מהספר אל הלב. הילד תום סויר, גיבור ספרו של מרק טוויין, היה טיפוס שנון. באחד הימים הורתה לו דודתו לסייד את הגדר שסביב ביתה, למורת רוחו. כאשר עברו החברים ליד הבית בדרכם למגרש וקראו לו להצטרף, הוא סירב וטען שהוא עסוק במשהו חשוב. כאשר סקרנותם של החברים גברה, הוא "גילה" להם שבימים הקרובים יגיע לדודה אורח חשוב, אולי השופט המחוזי, אולי נשיא ארצות הברית, והבית צריך להיות מסויד היטב, והדודה סומכת רק עליו בעבודה החשובה הזאת. כך המשיך לסייד בריכוז רב ובכובד ראש. חבר אחד ביקש ממנו לתת גם לו לסייד. תום סויר הסכים שהחבר יסייד קטע קטן תמורת אוצרות קטנים כמו מפתח ישן או חייל צעצוע, וכך המשיכו החברים בזה אחר זה לבקש את אותה עסקה. הוא עצמו ישב בצל וחיכה שהעבודה תיגמר ושהכיס שלו יתמלא מתנות… אבל נדמה לי שיש דרכים אחרות לעורר השראה.
חלל בית המדרש רוטט בחרדת קודש. נדמה שאפילו הקירות קשובים ומרכינים ראש בזמן השתפכות הלב. ראש הישיבה עומד בתפילת יום הכיפורים, וכל מילה שיוצאת מפיו חצובה ממעמקי הנפש. הוא לא רק שליח ציבור, אלא אדם שנשמתו פרושה לעיני תלמידיו, וכך הם הופכים לשותפים ברגעים האינטימיים ביותר שבין הרב לבוראו. זה מפגש בלתי אמצעי מופלא עם תורת חיים. התלמידים רואים כיצד נראית אמונה כשהיא יורדת מן הספר אל הלב, איך הרב חי את הדברים שהוא מלמד. כפי שאמרו חכמינו, שתלמידי חכמים ניכרים בדיבורם, בהילוכם ובלבושם. וכך גם בשדה הקרב. קריאת המפקד "אחריי" היא בעלת משמעות קריטית. המפקד נמצא עם חייליו, מכיר את הקשיים שלהם מקרוב, חולק איתם את הסיכון ומשדר להם, בעצם נוכחותו, שהמשימה אפשרית. גם דוד המלך יצא עם חייליו וליווה אותם פיזית ורוחנית. זאת מנהיגות מעצבת.
השראה אישית למטופלות. גם ברפואה, ההנעה לפעולה תגיע באמצעות דוגמה אישית. אימי הייתה אישה משכילה ומלומדת, אבל היא לא נהגה לקבל את המלצותיו של רופא הנשים שלה, שהפציר בה שלא ללדת שנה אחר שנה, מחשש לבריאותה. זה לא מפליא שהפצרותיו לגבי שמירה על הבריאות נפלו על אוזניים ערלות. הרופא עצמו היה מעשן כבד וסבל מעודף משקל ניכר. הוא היה נוהג לומר למטופליו: "אל תעשו מה שאני עושה, תעשו מה שאני אומר". קשה לצפות ממטופלת לאמץ אורח חיים שהרופא שממליץ עליו אינו מצליח לקיים בעצמו. מחקרים מצביעים על כך שהמלצת הרופא היא גורם חשוב בהחלטת המטופלים להתחיל בפעילות גופנית, כאשר המלצה של רופא שמקפיד בעצמו על פעילות גופנית תיתפס כאמינה ומשכנעת יותר. בתקופת מגפת הקורונה, אנשי צוותי רפואה רבים התחסנו בשלבים הראשונים של מבצע החיסונים, וחלקם אף נשאו תגי זיהוי שהעידו על התחסנותם, בבחינת ממני תראו וכן תעשו.
לגבי פעילות גופנית אני נאה דורשת ולא נאה מקיימת, אבל לפחות אני בשאיפה להשתפר. אולם מתברר שבלי משים ישנם תחומים שבהם מטופלות שואבות ממני השראה. במהלך השנים, ובעיקר לאחר לידתי השמינית, עברתי הפלות רבות וגם לידה שקטה. המסע לא היה קל, גופנית ונפשית, אבל הרגשתי שיש לי כוח להמשיך. באחד הימים הגיעה למרפאתי בשכונת גאולה אישה ברוכת ילדים שסבלה מהפלות חוזרות. לאחר בירור מעמיק לא נמצאה סיבה רפואית להפלותיה. היא הייתה מותשת, וכאשר רמזתי לה שאולי כדאי להרפות, היא השיבה לי במתיקות: "דוקטור, אני רואה אותך. אני יודעת כמה הפלות את עברת, ואת ממשיכה ללדת. אני לומדת ממך".
אולי יעניין אתכם
עם תום הלידות שלי, זכיתי גם באתגר בריאותי משלי, שבעזרת ה' ילווה אותי עד מאה ועשרים. זה גידל אותי והידק את הקשר שלי עם ריבונו של עולם. במרפאה אני פוגשת לא מעט נשים שמתמודדות עם אתגרים דומים. בדרך כלל אני מאפשרת להן תחילה לספר את אשר על ליבן, לפרוש בפניי את הקשיים ואת החששות, ורק לקראת סוף הביקור אני מגלה להן את הסוד שלי: גם אני חברה במועדון. לא פעם הן פוקחות זוג עיניים בתמיהה, ואני מוסיפה שהחלטתי להעניק להן את פיסת המידע הזאת במתנה. אפשר לחיות לצד אתגר בריאותי, לקבל את הטיפול הנדרש ולבנות חיים מלאים. גם כשאני מציעה למטופלת להתחיל טיפול תרופתי שיכול להקל על סבלה ונתקלת לעיתים בהסתייגות בנוסח "אני אתחיל לקחת תרופה?", אני מסבירה לה שהתרופות לא נועדו לשבת על המדף. מה שחשוב לי הוא שהאישה תרגיש טוב יותר, וכאשר היא נוטלת כדור היא מיטיבה עם עצמה ועם סביבתה. אם יש צורך, אני משתפת אותה בכך שגם אני נוטלת תרופה אחת או שתיים, שעליהן אני מודה יום יום לבורא עולם. פעמים רבות העובדה שאני גלויה איתה, מאפשרת למטופלת לקבל את ההמלצה שלי ולהתייחס אליה ברצינות.
הפרופסור שראה את האדם. מי היה מקור השראה בשבילי? לאורך השנים פגשתי רופאים שהיו בשבילי מורי דרך. כסטודנטית לרפואה עברתי רוטציה במחלקה הגריאטרית בשערי צדק, תחת ניהולו של פרופסור רוזין ז"ל. במהלך ביקור הרופאים המסורתי היה הפרופסור כורע ליד מיטת החולה ופונה אל הקשיש בגובה העיניים. הוא היטה אוזן לקולו הנמוך, אחז בידיו המקומטות וליטף אותן לאורך השיחה. כל ביקורי הרופאים שקדמו לו היו דיונים מקצועיים סביב מיטת החולה, הסטודנטים הפגינו ידע רב באבחנות מבדלות, בלי לשים לב למטופל שמתכווץ במיטתו. אצל פרופסור רוזין הדיון המקצועי התקיים מחוץ לגבולות החדר, כדי לא להבהיל את המטופל יתר על המידה. זה היה בשבילי הלימוד הגדול ביותר.
מנטור נוסף לחיים היה ד"ר דוד אפלבאום הי"ד, שנרצח על קידוש השם ביחד עם בתו נאווה ערב חתונתה. כשהוא קיבל אותי בתחילת דרכי המקצועית לעבודה ברשת טר"ם, שאותה ייסד וניהל, הוא אמר לי שלוש מילים שנחרתו בזיכרוני: "חנה, רפואה היא שליחות". את משמעותן של המילים האלה הבנתי שנים לאחר מכן, כאשר אחד מבנינו נפצע בראשו מסלע שהושלך לעברו בעת ששהה בבית שגאלו הוא וחבריו באזור עיר דוד. כשבני הגיע לחדר המיון בשעה שלוש לפנות בוקר, ד"ר אפלבאום בדק אותו במקצועיות והחליט שיש לתפור את ראשו. בין תפר לתפר נשזרו דיונים על הסוגיה שלמדו אז בשיעור ה' בישיבת מרכז הרב, שם למד בני. בתוך המולת חדר המיון, מצא ד"ר אפלבאום נתיב לעולמו הרוחני של בני והיה הלימוד המתוק הזה כמים קרים על נפש עייפה.
לתגובות:
