בעולם החינוך שלנו יש מטרות רבות. בעיניי, בראשן ניצב טיפוח חיי קודש הבנויים על אדני אהבת ה' ותורתו. יסוד זה כולל מחויבות לדרכנו התורנית. אפשר וצריך להקשיב ולאהוב כל אדם, להעריך את הטוב שבו, אך בה בעת לדבוק בדרכנו ולא לחיות חלילה 'על הרצף'. יש עוד מקום להרחיב על כך, אך לא זה עיקר ענייננו כעת.
פנינו עתה אל ההשקעה הלימודית בכלל, ואל ההשקעה במקצועות החול בפרט. מחקרים שונים מראים שבמוסדות תיכוניים בחינוך הציוני־דתי, שיעור הזכאות לתעודת בגרות גבוה יותר מאשר בבתי ספר הדומים להם, כלומר בעלי פרופיל תלמידים דומה מבחינה חברתית־כלכלית, עם מדד טיפוח דומה. עד כאן זו סיבה לשמחה. היינו רוצים שילדינו ירכשו לא רק עולם עשיר של קודש, אלא גם ידע והשכלה. ברם, אליה וקוץ בה. יש הגדרה רשמית של תעודת בגרות מצטיינת. ההגדרה כוללת את הממוצע וכלל היחידות של כל התעודה, את מספר יחידות הלימוד במתמטיקה ובאנגלית וכן הצטיינות אישית חברתית. כאן, שיעור הישגיהם של רבים מבתי הספר בגיל תיכון של החינוך הציוני־דתי נמוך יותר מאשר במוסדות המקבלים תלמידים עם פרופיל דומה.
אכן, חשוב לנו שילדינו ישיגו תעודת בגרות, אך הנתונים מעוררים שאלה: האם לצד הרצון בזכאות לבגרות אנו מטפחים אצל ילדינו מידה מספקת של שאיפה למצוינות? חשוב לציין שלא כל בתי הספר הם בעלי הישגים נמוכים יותר בבגרות מצטיינת מהדומים להם, אך לצערנו, רבים נופלים לתוך קטגוריה זו.
מדוע זה כך? מדוע הורים רבים חפצים מאוד שילדיהם יזכו לתעודת בגרות, אך מייחסים חשיבות פחותה לאיכותה ולהצטיינות בה? כאן חלוקות הדעות. יש אומרים שעקב ההשקעה הרבה (והמבורכת) במקצועות הקודש ובפעילות חינוכית, אי אפשר להשיג הצטיינות גם במקצועות החול, כגון מתמטיקה ואנגלית. אצל אחרים מסתתרת כאן תפיסה הרואה בהשקעה בלימודי החול דבר שאינו משתלב בסולם הערכים התורני. בעיני אותם הורים, אין חשיבות למקצועות החוכמה הכלליים (לפחות לא בגיל זה), וזה מעיד גם על פתיחות רבה מדי לעולמות זרים. קבוצה שלישית טוענת שמערכת החינוך שלנו מתברכת בנכונות לקלוט גם תלמידים המתקשים בלימודיהם, וכי רוב התלמידים החלשים בוחרים (הם או הוריהם) ללמוד בחינוך הציוני־דתי, וממילא יש לכך השפעה גם על מצוינות בנתוני הבגרות.
אולי יעניין אתכם
אין הכוונה להפוך ציונים לחזות הכול, ואף לא למדוד את ערכו של נער במספר היחידות שלמד. השאלה היא ערכית, האם אנו מחנכים אדם למצות את הכוחות שהקב"ה נטע בו? זאת ועוד: הציבור שלנו מאמין ברצון האלוקי להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. כדי לקיים מדינה איכותית ולבססה, דרושים אנשים שרואים שליחות תורנית בשאיפה להיות מהנדסים מצטיינים, רופאים מצטיינים וגם קצינים מצטיינים. כדי להמציא תרופה לסרטן, כדי להוביל את העולם בתחומי ההייטק (וממילא, לאפשר כלכלה יציבה שיודעת להתמודד עם הוצאות של מלחמה) – צריך אנשי תורה שמצטיינים בכל המקצועות. כדי ליצור כלכלה בריאה ולהגיע להישגים במדע ובפיזיקה, צריך שאנשי תורה לא ידירו את עצמם ממגוון מקצועות החול. יש סתירה מסוימת בין תפילה ושירה על מדינת ישראל כ'ראשית צמיחת גאולתנו', לבין הימנעות מהשקעה בבניינה, במגוון דרכים.
סוף דבר, אנו בוודאי זקוקים לרבנים ולאנשי תורה. אך אנו זקוקים לא רק לאנשי תורה בבית המדרש, אלא לאנשי תורה בכל מרחבי העשייה. אל לנו לזלזל בהשקעה לימודית ובהצטיינות במקצועות החול השונים, שבאמצעותם בונים מדינה שהקודש במרכזה. מנקודת מבט תורנית־ציונית, מצוינות בלימודי החול אינה ערך חיצוני לעולם הקודש; היא אחת הדרכים שבאמצעותן עולם הקודש מקבל אחריות על המציאות.
לקראת שנת הלימודים החדשה, ולקראת השנה החדשה, הבה נשאל את עצמנו: האם אנו באמת מעודדים את ילדינו להצטיין בלימודיהם? אין די בכך שבביתנו פנימה מצטיינים לימודית. זו שאלה של תרבות חינוכית רחבה של הציבור הציוני־דתי, וכולנו שותפים באחריות לעיצובה. הדבר אינו עומד בסתירה לעשייה ערכית מבורכת, בתנועת נוער או בכל מסגרת אחרת. אולי זו אחת המשימות החינוכיות העומדות לפתחנו בשנה החדשה: לגדל דור שאינו בוחר בין עומק תורני לבין מצוינות, אלא מבקש לחבר ביניהם; דור המבקש למצות את הכוחות שהקב"ה חנן אותו בהם, ומתוך כך לתרום לבניינה של מדינת ישראל.
"בכל דרכיך דעהו" – גם בבית המדרש, וגם בכל מרחבי החיים שבהם אנו נקראים לבנות, כדי ליצור ולהוסיף טוב בתהליך המופלא של גאולת ישראל. אנו נתבעים לגדל תלמידי חכמים הרואים ביישובו של עולם ובהובלתו חלק בלתי נפרד מרצון ה'. המצוינות הלימודית איננה תחליף לקודש, אלא כלי מחזיק ברכה שבאמצעותו נאיר באור התורה את כל מרחבי התחייה הלאומית.
שנת חינוך ולימודים טובה ומצוינת!
הכותב הוא מנהל חינוכי במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא
