית שנמצאת ביחסים טובים איתנו. ככה הוא מצליח להיכנס לכאן, ואז בשקט להתחתן עם מישהו שלא חוקי ולא רשום בארץ. זה נושא מאוד לא פשוט, ולהערכתי יש לפחות 100 אלף איש שנעים כאן מתחת לרדאר – פי שלושה מהמספרים הרשמיים".
את המצב של כניסת יתר של מסתננים שאינם פליטים בכלל, מייחס רייני לא רק לכשל טכני, אלא למדיניות מכוונת של המערכת הפקידותית והמשפטית. "יש כל מיני ארגונים של יפי נפש ששתולים בתוך הדיפ סטייט ויודעים היטב שלא מדובר בפליטים, ובכל זאת התעקשו לעזור להם להיכנס לארץ". כדי לבסס את טענותיו, יצר רייני קשר עם ממשלות זרות שגם אליהן ברחו פליטים לכאורה, והשווה את מחקריהן לממצאיו של הדמוגרף פרופ' ארנון סופר לגבי המהגרים מאריתריאה ומסודן. הנתונים הצביעו שוב על כך שרובם אינם פליטים. "הקדשתי 50 עמודים בספר להוכיח שהם לא פליטים. גם אלה שטענו למשל שהם ברחו מדארפור – חלקם בכלל לא ברחו משם, אלא היו מהגרי עבודה".
כהמחשה לכך מביא רייני את עדותו של ד"ר משה טרדמן, מומחה לשפות אפריקאיות. טרדמן שוחח בזמנו עם מסתנן שסיפר כי מורה דרך ישראלי הנחה אותו להצהיר כי הוא בורח מאזור הקרבות בדארפור. אלא שבבדיקה לשונית התברר כי ה"פליט מדארפור" שולט בכלל בערבית בניב של חוף השנהב. "רק 600 איש קיבלו מעמד של פליט בארץ, את התושבות וכל מה שצריך – אחוזים זעומים מתוך כל אלה שהגיעו לכאן", מדגיש רייני. "בניגוד לטיעון הרווח כאילו ישראל אף פעם לא בדקה מי מסתנן ומי פליט – מדובר בשקר. ישראל כן בדקה, והנתונים מופיעים בדוח הוועדה של ארנון סופר. אגב, באותה תקופה ד"ר טרדמן היה איש מרצ, כך שאי אפשר לחשוד בו שהוא איזה ימיני פשיסטי".
המטרה: ביטול מדינת הלאום
יוני רייני (43), דוקטורנט באוניברסיטת בר אילן המתגורר בשערי תקווה, אינו מגיע מהמסלול האקדמי הקלאסי של מדעי הרוח. הוא סיים תואר ראשון בפיזיקה ותואר נוסף במתמטיקה שימושית. את מחקריו הראשונים החל דווקא בזמן שהמתין להרצת אלגוריתמים מורכבים במסגרת מחקריו בפיזיקה תאורטית. בזמן ההמתנה, החל לנבור במסמכים היסטוריים ובמקורות ארכיוניים מתוך סקרנות אינטלקטואלית שהפכה במהרה לשליחות. הספר 'מסתננים עליך ישראל' הוא כבר ספרו השמיני. היציאה לדרך המחקרית הושפעה גם מבית גידולו: רייני הוא בנו של פרופ' אנסון פרנק רייני ז"ל, מבכירי ההיסטוריונים והחוקרים של ארץ ישראל, ובנה של פרופ' ציפורה כוכבי־רייני, חוקרת וביוגרפית מוערכת.
נקודת התפנית של רייני התרחשה ב־2012, בעקבות דיונים וויכוחים ברשתות החברתיות מול חוקרים ודוברים מהעולם הערבי והבינלאומי. שם, לדבריו, נחשף לפער דרמטי בכלים העומדים לרשות ההסברה הישראלית. "שמעתי הרבה את הטיעונים של השמאל ואת הצד הפלשתיני, אבל לא הכרתי מספיק את ההיסטוריה שלנו", הוא משחזר. "ראיתי שגם הפרשנים בצד שלנו מדברים שטויות שאינן מועילות. ניסיתי להתעמת בקבוצות ברשת, ואז הבנתי שהטיעונים של אנשי ההסברה שלנו חלשים. הצד השני מביא חומרים אקדמיים ומסמכים – אפילו אם הם מסולפים – ואנחנו מציגים ציטוטים עיתונאיים או ספרים פופולריים שהם חסרי ערך בעימות אקדמי רציני".
מתוך רצון לבסס הסברה שנשענת על עובדות מוצקות, פנה רייני למחקר עצמאי של ארכיונים, מפות היסטוריות מהמאה ה־19, מפקדים עות'מאניים ומסמכי ממשל בינלאומיים. "כשאבא שלי נפטר ב־2011, פתחתי חומרים ופתאום גיליתי מפה של ארץ ישראל מהמאה ה־19, שנבדקה ונחקרה על ידי חוקרים לא יהודים לאורך שנות ה־70 של אותה מאה", הוא מספר. "יש שם הוכחה למה שהציונות תמיד טענה – שהארץ הייתה שוממה ברובה, ושלאוכלוסייה המקומית כלל לא הייתה זהות לאומית מגובשת. זו לא עוד אמירה פופולרית, אלא חומר אקדמי שניתן להשתמש בו".
מחקרו של רייני על תופעת ההגירה מאפריקה מהווה חוליה נוספת בסדרת ספרים מקיפה המוקדשת לפירוק נרטיבים רווחים בסכסוך הישראלי-ערבי. בספריו הקודמים – ובהם 'האומנם עזה כבושה ונצורה', 'הזכות על ארצנו', 'תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה' וספרו 'פלשתינה (א"י) 1949-1919' – הוא צולל אל סוגיות ליבה היסטוריות: החל מבחינה דמוגרפית של שאלת מקרקעין והגירה ערבית בתקופת המנדט, דרך מיתוס "ההבטחה הכפולה" באיגרות מקמהון-חוסיין והצהרת בלפור, ועד לחשיפת הקשרים האידאולוגיים והמעשיים בין הנהגת התנועה הלאומית הפלשתינית בראשות המופתי חאג' אמין אל־חוסייני לרייך השלישי.
רייני מנסה לקעקע את מה שהוא מגדיר כנרטיב תקשורתי בנושא המסתננים. "בכל מה שנוגע למסתננים, יש כאן ניסיון להנדסת תודעה", הוא אומר בנחרצות. "מנסים לייצר אמירה כאילו ישראל אף פעם לא ניסתה לבדוק את התופעה או לטפל בה – וזה נרטיב שהצליח להשתלט על התקשורת הממסדית. מה זאת אומרת לא ניסתה? ניסו להחזיק אותם במתקן השהייה בדרום, אבל בג"ץ קם ופסל את זה".
את השורש לפסיקות הללו מוצא רייני במבנה של מערכת המשפט. "בספר הקדשתי פרק שלם לבג"ץ ולמסלול שעוברים המשפטנים, כלומר איפה לומדים אלה שעושים תואר בעריכת דין, והמעורבות של הקרן החדשה לישראל בכך. הבאתי תחקירים שמראים כיצד המנגנון הזה עובד. אנשים תמהים איך זה שכל הבג"צים פוסקים באותה צורה, כשמבחינה מקצועית בפסיקות יש טיעונים משפטיים שלא מחזיקים מים".
לדבריו, הסוגיה מקפלת בתוכה את שבר העומק האידאולוגי בחברה הישראלית. "אם בעבר, בימי מפא"י, לא היה ויכוח על הזהות היהודית והמחלוקות היו בנושאים אחרים – היום ההבדל בין הימין לשמאל חתך ישירות לשם. בשביל הימין והקואליציה, הזהות היהודית של המדינה והערכים הללו נמצאים בראש סדר העדיפויות. לעומת זאת, ככל שאתה זז שמאלה, ואפילו לעבר המרכז, אתה רואה שחיקה גם בנושא הזהות היהודית וגם בתמיכה בחיילי צה"ל. במקום לבדוק קודם כול איך מגינים על החייל – כפי שהיה צריך להיות במקרים כמו אלאור אזריה או כוח 100 – ממהרים להאשים אותו".
"תופעת המסתננים היא לא תוצאה של מחדל או שגגה, אלא של אג'נדה מתוכננת", קובע רייני. "היה למשל מקרה שבו בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה והסכים להעביר אותם למדינה שלישית. אוגנדה קיבלה תעודת הוקרה מהאו"ם כמדינה המגינה על פליטים, וגם רואנדה, צ'אד, שוודיה וקנדה היו מוכנות לקלוט אותם בשל הצורך בכוח עבודה צעיר. למרות זאת, אותם גורמים בעלי אג'נדה מיהרו לעתור לבג"ץ כדי לבטל את המהלך".
את הגורמים המובילים את העתירות מגדיר רייני, בעקבות פרופ' ארנון סופר, כ"קרטל ארגוני זכויות האדם". לדבריו, "הם עותרים לבג"ץ, והמערכת מתייצבת לצידם. אם בעבר הדיפ סטייט פעל בהסוואה, כיום הפעילות הזאת נעשית בריש גלי. בספר אני מציג את נתוני הפשיעה הקשים בדרום תל אביב – מעשי רצח, שוד ואונס שפוגעים בתושבים, מקשישות ועד נערות. במקום שהמדינה תרחיק אותם מכאן, התפיסה המשפטית מעדיפה לדאוג לזכויות המסתננים על פני הביטחון של האזרחים".
רייני מזהיר כי השימוש בפלפולים משפטיים, דוגמת הרחבת הקריטריונים לאיחוד משפחות או ניצול הפרצות בחוק השבות, מטרתו לשנות את דמותה הלאומית של המדינה. "גם השופטים שנחשבים שמרנים או אמוניים גדלו בתוך אותה מערכת מושגית ולא נחשפו לגישה אחרת", נאנח רייני.
"האמצעי משמש כאן למטרה רחבה בהרבה: ביטול מודל מדינת הלאום", מבהיר רייני את התזה העומדת בבסיס מחקרו. לדבריו, התפיסה המובילה את המאבק למען המסתננים בישראל יונקת מאותה אידאולוגיה פרוגרסיבית ששוטפת את אירופה. "כמו שרואים באירופה, התפיסה היא שמדינת לאום היא מושג פרימיטיבי או אפילו פשע שיוצר דיכוי. העולם מחולק אצלם למדכאים ומדוכאים. באירופה זה מתבטא בפתיחת שערים להגירה מוסלמית המונית תחת הטיעון של מניעת גזענות, וכאן בישראל הופכים כל דיון על זהות לאומית למשהו שמוצג כגזעני".
רייני מציג דוגמאות הממחישות את השאיפה לטשטוש חזון המדינה היהודית. "היה פאנל של ארגון 'ג'יי סטריט' שבו אמרה חברת הכנסת לשעבר ממרצ מרשה פרידמן כי המונח 'בית לאומי' מעולם לא התכוון למדינה יהודית, אלא למדינה שבה היהודים יהיו מיעוט וכך תהיה 'דמוקרטיה אמיתית'. דברים ברוח זו אמרה בעבר גם בכירה בקרן החדשה, ולפיהם אובדן הרוב היהודי אינו אסון אלא הזדמנות לדמוקרטיזציה. הניסיון להשאיר את המסתננים בכוח ולהעניק להם מעמד הוא חלק ישיר מהמנגנון הזה".
הטיית נתונים מתוך הכנסת
נדבך מרכזי נוסף שחושף רייני בספרו נוגע למה שהוא מגדיר כהטיית נתונים ממוסדת במרכז המחקר והמידע של הכנסת. "במשך שנים, הנרטיב הרווח בתקשורת סתם את פיהם של תושבי דרום תל אביב בטיעון ש'מרכז המחקר של הכנסת קבע שפשיעת המסתננים זניחה'. איך הגיעו למסקנה הזאת? החוקר שעסק בנושא בשנים 2013-2009, ד"ר גלעד נתן, השווה פשוט בין הפשיעה של כל אזרחי ישראל ובין פשיעת הזרים, בלי להתחשב בגודל האוכלוסייה, במיקוד הגאוגרפי או בסוג העבירות".
רייני מפרט את הכשלים המתודולוגיים שלדבריו שימשו לעיוות המציאות: "כשבודקים פשיעה בצורה מקצועית, חייבים לבחון אחוזים מתוך חתך האוכלוסייה, להתמקד באופי העבירות – כשברחובות תל אביב מדובר במעשי רצח, שוד ואונס ולא בעבירות מרמה – ולבחון את הנתונים לפי מיקוד גאוגרפי. אדם בדרום תל אביב סובל מפשיעה ברחוב שלו, ואי אפשר לפטור אותו בטענה שבקנה מידה ארצי המספרים נמוכים. כשהמשטרה בדקה את הנתונים המפולחים, היא הצביעה על עלייה של כ־40 אחוזים בפשיעה".
הספר חושף את המידע והנתונים שהוסתרו מהשיח הציבורי. "מה שהתקשורת לא מספרת הוא שבעקבות תלונות על המתודולוגיה של ד"ר נתן, שהועבר מתפקידו לאחר מכן, הובאה חוקרת אחרת – נטע משה – שערכה דוח חדש ומודרני שהציג תמונה שונה לחלוטין. פניתי למנהלת המרכז, ד"ר שירלי אברהמי, כדי לקבל אישור לשלב את הדוח המתוקן בספרי – וקיבלתי אותו. למרות זאת, עד היום אתה ממשיך לשמוע בתקשורת את הטיעון השחוק ש'מרכז המחקר של הכנסת קבע שהפשיעה זניחה', כשהם פשוט מתעלמים מקיומו של הדוח החדש. זה מקומם אותי שגם פעילים בולטים במאבק, כמו מאי גולן או שפי פז, לא מציגים את הדוח המעודכן בכל פעם שמישהו זורק את השטות הזאת לאוויר. זו דוגמה קלאסית לכשל עמוק בהסברה ובמאבק על העובדות".
על פי מחקרה של נטע משה, הריכוז הגאוגרפי הגבוה של המסתננים בדרום תל אביב הוביל לפשיעה מקומית מרוכזת: במרחב יפתח (הכולל את שכונות נווה שאנן, התקווה ושפירא) היו נתיני סודן ואריתריאה כ־10 עד 15 אחוזים מתיקי הפשיעה שנפתחו במרחב – נתון המהווה עומס כבד מאוד על תחנת משטרה בודדת, בעיקר בתחומי רכוש, אלימות וסדר ציבורי. עם זאת, נתון זה נתפס לעיתים כנמוך מהמציאות בשטח מכיוון שהדוח מודד אך ורק תיקים שנפתחו בפועל במשטרה, בעוד שבפועל קיים תת־דיווח נרחב על עבירות קלות, הטרדות ואירועי אלימות.
פרט לכך, הסטטיסטיקה הפלילית אינה משקפת מטרדים הפוגעים קשות בתחושת הביטחון האישי (כמו שכרות במרחב הציבורי, התקהלויות ופגיעה באיכות החיים), ומכיוון שהמחקר נמנע מלחשב פשיעה לנפש בשל היעדר מפקד אוכלוסין מדויק בשכונות אלו, המספר המוחלט אינו מציג את שיעור הפשיעה הגבוה המאפיין קבוצה שרוב המיוצגים בה הם גברים צעירים בגיל הפשיעה העיקרי.
פרט למחקר האקדמי והעבודה מול דוחות הכנסת, יוצא לך לסייר בשטח?
"היה לי חבר שגר בדרום תל אביב. ערב אחד ישבתי אצלו, וכשהחשיך הוא פשוט סירב לתת לי לצאת מהבית. הוא החזיק כלב שמירה גדול ואמר לי: 'אתה תישן פה ותצא רק בבוקר, כי בחוץ מפחיד מדי'. המציאות הזאת משתקפת היטב בדיווחים של התושבים, עם אירועים של חדירה לבתים, תקיפות ואלימות קשה. זכור למשל מקרה של נערה שמסתנן פרץ לביתה וניסה לתקוף אותה מינית, ורק תגובה מהירה של אביה מנעה אסון. ישנן עדויות קשות על תקיפות של קשישות וחסרי ישע בתוך בתיהם".
לדבריו, לא מדובר רק בפשיעה אקראית, אלא בדפוסי התנהגות בעלי שורשים תרבותיים עמוקים. "בתרבויות מסוימות, מעשי אלימות ותקיפה מינית משמשים כלי להפגנת שליטה ובעלות על תהליך או על אדמה. זה דפוס שניתן לזהות עוד מתקופות היסטוריות מוקדמות וממלחמות שבטיות בעבר – השימוש באלימות ובפגיעה מינית כדי להעביר מסר של אדנות, לומר לתושב המקומי: 'אני השליט כאן'. כשהנורמות הללו נכנסות לתוך שכונות מגורים, תחושת הביטחון הבסיסית של התושבים פשוט מתרסקת".
בלי רפורמה משפטית – אין פתרון
אם יש כיום ממשלת ימין מלא־מלא, למה היא לא מטפלת בסוגיית המסתננים?
"קודם כול, צריך לנפץ את השקר כאילו הייתה פה ממשלת ימין ב־17 השנים האחרונות. בתקופות מוקדמות יותר של נתניהו אפילו לא היה רוב ימני בממשלה, והדרג הפוליטי פשוט לא הבין מול מה הוא מתמודד. גם ממשלת ימין מלא־מלא לא יכולה לטפל בסוגיה בלי לפרק תחילה את המנגנון המשפטי".
רייני משחזר מפגש עבר עם השר יואב קיש שממחיש, לשיטתו, את העיוורון הפוליטי מול המנגנון המשפטי. "שאלתי אותו מה הם מתכוונים לעשות עם המסתננים, והוא השיב שהם מנסחים מחדש את החוקים – כמו חוק הפיקדון – בתקווה שכעת זה יעבור את בג"ץ. כששאלתי מה יקרה אם בג"ץ יפסול שוב, הוא ענה בביטחון: 'הפעם זה יעבוד'. המערכת הפוליטית פשוט לא הבינה באותם ימים מה זה דיפ סטייט. רק מאוחר יותר הם תפסו שגם אם יחוקקו שוב ושוב, בג"ץ פשוט ימשיך לפסול".
לטענתו, הניסיונות לקדם פסקת התגברות נבלמו בעבר מבפנים, בין היתר על ידי גורמים מתוך הקואליציה כמו משה כחלון, והמבוי הסתום רק הלך והעמיק. "כשקמה הממשלה הנוכחית חשבו שהנה, סוף סוף יש ימין על מלא – אבל הושארה פה מלכודת משפטית שנבנתה עוד מימי אהרן ברק. ברק קבע שקביעתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה כמו פסיקת בג"ץ, כל עוד בג"ץ לא פסק אחרת. התוצאה היא אבסורד שבו היועצת המשפטית מתפקדת בפועל כמו נשיאה בעלת סמכות על, בעוד ראש הממשלה והשרים שנבחרו על ידי הציבור כפופים לה לחלוטין".
אין לו בדל של ספק כי בלי רפורמה מקיפה במערכת המשפט, כל מהלך בתחום ההגירה והמסתננים נידון לכישלון מראש. "סוגיית ההגירה הפכה למעשה לכלי שרת במאבק רחב יותר על זהותה של המדינה. בדיוק כפי שיש מי שמשתמשים בסוגיה הפלשתינית כדי לערער על זכות הקיום שלנו, כך הניסיון להשאיר את המסתננים בארץ נועד לכרסם במבנה הלאומי", הוא קובע. "אנשים שואלים למה הממשלה לא מתעסקת בזה עכשיו. התשובה היא שהם פשוט לא יכולים. כל עוד החוק מעניק ליועמ"שית – שמייצגת תפיסת עולם של הממשל הקודם – את הכוח לבטל ולהקפיא כל החלטת ממשלה, אין לנבחרי הציבור טיפת כוח לשנות את המציאות בשטח. בלי רפורמה משפטית, ידיה של הממשלה כבולות לחלוטין".
לדבריו, השורשים של השיטה המשפטית הזאת נעוצים בתקופות מוקדמות יותר. "זה מנגנון מוכר. תזכור מה קרה כשיצחק רבין ביקש לגרש 400 מחבלי חמאס ללבנון: אהרן ברק עצר את המהלך ודרש לקיים שימוע פרטני לכל אחד ואחד מהם. אבל במצב של מלחמה בטרור, הדרישה לנהל הליך משפטי ארוך לכל גורם עוין היא אבסורדית – היא יוצרת סחבת ומאפשרת לאויב לנצל את הדמוקרטיה נגדנו. הדפוס הזה חוזר על עצמו גם כאן: המסתננים והארגונים שמאחוריהם מבינים מהר מאוד שמדינת ישראל כובלת את עצמה, ושבסופו של דבר בג"ץ יתייצב לצידם, בלי קשר לחוקים שהכנסת מחוקקת".
בשורה התחתונה, רייני מבקש להבהיר כי המאבק בדרום תל אביב הוא הרבה מעבר למצוקה מקומית של שכונה כזו או אחרת. "מה שהתחיל כבעיית הגירה מאפריקה חשף את המכשול המרכזי של מדינת ישראל: המסתננים הם רק הסימפטום, בעוד שהבעיה האמיתית היא הדרך שבה המערכת המשפטית כובלת את ידיהם של נבחרי הציבור. בלי רפורמה יסודית במערכת המשפט, שום בעיה לאומית – מהגירה ועד ביטחון – לא תוכל לבוא על פתרונה".
