אני לא שלומית
יש לי שתי ידיים שמאליות, שמאל רדיקלי, ולפיכך יש לי חרדה רבת שנים מבניית סוכות. אילו הייתי שלומית ההיא מהשיר זה היה בא לי בקלות, פטיש מסמר ניקח מהר. אבל אני, נכד ובן לבעלים של חנות לחומרי בניין, אכזבת המשפחה בתחום הלוגיסטי. ובשביל סוכות כבר לא צריך פטיש ומסמר, הרי אנחנו בעידן שדירת עראי הפכה לסוכת נצח. ובכל זאת אני לא מסתדר.
וזה מתסכל אותי מאוד, מפני שבעיניי הסיפור של סוכות הוא שעברנו מהמילים הגבוהות של ראש השנה ומדיבורי הווידוי והתשובה של יום כיפור אל המימוש בחיים. ממילים למעשים. ואם אני לא מצליח לשדך בין בורג לדיבל זה אומר שהמילים שלי משוטטות עדיין באוויר של עשרת ימי תשובה ולא מתגשמות למעשים. אני מאמין באמונה שלמה שהשמחה של חג הסוכות קשורה בדיוק לזה שעברנו מרעיונות רוחניים לחיים עצמם, שככה נראית שמחה, ובשביל זה צריך ידיים ורגליים וגוף. ולא מספיק שהלולב נמשל לחוט השדרה, צריך גב של ממש. אבל הנה אני שוב מכדרר מילים בידיים במקום לצאת החוצה ולתקוע יתד ראשונה לסוכה.
הגר"א
אולי יעניין אתכם
פעם ניסיתי להתנחם בסיפור ההוא על הגאון מווילנה, שבמוצאי יום כיפור פנה לאחד מהמתפללים וביקש שיבוא אליו אחרי הסעודה של שבירת הצום ויתקעו יחד יתד ראשונה לסוכה. המתפלל התרגש מאוד, בקושי שבר את הצום מרוב דריכות וחרדת קודש. הנה הוא, יהודי פשוט, יוכל לגייס את כל יכולותיו לעזור, לא פחות ולא יותר, להקים את סוכתו של הגאון מווילנה. הוא וידא שבארגז הכלים שלו מוכנים למשימה כל כלי העבודה והגיע לביתו של הגר״א. ״איפה בונים?״ שאל את הרב, והרב הצביע על חדר הלימוד שלו. שתי גמרות, מסכת סוכה, היו פתוחות בדף ב׳ עמוד א׳, ועד שלא סיימו את המסכת לא נחה דעתו של הגר"א. כך תוקע הגאון מווילנה יתד ראשונה של סוכה.
הנה, יש על מי לסמוך ובמה להתנחם, גם הגאון מווילנה התרכז ברוח. אלא שחשבתי כמה זמן ייקח לי להבין רק את פשט המילים של מסכת סוכה, והבנתי שאני רחוק מהתורה של הגאון עוד הרבה יותר מן המרחק מכישורי הסוכה של שלומית. ובינתיים נמצאתי קירח מכאן ומכאן, לא סוכה ולא מסכת, ועוד מעט זמן שמחתנו.
ואולי השמחה האמיתית שלי תבוא כשאצליח להסכים לתקוע יתד במסכת סוכה גם אם אני לא מבין אפילו מעט מן המעט ממה שהבין הגר"א, ואחר כך לתקוע בשמחה יתד לסוכה של ממש, גם אם יש חשש שתהא זו סוכת ליאור הנופלת, מקסימום נעשה חדשה. בכלל, אני חושב על זה שחג הסוכות כל כך מתאפיין בהבדלים ובמעמדות, אלה שיש בהם טעם וריח, אלה שאין, אלה שיש בהם רק אחד מהם. ובשוק ארבעת המינים מהדרין א"א ומהדרין א' וסתם כשר, ובלי לטשטש את ההבדלים היופי הוא שכולם בפנים. שמחים.
קלילות הסליחה
אומרים, ובצדק, שהשמחה של סוכות קשורה בקשר עמוק עם הכפרה של כיפור. אין דבר מעציב כמו רגשות אשמה, ייסורי מצפון ונחש חטאים שמתפתל לך בלב. ועכשיו, אחרי יום כיפור, כשסוף סוף נמחל לנו, יש איזו קלילות של מי שנסלח לו.
אומרים, ובצדק, שאנחנו בעלי תשובה עכשיו, ובעלי תשובה עומדים במקום שאפילו הצדיקים הגמורים לא יכולים לעמוד. לכן אנחנו זקוקים עכשיו לאיזה מרחב מסוג אחר, לגור קצת תחת צל השכינה.
אני רק מוסיף שיש רק דבר אחד שלפעמים משמח אפילו יותר מהשמחה שנסלח לך – הדבר הזה הוא השמחה שהצלחת אתה לסלוח לאחרים. כן, לפעמים משא העלבון כבד ממשא האשמה. ולפעמים המחשבות על כמה פגעו בי וכמה אני חייב יום אחד להחזיר ולנקום, ולנצח אשמור ואזכור ולא אשכח – לפעמים המחשבות הללו מאפילות אפילו על הסיבה שבגללה אני פגוע כל כך.
לכן נראה לי שעכשיו זמן שמחתנו לא רק בגלל שסלחו לנו, עכשיו זמן שמחתנו כי מן הסתם ביום הכיפורים הצלחנו להתעלות על עצמנו ולסלוח גם לאחרים. אלה שביקשו סליחה ואלה שלא יכלו לבקש, אלה שמגיעה להם מחילה ואלה שלא חשבנו שנוכל אי פעם לסלוח להם. אבל אם הצלחנו לשחרר את זה, לא בשבילם – בשבילנו, אולי קיבלנו את השמחה הכי גדולה שיכולה להיות. הרי כל עוד החזקנו את זה חזק, חיינו כל יום ויום מחשבות על מי שהכאיב לנו, ועכשיו סוף סוף אפשר להשתחרר וללכת עם הפנים קדימה. שמחה אמיתית.
כמובן שמי שנפגע מחברו רשאי לא לסלוח. כמובן שמי שפגע בחברו חייב לצאת למסע תיקון וסליחה. אני מדבר לרגע מהאינטרס הנפשי של מי שנפגע. לפעמים כדאי לו בשביל בריאות נפשו להניח, להרפות ולהתקדם.
כוח
אין אח ורע באנושות לכוח הזיכרון והמסורת היהודית, אבל זה מרגש במיוחד כשזה משפיע על כל החיים. תחשבו על זה – אילו ילד יהודי שיצא ממצרים היה יודע שבעוד שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, כשיבקשו יהודים לרכוש דירה בישראל הם ישאלו: "רגע, יש מרפסת סוכה?" אולי היה לו קל יותר לשאת ארבעים שנות מדבר.
בית הנשיא
פעם באיזה חול המועד סוכות יצאנו לטיול אקראי בירושלים. בלי שום כוונה בכלל עמדו רגלינו בשערי בית הנשיא והתברר שהוא פתוח לרווחה בחג הסוכות. נכנסנו. המעבר מחיי האזרחות הרגילים אל תוככי בית הנשיא היה מהיר וחד, ולפתע היינו באיזו אווירת כבוד השמורה למלכים. צעדנו מעדנות בפטיו של בית הנשיא, משתרכים בתור בדרך לרגע אחד של לחיצת יד. זה היה מוזר, הוא אפילו לא שאל לשמנו, אבל הוא חייך בפנים מלאות ואיחל חג שמח. אחר כך שאלתי את עצמי אם הוא שמח, אם אפשר לשמוח ככה כשאתה עומד במקום שעות ארוכות ולוחץ יד אחר יד לאנשים שאתה בכלל לא מכיר.
אחר כך הבנתי שכנראה שכן. שהוא שמח כי הוא משמח, כי הוא נותן הזדמנות לכל האנשים הפשוטים לרגע אחד להתחכך באשליית המלכים. זה היה עוד לפני עידן הסלפי, וזה היה הכי סלפי שיכול היה להיות. במחשבה שנייה הבנתי שהוא שליח ציבור שאף פעם לא פגש את המשלחים שלו, ורק פעם בשנה לוחץ יד למשלח ועוד משלח, נזכר מכוח מי הוא בא ומי באמת עובד בשביל מי.
כל האזרח בישראל
ראויים כל מצביעי המפלגות לישב בסוכה אחת. חוץ מרעם. כשיש גשמים אנחנו יוצאים.
שרשראות
מכל מפיות הכוכב האומנותיות ומכל גזירות הרימונים העדינות, בסוף בסוף ינצחו השרשראות הכי פשוטות, עיגול בתוך עיגול, הכי פשוט – הכי שמח.
חול המועד
איזה כיף כשחול המועד ארוך כמו שצפוי לנו השנה, מראשון עד שישי. בפעם הקודמת זה היה רק השקט שלפני המלחמה, כמה שנים קודם לכן הרסו לנו את חול המועד עם גזירות קורונה ואסור היה לצאת מחוץ לסוכה. כבר שיבחו חכמים את העצלנים שמטיילים בסוכה בחג, אבל החוקים אז היו נוקשים יותר משל מדינת הלכה. השנה, הלוואי ברכת ה' תהיה עלינו, ונתענג על שבוע חול המועד ושפע ברכה.
אושפיזין
לאשפז אושפיזין בתשפ"ז זה כמו לגדל דגן בגן.
לתגובות:
