אין ניצחון מוחלט: המערכת הפוליטית מתכוננת לממשלת מיעוט

האזרח הממוצע שתלה שלט של איזנקוט על המרפסת, הפגין לפני שלוש שנים בקפלן נגד הרפורמה ובבחירות הקודמות הצביע ליאיר לפיד, או השכן שלו מלמטה, שמשתף פוסטים נגד בג"ץ, אוהב את ששון שאולוב והצביע בבחירות הקודמות לליכוד – כל אחד מהם צופה ברוב סקרי הטלוויזיה ומתוסכל. הרי אם הוא איש ימין, הוא רוצה ניצחון מוחץ של נתניהו. אם הוא איש שמאל, הוא רוצה ניצחון שימחץ את נתניהו. אבל כמעט מדי ערב הוא נוחל אכזבה. הבחירות מתקרבות, והמועמד שלו לראשות הממשלה לא מגיע בסקרים ל־61 מנדטים. על המרקע שלושה גושים: נתניהו, אופוזיציה וערבים, אבל אף לא ממשלה ברורה אחת.

בראיונות, איזנקוט ובנט עוד מוכרים את האשליה המושלמת: נתאמץ ונגיע. מי שמעז לומר בקול שראש הגוש עירום ו־61 רחוקים מלהיות ריאליים, מושתק מיד ומכונה תבוסתן. עד הרגע האחרון צריך למכור את הסיפור שהניצחון מעבר לפינה. איך? נתחיל הכי חזק, ולאט לאט נגביר. המציאות, איך לומר, שונה. גוש המרכז רחוק כמה מנדטים מ־61 אצבעות ציוניות, המספר שבכירי הגוש נשבעו שרק איתו יקימו ממשלה.

גם נתניהו מצוי בבעיה דומה. מלבד בסקר ערוץ 14 הוא אינו מחזיק ב־61 מנדטים בסקרים. ממשלת הימין שהוקמה בבחירות הקודמות לא תשחזר את ההישג, ואם וינטר או סמוטריץ' לא יעברו את אחוז החסימה הסיכויים עוד יקטנו במידה רבה.

וכך, למרות שהמספר 61 הפך למילה נרדפת לממשלה, הוא נדחק הצידה בבחירות המוזרות שלפתחנו, כי להפתעת האזרח הקטן אלו לא בחירות על ראשות הממשלה, אלא על ראשות ממשלת המעבר. לא על המפתחות לבלפור, שכהונת המנצח הזמני תסתיים לפני שישופץ, אלא על המפתחות לאאודי A8 סקיוריטי, הלימוזינה החדשה של ראש הממשלה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמיאל ירחי בשמאל נלחמים על הראש, בימין נאבקים לשרוד

בנושא 1213b דיווח: ליברמן יחבור לנתניהו תמורת רוטציה – ליברמן מכחיש

נתניהו ואיזנקוט מבינים שיתקשו להגיע אל ה־61 הנכספים ומתמקדים בקרב בלימה קשה, מלוכלך, שמצריך התחפרות בבייס ומשמעת שיא, כי הקרב איננו עוד על המנדט ה־61, אלא על חברו הזוהר הרבה פחות, המנדט ה־55. ופה, חברים – אני מתנצל לרגע על המתמטיקה – זהו החישוב שעושים בכירים בליכוד: נניח שגוש נתניהו משיג רק 55 מנדטים, על פניו הפסד מהדהד. אבל בהנחה הרווחת שהמפלגות הערביות ישיגו ביחד 12 מנדטים, המשמעות היא שיימצאו רק 53 חברי אופוזיציה שיצביעו בעד ממשלה בראשות איזנקוט. נתניהו ממשיך לכהן כראש ממשלת המעבר, מרוויח זמן יקר עם טראמפ אחרי בחירות האמצע בארצות הברית, ויכול לנסות לרשום הישג מדיני כל הדרך לבחירות 2027, כאשר הכאוס באופוזיציה בעקבות ההפסד נמשך. ואז, או אז, מקווים בליכוד לגנוב מפלגה מהצד השני ברוטציה אחרי הבחירות השניות – כי הרי כבר לא יהיה מנוס מממשלת אחדות.

איזנקוט חושש מעריקים

גם אצל איזנקוט, מי שעיניו בראשו מבין שההבטחה ל־61 לא מציאותית. "ננסה להביא עריקים מגוש נתניהו", התבטא אחד מאנשי המפלגה השבוע בהשלמה עם המצב בסקרים, "אבל לא ננהל שום שיח עם המפלגות הערביות", הוסיף מיד, מרחיק עצמו מפגישה משותפת עם אנשי הרשימה המשותפת. כדי להבין את התוכנית של יושב ראש 'ישר!', צריך "לסגור מעגל", כפי שעושים בגופי הביטחון. מעגל שנפתח בכנס פעילים קטן בפתח תקווה שקיים ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, מספר 2 של איזנקוט, שם הודיע חגיגית: "אם לא נקבל 61 אבל נהיה רוב, נקים ממשלת מיעוט בתקווה שחלקים מהאופוזיציה יצטרפו". מעגל שנסגר ברמז עבה של חבר הכנסת אחמד טיבי, שהצהיר: "אחרי הבחירות נעשה דברים שלא עשינו כדי שנתניהו לא יהיה ראש ממשלת מעבר". כלומר – נתמוך בממשלת איזנקוט בהימנעות. ואם לחזור למתמטיקה, איזנקוט צריך שהגוש שלו יסיים עם 54 מנדטים בלבד. במקרה כזה, גם אם גוש נתניהו יסיים במספר זהה, הוא יוכל לשלוף את הג'וקר: אם יואב סגלוביץ', בכיר המשטרה לשעבר שנכנס למפלגת רע"מ, יצביע בעד ממשלת המיעוט של איזנקוט, ובהישענות על המפלגות הערביות, הרמטכ"ל לשעבר יקבל את המפתחות לאאודי המפורסמת.

את התוכנית של איזנקוט להדחת נתניהו יכולים למנוע שני תרחישים שנבחנים בליכוד בשיחות פנימיות, רחוקות מאור הקמפיין שמשדר את המסר שהניצחון המוחלט בהישג יד אם רק כולם יצאו להצביע. בתרחיש הראשון, שלושת חברי בל"ד ברשימה המשותפת, ובראשם סמי אבו שחאדה, יצביעו נגד מינויו של הרמטכ"ל לשעבר לתפקיד ראש הממשלה ולא יסכימו להימנע. בתרחיש השני, להבדיל אלף אלפי הבדלות, חברים בתוך מפלגתו של איזנקוט יסכלו את המהלך. שניים מהשמות המסומנים כפוטנציאליים לכך הם האח והאם השכולים – אליסף פרץ ושירה שפירא.

איזנקוט מצידו רוצה רשימה של נאמנים, חיילים שילכו אחריו בכל תרחיש פוליטי. זו הסיבה שהמועמדים שבחר נבדקו היטב והוא נערך אף להחתימם על קוד אתי של ערכי המפלגה. במילים אחרות: להחזיר נוהג ישן נושן מהכנסת, מעין מכתב התפטרות במקרה של כאבי בטן, כזה שיבטיח לאיזנקוט שאנשיו נאמנים להחלטות שיקבל. ההכנות של איזנקוט מאחורי הקלעים, התדרוכים והכנת הקוד האתי, מלמדים שראשי הגושים מבינים שהחלום לזכות ב־61 מנדטים הולך ומתרחק. האזרח הממוצע יגלה שבבחירות 2026, כמו בחזיתות שנפתחו במלחמה, אין ניצחון מוחלט.

נתניהו ובן גביר משתפים פעולה

לכל המתמטיקה הזאת, ממשלות המעבר, האזרח המאוכזב שמעריץ את ששון שאולוב והמפתחות לאאודי – יש פתרון: ממשלת אחדות. פתרון פשוט כל כך. מפלגות אחדות וגופי אחדות קמו פה מאז פרוץ המלחמה כל רבעון, כולם צעקו "אחדות", ואת כולם נשא הרוח כשהבינו שבגוש האחדות צריך, לא עלינו, להתאחד.

בארון המפלגות נותר רק אחד מהטרנד האופנתי ההוא, בני גנץ. הוא סירב לפנות את המקום הראשון, ואט אט כולם פינו את מקומם ואנשיהם פנו אליו, מרועי קונקול מ'המילואימניקים' ועד עליזה בלוך מהמפלגה של גלעד ארדן. הנוסחה שהוא מציע ברורה: תצביעו לי, ונכפה ממשלת אחדות רחבה. ואכן, פה ושם יש גם מי שמתוסכלים מחוסר ההכרעה בגושים ורוצים להצביע ל'כחול לבן', אפילו אם תהיה זו הצבעת מחאה. הבעיה היא שכמו מכנסיים רחבים שיצאו מהאופנה מזמן, לא ברור אם צריך אותם בשביל הפרויקט הציוני. הרי אם למרות כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי יחליטו איזנקוט ונתניהו להקים ממשלת אחדות יום אחרי הבחירות, לצרף את סמוטריץ' ודרעי מפה ובנט וליברמן משם, הם יוכלו להקים את אותה ממשלה גם בלי 'כחול לבן'.

בסופו של דבר יש דילמה אחת, טען באוזניי אדם שעסק במלאכת השריונים למפלגה שהוא חבר בה, אחרי שסרק מספר מועמדים שלא מבייש מלהקת ב'דה ווייס'. הדילמה: האם להביא אנשים מעומק הבייס כדי להעלות את שיעורי ההצבעה, או לשריין מועמדים שונים מאופי הרשימה הקיימת כדי לקרוץ לקהלים נוספים.

כדי להמחיש את הדילמה, אפשר להסתכל על הפער בין השריונים של סמוטריץ' ובין אלו של בן גביר. הראשון פרץ את גבולות הרשימה שלו ושריין מג"ד במילואים, אלוף חילוני ואישה מהפריפריה שאינה נחשדת בחרד"ליות. השני הקצין את המפלגה שלו למחוזות העוצמה היהודית, שריין את טלי גוטליב, את מנכ"ל המפלגה ואת יועצו המשפטי. עוצמתי כל כך עד שאפילו חבר הכנסת צביקה פוגל, שנדחק החוצה, טען כי היה "ממלכתי" מדי, טיעון משכנע כמעט כמו אדם שנזכר שהוא צמחוני באמצע סעודה דשנה בסטקייה.

הנישה שתפס בן גביר, שהתרחק מהבייס ביהודה ושומרון לטובת חלוקת כלי נשק בפריפריה, מחייבת אותו להילחם עם נתניהו על מצביעים, על הליכודניקים שנאמנים כל כך לנתניהו עד שמסתבר שהם בכלל צריכים להצביע לעוצמה יהודית. נתניהו ילך עם איזנקוט, מזהיר אותם בן גביר, אירוע שצריך לומר שהוא מנותק מהמציאות – לא בגלל החתן אלא בגלל הכלה. בשיחה עם מצביעים פוטנציאליים באינסטגרם נשאל נתניהו השבוע על הסיכוי שישתף פעולה עם ליברמן. "זה הוא שמחרים אותנו", הסביר נתניהו, וזו הסיבה גם להודעה החריפה יחסית שהוציאה לשכתו נגד יושב ראש עוצמה יהודית: "מספיק עם הבלוף".

אבל "הבלוף" לא ייעלם מהר כל כך. בן גביר, שנחלש בסקרים, זקוק נואשות למצביעי ליכוד ניציים. נתניהו, שרוצה להגדיל את הגוש, שמח להתרחק מבן גביר כדי להחזיר מצביעי ימין מאוכזבים שעזבו לטובת מפלגות האחדות. אז ההצגה, שכוללת פושים באתרי החדשות שמחדדים את המסרים, משרתת את שני הצדדים. אנחנו רק נזכיר שברגע האמת בבחירות הקודמות היו בגוש לא מעט שיתופי פעולה להבאת מצביעים, ובגוש הימין יש מי שמשוכנע שכך יהיה גם הפעם.