שלומית בנתה סוכה מוארת וירוקה, ככה כולם שרים ולך תתווכח. אבל אם מישהו באמת היה טורח להתעניין אז אחותה של שלומית, שרית, הייתה מעדכנת אותו ששלומית הזאת לא תרמה הרבה לסוכה המדוברת. אם להיות ממש מדויקים, זו שרית שעשתה כמעט הכול לבד. שלומית הגיעה לקראת הסוף, הניחה חתיכת סכך אחת ואז הלכה להשוויץ לשכנים שהיא עשתה להם מקום.
אז ברור שעליה יכתבו את השיר. ביח"צ היא תמיד הייתה טובה זאתי.
ואם שרית נשמעת לכם ממורמרת זה רק בגלל שהיא כזאת, ואוי ואבוי לכם אם תעזו להאשים אותה. ככה זה כשאת כל החיים קורעת את עצמך ואז אחותך מגיעה ברגע האחרון ולוקחת לך את כל הקרדיט.
בהתחלה היא עוד ניסתה להילחם בזה. בכל פעם שמישהו היה מתחיל לשיר את השיר אז היא הייתה רצה אליו ומבקשת ממנו לשנות את השם שלומית לשרית.
אולי יעניין אתכם
אבל בדיוק כמו המבאס ההוא שבכל שירת הלל מתעקש לגרום לקהל לשיר "או־דך", במקום "אודך אודך" המעידים על שתי רשויות – זו הייתה מלחמה אבודה. הטעות כבר השתרשה וזה מה שהעם רצה לשיר.
יתר על כן, אנשים התחילו להסתכל על שרית בעין עקומה כאילו זו קנאת אחיות שמעבירה אותה על דעתה ולא קנאות לדיוק ההיסטורי ולעיקרון האמת בפרסום. לסיכום: אומללות אחת גדולה.
בצר לה פנתה שרית למרים־רייזל, האחות המקופחת של חנה־זלדה. "הסיפור הזה בכלל היה שלי", התאוננה בפניה מרים־רייזל, "בעלי הפרזיט רבי זלמן שיגע לי את המוח שאני אכין לו לביבות. כאילו מה נראה לו? בגלל שקוראים לי מרים־רייזל אז משאת חיי היא לאפות לו??? תדעי לך שיש לי דוקטורט בכימיה".
מרים־רייזל אובייסלי עדיין הייתה טעונה.
"אז סיפרתי את הסיפור הזה לאחותי חנה־זלדה, שהיא תמיד היה לה חוש מפותח לביזנס, והמנוולת הזאת רצה לבעלה רבי קלמן ואמרה לו שיבקש ממנה להכין לביבות אבל שיעשה את זה בחרוזים. ולא תגידי, היא לא עושה כלום זאתי! לה אין דוקטורט בכימיה כמוני. היא יכלה להכין לו את הלביבות האלה ולחסוך משהו כמו שבעה בתים של שיר שהיום נגזר על הורים לשרוד בהצגות חנוכה בגן".
השיחה עם מרים־רייזל הייתה ארוכה כמעט כמו השיר המדובר.
"אז מה אני עושה?" שאלה אותה שרית בייאוש, "איך אני מחזירה לעצמי את כבודי האבוד?"
מרים־רייזל צחקה צחוק מריר.
"פרסום זה לא בשביל כולם מתוקה שלי, אני ואת פשוט לא בנויות לזה. תשקיעי בדברים אחרים, תמצאי משהו שיעשה אותך מאושרת. הנה אני למשל, יש לי דוקטורט בכימיה. כבר הזכרתי את זה?"
הפרודוקטיביות של השיחה באה אל קיצה, ושרית החליטה שהיא לא תסיים כמו מרים־רייזל. היא תעשה לעצמה שם בעולם גם אם זה יהרוג אותה.
כל מה שהיא צריכה, כך חשבה לעצמה, זה למצוא חג שאין עליו המון שירים ולעשות בו משהו. משהו מפואר שיותיר את חותמה בעולם השירה היהודי.
מפה לשם הגיע ל"ג בעומר. חג שבאמת אין לו יותר מדי להיטים. אולי בגלל שמוטיב האש מוצה כבר בחנוכה, אין לדעת. בכל אופן, שרית החליטה שהיא תיצור את המדורה הגדולה ביותר שנראתה בארץ והיא תזמין את כל תושבי העיר לחגיגה. נראה את המשוררים הלאומיים מתעלמים מאירוע בסדר גודל כזה!
אז היא אספה אין־ספור קרשים, נעזרה בכל הקשרים שהיו לה ובנתה ערמת עצים מעוצבת שעלתה לגובה של כמעט עשרה מטרים. כל העיר התאספה לראות את המדורה.
"היא תהיה מוארת וירוקה?" שאל ילד מעצבן בקהל.
"לא!" התרגזה שרית, "היא תהיה לוהטת ואדומה!"
לא ברור עם מה בדיוק אמורה להתחרז השורה "לוהטת ואדומה", אבל שרית הניחה שנעמי שמר כבר תתפור את הפינה הזאת אחר כך.
מפה לשם שרית הדליקה את המדורה, ובאמת המחזה היה חד־פעמי בתפארתו וכל הציבור עמד משתאה. שרית חשבה שהיא אפילו שמעה מישהו אומר שזו מדורה שצריך לשיר עליה וליבה התרונן בקרבה. אלא שאז בניין הקרשים הבוער תפס זווית לא מוצלחת והתמוטט ישר על מבנה ציבורי סמוך ששימש לליקוט חומרים דליקים למען לא יסכנו את הציבור.
בקיצור העניינים התלהטו תרתי משמע, והמדורה התמימה של שרית איימה לכלות חצי מהשכונה. למזלם הטוב של התושבים ולמזלה הרע של שרית, הייתה זו שוב שלומית המעצבנת ששמרה על קור רוח והורידה מיד את השאלטר של החשמל בבניין הסמוך ופינתה את הדרך למשאית כיבוי האש כדי שתוכל לפעול במהירות לסיכול סכנת החיים.
כשהאיר הבוקר נרשמו תודה לא־ל אפס נפגעים, מלבד נפגעת חרדה אחת בשם שרית שבאמת כבר לא הבינה מה היא צריכה לעשות בחיים האלה כדי לקבל קצת תשומת לב חיובית.
העובדה שזמר מפורסם התחיל לעבוד עוד באותו בוקר על הפזמון "שלומית מצילה את השכונה מיד אחותה הפירומנית" בטח לא עזרה לעודד את שרית המדוכדכת.
אחרי שהאירוע קצת נשכח מהציבור ושרית סיימה את עבודות השירות שנגזרו עליה בעקבות ניסיון ההצתה, היא החליטה לקחת ללב את עצתה של מרים־רייזל.
פרסום זה באמת לא לכל אחד ואולי בכלל בריא יותר להיות אנונימי.
אז היא עברה לתל אביב בתקווה להיטמע ולהיעלם בתוך ההמון המגוון. אחרי שהתאקלמה ניסתה לחשוב מה ישמח אותה באמת. לבטים ארוכים הולידו לבסוף את ההחלטה שהביאה אותה אל המנוחה והנחלה.
היא פתחה מספרה.
על זה, היא חשבה לעצמה, אף אחד כבר לא ישיר כלום.
לתגובות:
