היסודות הונחו בחודש יוני 2021, כשממשלת השינוי־שיסוי של האחים בנט־לפיד נכנסה לתפקידה ומיד מינתה שתי ועדות חקירה – אחת לאסון מירון והשנייה לפרשת הצוללות – שחקרו ביושר ובלי משוא פנים מי אשם במחדלים ולמה זה ביבי. המסקנות אומנם היו מונחות על השולחן, כלומר על שולחנות מערכות העיתונים (לא צריך יותר מזה כדי להרשיע), אך למרות זאת עבודת הוועדות נמשכה שנים, הלקחים לא הופקו ובכל מקרה אף אחד לא זוכר מה היו מסקנות הוועדות, כי ברור שהן היו פוליטיות.
אבל השמאל לא התייאש, וכבר בישיבת הממשלה הראשונה לאחר ניצחונו בבחירות 2026 הוקמו שלל ועדות חקירה: ועדת חקירה לבנייה בהתנחלויות, ועדת חקירה לסגירת התיק נגד חיילי כוח 100, ועדת חקירה שתענה מי אישר לחרדים לחסום כבישים, ועדת חקירה שתעמיד לדין אזרחים שלא הצטרפו למחאות קפלן, וכמובן – ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר.
בראש הוועדה עמדה נשיאה בדימוס של בית המשפט העליון, ולצידה ישבו אלוף במילואים ששומר על קשר עם אהרון חליווה, בכיר לשעבר בשב"כ שעדיין יושב מדי פעם לקפה עם רונן בר, הפצ"רית המודחת ופעיל של 'אחים לנשק', שלא יגידו שהוועדה לא מאוזנת.
חברי הוועדה ניגשו ללא דיחוי אל המלאכה החשובה, וכבר בדצמבר 2026 התכנסו לישיבה ראשונה. באפריל 2027 זימנו את העד הראשון, ביולי באותה שנה הם החלו לשמוע אותו ואז הפסיקו כי באוגוסט נסעו לחו"ל. בספטמבר היו חגים, באוקטובר טקסי זיכרון, בנובמבר התחלפה קלדנית, בדצמבר ירד גשם. בינואר 2028 מבקר המדינה פנה לבג"ץ וביקש לשקול בכל זאת להתיר לו לפרסם חלק מהדוחות שהוא כבר כתב על המחדל. בג"ץ דחה את העתירה (בחודש יוני) ואסר על המבקר לבקר ביקורת כלשהי, אבל התיר לו מדי פעם לבדוק את מזג האוויר. בפברואר 2029 הוועדה המשיכה בדיוניה, במאי 2030 יצאה לסיור בדרום, במרץ 2031 הוציאה מכתבי אזהרה, באוקטובר 2032 מישהו שם לב שבעוד שנה מציינים עשור לטבח ואולי כדאי, לפחות למראית עין, לפרסם כבר את המסקנות המרעישות, שלא לומר מרשיעות, שלא לומר רשומות מראש.
אולי יעניין אתכם
בחזרה לאותה קונספציה
"בוקר טוב", פתחה יושבת ראש הוועדה בספטמבר 2033 את מסיבת העיתונאים ששודרה בכל הערוצים בשידור חי, "בעוד כשבועיים, כידוע, נציין את יום השנה לשני המחדלים הגדולים בתולדות המדינה: עשר שנים ל־7 באוקטובר, ו־60 שנה למלחמת יום הכיפורים".
רחש של עונג עבר בקהל. היא הולכת להיכנס בביבי כמו שוועדת אגרנט נכנסה בדדו אחרי המלחמה ההיא, רחשו העיתונאים.
"אכן", המשיכה היו"ר, "אתם העיתונאים מצאתם שראש הממשלה דאז לא שעה לאזהרות הדרג הביטחוני, התעלם מהתרעות מפורשות של מצרים והאמירויות, עסק בפילוג העם ובפירוק מערכת המשפט במקום למנוע את האסון. לנו, כוועדה ממלכתית נטולת פניות, אין אלא להסכים עם קביעות אלו, ואף להוסיף כי…"
"איך אתם יודעים?" נשמע לפתע קול מירכתי האולם. העיתונאים הסתובבו אחורה בהפתעה, שכן מאז שממשלת איזנקוט־ליברמן־בנט סגרה את ערוץ 14 והעמידה לדין את כתביו אף אחד לא שואל יותר שאלות לעומתיות. בקצה האולם, ממש ליד הדלת, בשמלה אדומה ושתי צמות עמדה מאבטחת יחידה ותמה, עמדה ושאלה למה. סתם, היא לא לבשה שמלה אדומה אלא מקטורן שחור של מאבטחים, אבל הבנתם את הרעיון.
"גבירתי תבצע את עבודתה ולא תפריע", הגיבה יושבת ראש הוועדה.
"תסלחי לי, אני לא יכולה לעמוד מן הצד בשקט", אמרה המאבטחת הצעירה בקול רועד. קצין הביטחון אץ לכיוונה. "אני הדור שנולד כשמלחמת יום הכיפורים הייתה כבר זיכרון רחוק", היא עצרה את הקב"ט בהינף יד, "אני הדור ששילם – ועדיין משלם – את מחיר הקונספציה. כן, גם של ביבי".
"נו אז מה את רוצה?" רטן לעומתה עיתונאי ותיק.
"שבי בשקט ותני למבוגרים לעבוד", צעקה מגישה ידועה מהטלוויזיה.
"תמשיכי, גבירתי", סימן הקב"ט ליושבת ראש הוועדה ולחש משהו למיקרופון על דש בגדו.
"גבירתי תמשיך אחרי שאני אסיים", הזדקפה המאבטחת.
הצלמים הפנו את העדשות אל המאבטחת. "סבא שלי נלחם במלחמת יום הכיפורים", רטטו שפתיה, "הוא סיפר לי על השאננות, היהירות, הימ"חים הריקים. אחר כך ועדת החקירה הדיחה אנשים, ערפה ראשים, בסוף ראש הממשלה נאלצה להתפטר. מה יצא מזה? 50 שנה אחר כך חזרתם על אותה קונספציה".
"כי לא הקשיבו לראש השב"כ!" רעם בקולו פרשן מטעם הידוע בחוסר טעמו.
"ואולי להפך?" קפצה הצעירה את אגרופיה, "כולם ראו שעזה מתעצמת, כולם ידעו שכל מה שהם עושים שם זה לבנות מנהרות וכוח צבאי, שהם מחנכים את הילדים שלהם מגיל אפס לשנאת יהודים פתולוגית וג'יהאד חסר מעצורים. בדקתם למה סיפרו לנו שהכול בסדר? שחמאס מורתע? למה שפכו מיליארדים על קיר בתוך האדמה, ובסוף המחבלים באו מעל פני האדמה, לאור יום, והגולנצ'יקים המסכנים במוצבים אפילו לא קיבלו הודעה? את זה חקרתם?"
יום הכיפורים של הביטוי
"לגבי החריגות, מצאנו ש…" החל האלוף במילואים לומר בקול סמכותי, אבל את המאבטחת כבר אי אפשר היה לעצור. "בכלל ירדתם לעומקם של דברים, או שסימנתם את המטרה מראש?" היא הטיחה, "כי אם הרעיון הוא לערוף ראשים אז סבבה, הצלחתם, אבל בעוד כמה שנים המחדל שוב יחזור על עצמו. איך אני יודעת? כי לא למדנו כלום ממלחמת יום כיפור!"
"למדנו שאסור לסמוך על המנהיגים שלנו!" צעק הפרשן חסר הטעם.
"כן", היא חייכה חיוך מר, "וככה המצאתם את שומרי הסף, מין מועצה עליונה של שופטים וצבא של יועצים משפטיים, שיש להם סמכות בלתי מוגבלת אבל הם אף פעם לא נושאים באחריות. יש לכם מסקנות לגבי התרומה של פסקי בג"ץ למחדל, או שזה לא במנדט של הוועדה?"
"גבירתי תצא מיד מהאולם", פסקה היו"ר.
"אחרי שתשמעו אותי", הדפה מעליה הצעירה את המאבטחים שניגשו אליה, "אני לא יכולה יותר עם הפארסה הזאת של מי לא העיר את מי ולמה ביבי לא ענד את סיכת החטופים בטקס וכמה פעמים הוא הזכיר את המילה קיבוץ. לדור שלי נמאס מפוליטיקה קטנה. הדור שלי רוצה תיקון, עמוק, אמיתי, כזה שמציין לא רק 60 שנה למלחמת יום הכיפורים ועשר שנים ל־7 באוקטובר, אלא גם 40 שנה להסכמי אוסלו, 33 שנה לבריחה מלבנון ו־28 שנה לגירוש מחבל עזה, וגם בודק את הקשר ביניהם. הדור שלי לא רוצה לשמוע יותר את הביטוי 'זה יום הכיפורים של' בכל פעם שמישהו עושה פדיחה. יום הכיפורים זה יום של תשובה ותיקון, לא של שמחה לאיד. העניין זה להפיק לקחים, לא לסמן אשמים כמו ציבור שמחכה בנשימה עצורה ששליח הציבור יטעה בחזרת הש"ץ כדי לצעוק לו 'המלך, המלך הקדוש!'. ואפילו אז המטרה היא לתקן את החזן, לא לטגן אותו".
"תודה, תודה רבה", סימנה היו"ר באצבעה בעוד המאבטחים גוררים במבוכה את חברתם החוצה, "יש להקים מיד ועדת חקירה שתבדוק כיצד הסתננה לכאן נציגה של מכונת הרעל. על המסקנות שלנו לתיקון המחדל כמובן נדלג כי הן לא מעניינות אף אחד, ונעבור ישירות לרשימת האנשים שצריך לקשור לעמוד הקלון ולמרוח בנוצות ובזפת. זו המסורת שלנו, ומסורת לא שוברים. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לטגן".
לתגובות:
