אם ברצונכם לדעת כיצד ייראו פני החברה הישראלית בעוד שני עשורים, אל תביטו במסדרונות השלטון, בחברות ההזנק הנוצצות או במעבדות המחקר. הביטו אל מאחורי דלת פשוטה של כיתת לימוד בבית ספר מקומי. שם, ליד שולחן צנוע, יושבים היום הרופאה של מחר שתציל חיים, הקצין שיקבל הכרעות תחת אש, והאזרח שיחיה חיי מידות וערכים. אך השאלה הגדולה איננה מי יושב על הכיסא – אלא מי האדם שילמד ויחנך אותו.
העלאת שכר המורים היא צעד חיוני ומתבקש והיא אף ביטוי של חשיבות התפקיד, אך לא היא העיקר. ברצוני להפנות כעת את המבט לחלק מהגורמים לכך. ראשית, יחסה של החברה למורה. בעבר להיות מורה היה תפקיד שההורים והחברה העריכו מאוד. לצערי, כיום המצב הפוך. כמה פעמים שמעתי מפרחי הוראה שהוריהם אמרו להם "זה כל מה שיצא ממך – מורה?!", כאילו הייתה ההוראה ברירת מחדל ולא בחירה ראשונה של שליחות. יחס ההורים והחברה משפיע ומשדר שזה מקצוע לא מכובד. וכאשר מקצוע מאבד מחשיבותו – פחות צעירים איכותיים בוחרים בו.
שנית, יש עיוות בתפיסת ההורות אצל חלק מהאנשים. בעיניהם, תפקידם הוא תמיד לטעון שילדם צודק, שהציונים שקיבל נמוכים משום שהמורה אינו הוגן כלפיו, ושהמורה הוא האשם בכל ויכוח שיש בינו ובין בנם. הגנה אוטומטית של ההורים, ונטייה להצדיק את הבן ולהאשים את המורה בכל מצב, היא מעוותת. תפקידנו ללמד את ההורים כי יש להבחין בין תמיכה וסיוע לילד ובין הגנה אוטומטית עליו אף במחיר האמת. מורה שחשוף לערעור מתמיד של ההורים על מעמדו – נשחק. במצב זה, יש שפורשים ויש שנמנעים מראש מלבוא.
ההיבט השלישי נוגע לרוח התקופה – וכוונתי למגמה חברתית רחבה שחלחלה למחוזותינו. חרף ההתגייסות המדהימה למילואים אחר מילואים, בחיי האזרחות יש מי שעסוקים יותר בקידומם האישי וברווחתם. נוכח זאת יש תחרות הולכת וגוברת על האנשים שמוכנים לבחור במקצועות של שירות ושליחות. ממילא, דרוש חינוך ציבורי רחב לאחריות ולא קמפיין גיוס נפרד לכל מקצוע. במקום להתחרות אלו עם אלו, עדיף היה להגדיל את המאגר עצמו, לחנך את כולם לכך שחברה המבקשת עתיד זקוקה לאנשים שמוכנים להעמיד את טובת הכלל לפני טובתם האישית. כאשר שליחות ציבורית אינה תמיד נתפסת כאידיאל, קשה יותר למשוך אנשים למקצוע תובעני שהשכר אינו היתרון המרכזי שלו.
אולי יעניין אתכם
אך הטעם העיקרי לאתגרי מערכת החינוך טמון במהפכה הגדולה של ימינו: מהפכת הבינה המלאכותית. אם גוגל סיפק ידע בכל תחום אפשרי, באה כעת הבינה המלאכותית ופוטרת את הפרט גם מהצורך לחשוב. הבינה יכולה לכתוב במקום התלמיד מאמרים או עבודות, לנסח טיעונים בבהירות ולשכנע בצדקת עמדתו. ככל שהידע נעשה זמין יותר, מתברר שהדבר שאינו ניתן לאוטומציה הוא הקשר האנושי, הדוגמה האישית והחינוך למידות ולתורה מאירה. על כן, דווקא כעת המורים הם החשובים ביותר. חלק מהידע אולי יקבל התלמיד מהמחשב, וכן יעשה בעתידו עת יצא לשוק העבודה. אך את האישיות בונים המורים.
חז"ל לימדונו: "כל המלמד את בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין יט, ב). שום מסך לא יוכל להחליף נשמה של מחנך ולא יַקנה ידע שבונה זהות. לעמוד מול כיתה פירושו להוליד ברוח, לבנות קומה ערכית ולהיות שותף בעיצוב דמותו המוסרית של העם השב לעצמו ולבוראו. האתגר העכשווי דורש תנועת נפש ציבורית. ביטוי לכך הוא הדרך שבה בבית מדברים על מורים, האמון שנותנים בהם, הכבוד שבו מדברים איתם, האופן שבו ההנהלות והמערכות תומכות בהם, והמסר שמעבירים לצעירים על הוראה כבחירה ראויה. הוקרת המורים אינה מחווה של נימוס – היא חובתנו הלאומית.
הכותב הוא סמנכ"ל חינוך ופדגוגיה במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא
