סוכות הוא כנראה החג הכי ישראלי, מכיוון שהוא משתלב היטב באידאולוגיה הישראלית שלפיה חשוב לעבוד, אבל לא יותר מדי. לא טוב לבצע את כל העבודה בבת אחת, עדיף לעצור אחרי השלב הראשון ולדחות את השאר למחר. אולי בינתיים יבוא המשיח, אולי גמדים קטנים יבואו בלילה ויבצעו את המשימה במקומנו, אולי הבינה המלאכותית תשתלט על העולם אז בשביל מה בכלל להשקיע.
בגלל זה במוצאי יום הכיפורים אנחנו תוקעים יתד ראשונה לסוכה, למחרת אוספים את כל המוטות שנפלו ברוח ומקימים את השלד מחדש, למחרת עסוקים, למחרת נחים קצת, ורק בערב החג נזכרים שבעצם לא סיימנו וצריך להניח סכך ולחבר חשמל ולקשט ולרהט את הסוכה. זה הכול בגלל אשתנו שחפרה לנו כל החורף שעבר למה אנחנו לא מפרקים כבר את הסוכה. אילו היא לא הייתה מציקה, הסוכה מהשנה שעברה עדיין הייתה עומדת על תילה ולא היינו צריכים להילחץ ולבנות אותה מאפס שעה לפני החג. למרבה הצער שמענו לקולה, וכבר בנר שלישי של חנוכה התחלנו לפרק את הסוכה. בשלבים, כמובן.
כאלה אנחנו, נאמנים למסורת אבותינו שלפיה לא טוב לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים. את המדינה הקמנו בלי תכנון, בלי כסף, בלי בריתות אסטרטגיות, בן גוריון אמר פשוט בואו נתחיל, אחר כך נראה כבר. את הרכבת הקלה בירושלים התחילו לבנות לפני 30 שנה, והנה בשעה טובה ומוצלחת פועל בה כבר הקו השני. אומרים שבשערי צדק נולד השבוע תינוק שייתכן שיום אחד הנכדים שלו יזכו לנסוע בקו השלישי. גם את המלחמה אנחנו מנהלים בשלבים – קודם עזה, אחר כך לבנון, אחר כך איראן, אחר כך שוב עזה, אחר כך נראה. אנחנו לא בנויים לעבודה רצופה, אנחנו רגילים לניסוי ותעייה עוד מהימים שבהם הלכנו במדבר ארבעים שנה, עם הרבה הפסקות שתייה בדרך. הרי בדיוק לזכר הימים ההם אנחנו בונים סוכות.
אושפיזין בחדרון
אולי יעניין אתכם
אי לכך ובהתאם לזאת, גם השנה בניתי את הסוכה כמו שיהודים עושים. קודם כול הוצאתי את המוטות, זרקתי אותם ברעש גדול על האדמה ונחתי. אחר כך הרכבתי את השלד, גיליתי ששכחתי להביא סולם, אמרתי לעצמי שאפשר בלעדיו, כשהשלד קרס עליי קלטתי שאני בעצם לא מספיק גבוה והתיישבתי לנוח. אחר כך הבאתי סולם, הרכבתי את השלד, הוא שוב קרס וגם אני. נחנו קצת ביחד, הרכבתי מחדש והלכתי להביא את הסכך. זה לקח יומיים כי בדרך שכחתי מה רציתי לעשות. זה קורה לי לפעמים, במיוחד בשנים האחרונות מאז שנולדתי.
בסוף הבאתי את הסכך, קשרתי היטב שלא יעוף וחיברתי חשמל. זאת אומרת נזכרתי שקודם צריך להשחיל את הכבל ורק אחר כך להניח את הסכך, לכן לא התעצלתי, נכנסתי הביתה והלכתי לנוח. למרבה הצער העבודה לא התקדמה בינתיים. חזרתי לסוכה, פירקתי את הסכך, הרכבתי את הכבל, פרשתי את הסכך ופרשתי לנוח. רגע לאחר מכן עלה בדעתי שמשהו בכל זאת חסר.
כן. דפנות.
במצב רגיל הייתי דוחה את זה לאחרי החגים, אבל לא היה לי חשק להתחיל להרכיב דפנות בדיוק כשאשתי תתחיל לשאול מתי אני כבר מפרק אותן. לכן לקחתי נשימה עמוקה, נכנסתי הביתה והתיישבתי עם הטלפון ושכחתי מכל העניין. אבל אחר כך הבנתי שאי אפשר לדחות יותר, קמתי מהספה והלכתי למחסן להביא את הדפנות. ליד הדלת נזכרתי שבעצם אין לנו מחסן. ואני לא יודע איפה הדפנות. ושדפנות זאת מילה מוזרה, יוצאת דופן.
אילו היו לי דפנות מוצקות מדיקט הייתי מוצא אותן צ'יק צ'ק, כי בטח הייתי משעין אותן על הקיר במרפסת ואשתי הייתה אומרת לי למצוא להן מקום טוב יותר והייתי דוחה את זה ואז היה יורד עליהן גשם והיינו נשארים בלי דפנות. בגלל זה אנחנו משתמשים בדפנות מבד, כאלה שאפשר לקפל ולשים בשקית ולשכוח מהן עד השנה הבאה ועד בכלל.
וזאת בדיוק הייתה הבעיה. לא היה לי שמץ של מושג איפה שמתי אותן.
ההיגיון אמר שהן נמצאות בחדרון ליד האמבטיה, איפה שאני מאחסן את המוטות והסכך. זה היה כל כך הגיוני, שהן באמת לא היו שם. מה שכן היה שם זה כל מיני אושפיזין, ערמות של חפצים שאנחנו לעולם לא משתמשים בהם ולכן אני מאשפז אותם שם ושוכח מקיומם. גם מהדפנות שכחתי. עכשיו לך תמצא אותן.
זוכרנו לחיים או על הניסים
תחשוב, אמרתי לעצמי, איפה הדפנות יכולות להיות?
נחשוב ביחד, עצמי ענה לי, מחר.
די, התעקשתי, מספיק לדחות כל דבר.
אוף, אמר עצמי, אתה דוחה.
הודיתי לו על המחמאה והתאמצתי לחשוב איפה יכולנו להשאיר את הבדים של הדפנות. זכרתי במעומעם שגם בשנה שעברה הם לא היו עם הסכך והמוטות והפכתי את כל הבית עד שמצאתי אותם, אבל בשום פנים ואופן לא הצלחתי להיזכר איפה. בכלל, בחגים אני עוד יותר מתקשה לזכור, למשל איזה יום היום, מה המשימות שדחיתי מאתמול והאם בתפילה אומרים זוכרנו לחיים, על הניסים או עננו. מה שכן זכרתי זה שאחרי החיפושים הנואשים של השנה שעברה החלטתי להפיק לקחים, ובאמת אחרי החג פירקתי את הסוכה, ארזתי את הדפנות בשקית ושמתי אותן במקום בטוח. כל כך בטוח שאין לי מושג איפה הוא.
תוך כדי מסע החיפושים עלה בדעתי שלא במקרה פסח וסוכות הם חגים מקבילים – את שניהם חוגגים בט"ו בחודש, שניהם מתחילים עונות מעבר, בשניהם מפרקים את הבית כדי לחפש חמץ. או דפנות. בסוף, אחרי שהפכתי כל פינה אפשרית ומרוב בלגן הבית באמת נהיה דירת עראי, מצאתי אותן. בארגז המצעים שמתחת למיטה, בין בגדי החורף שאנחנו דוחסים שם ובגלל זה המיטה חורקת כשאני מתהפך מצד שמאל לימין, ובכל פעם אני אומר לעצמי שצריך לדלל שם קצת את העומס, אבל אז מתהפך מימין לשמאל כמו בנט ודוחה למחר ונרדם.
בסוף החג, הבטחתי לעצמי תוך כדי קשירת הדפנות, אני מניח את הדפנות בשקית ומצמיד אותה אל המיטות. זאת אומרת המוטות. של הסוכה. ככה לא אצטרך שוב לצאת מדעתי בשנה הבאה. מצד שני לא טוב ליד המוטות, בטח השקית תיפול מתישהו ותתערבב עם כל האושפיזין שיושבים שם. צריך למצוא לה מקום אחר, נקי ומסודר. ארגז המצעים של המיטה נשמע לי מקום אידיאלי, ממילא בקושי פותחים אותו. זאת אומרת רגע אחד, זה הרי בדיוק מה שאמרתי בשנה שעברה אחרי שלא מצאתי את הדפנות שהנחתי שם בשנה שלפני כן והחלטתי לתקן את זה לקראת השנה שאחרי כן ואף על פי כן לא מצאתי חן.
לא, החלטתי, הפעם אני לא דוחה יותר. מיד אחרי החג אחזיר את הבדים לארגז המצעים, אבל הפעם אכתוב לעצמי פתק ובו תזכורת היכן בדיוק הם נמצאים. השאלה היא רק איפה לשים את הפתק. כלומר אני יכול להדביק אותו על המוטות, אבל מה הסיכוי שהוא ישרוד שם שנה שלמה. ובמרפסת הוא יירטב מהגשם. הכי טוב בארגז המצעים, עם השקית של הבדים. כל מה שאני צריך לעשות זה לזכור איפה שמתי את הפתק, וחלאס עם החיפושים החוזרים ונשנים.
כן, זה מתבקש. פתק, בדים, ארגז מצעים. בדיוק מה שאני עושה בכל שנה. נראה לי שאני מתחיל להבין כמה דברים על התנהלותה של מדינת היהודים.
לתגובות:
