מפגש עם אמא שוקן. את המשפט "כל כך נהניתי מהסרטון שלך עם אמא של דוד שוקן" שמעתי עשרות פעמים ויותר בשבועות האחרונים. מדובר על קטע שצולם מאחורי הקלעים של ערוץ 7 לפני ריאיון שקיימתי עם דוד שוקן. אימו התלוותה אליו, וגם חבר נפש מהרצליה. פתחתי בשיחה עם האמא, כדרכי, והחבר ביקש לצלם. חשבתי לתומי שהוא מתכוון להעלות פוסט והסכמתי בשמחה. שוחחנו על האימהות, על הילדים שלנו, על הבטן הרכה של כל אישה יהודייה. אבל גם נגענו בסוגיות רגישות הנוגעות בקשר הלא הדדי בינינו ובין בני דודינו. לא הגענו להסכמות, אבל השיח היה רך.
בסיום הפודקאסט, כשהם יצאו החוצה, האם אמרה לבנה שאם המציאות הייתה מאפשרת, יכולנו להיות חברות. אני מתכוונת לקחת אותה ברצינות, להוסיף אותה לרשימת חברותיי הרבות ולשמור איתה על קשר. היא גידלה את ילדיה בירושלים אבל לא פגשה הרבה נשים מסוגי, וחבל. מה שלימדו אותי כל המחמאות שקיבלתי הוא שמה שבאמת מעניין אנשים הוא מפגשים אנושיים אותנטיים. שיחה ספונטנית שלא התכוננתי אליה השאירה רושם חזק יותר מפודקאסטים מלומדים וערוכים היטב. עם ישראל מחפש חיבורים. עם ישראל מחפש את הלב.
תשלום על דיבורים טובים. סיפרתי לאימו של שוקן על בתי וחתני, ראשי הגרעין התורני בעיר רמת השרון. אחד מהמשפטים השגורים בפיה של בתי, כאשר אני מביעה את דאגתי לגבי העול הרוחני הכבד שהם נושאים על כתפיהם, הוא: "אמאל'ה, אנחנו מבקשים לגעת בנשמות. אנחנו רוצים לגור יחד עם עם ישראל באותו בניין ולדרוש בשלום שכנינו יום יום בחדר המדרגות. להיפגש במכולת ולהמתין יחד בתור בקופת החולים, להלוות חלב אחד לשני, ואפילו ללמוד יחד בבתי הספר, על פי הוראת רבותינו". האמת היא שחששתי מהסיכונים הרוחניים שהם לקחו על עצמם כשעברו משכונת ניסן בק בשער שכם לקהילת רמת השרון. אנחנו גידלנו את ילדינו בחממה של קריית החינוך שעלבים, וחתננו גדל בחממה של היישוב עצמונה, ובעלי תמיד אמר שהפרחים הכי יפים גדלים בחממות. אבל מסתבר שבדורו של משיח הכללים משתנים.
והנה לכם דוגמה: באחד הימים נסעה נכדתנו בת ה־16 מרמת השרון באוטובוס עירוני. היא דיברה בטלפון עם אחת החניכות, דברים היוצאים מהלב ונכנסים אל הלב. לאחר שהשיחה הסתיימה, ניגשה אליה אישה צעירה שלא הכירה וביקשה את מספר הנייד שלה. הנכדה נתנה לה את המספר בשמחה. לאחר כשבוע קיבלה טלפון מאותה אישה ובפיה בקשה מפתיעה: היא שאלה את נכדתי אם היא מוכנה להגיע אליה הביתה במשך שעה בשבוע, בתשלום הגון, כדי לדבר עם הילדים שלה דיבורים טובים כמו שאמרה בשיחה שהתנהלה באוטובוס. הנכדה קיבלה את הבקשה, וגם שכנה נוספת פנתה אליה בבקשה דומה. וכך במשך שעתיים בשבוע היא מגיעה לבתים הללו ברמת השרון כדי לדבר דיבורים טובים עם הילדים. כמה ענווה צריך כדי לגשת לבחורה צעירה ולבקש ללמוד מדרכיה. עם ישראל מחפש את הלב.
אולי יעניין אתכם
הנכדים שלנו יודעים שכאשר הם שולחים את התעודות הנפלאות שלהם, אני מתייחסת רק להערכה המילולית של המורה, שם ניכר העמל. השאר משעמם. כשילדינו היו קטנים, לא הרבינו לשבח אותם – לא על כישרונות, לא על חוכמה, לא על יופי. הדבר היחיד שעליו ראינו לנכון לשבח אותם היה על המידות הטובות שלהם. הרי את היופי ואת החוכמה ואת הכישרונות אנו מקבלים במתנה מריבונו של עולם, אבל העמל נמצא במעשים האנושיים, באכפתיות מהאחר, בדיבורים הטובים. אחד הבנים בא אלינו בטרוניה על כך שלא אמרנו להם כמה הם מוצלחים, שהחבאנו זימונים לכיתת מחוננים, שלא החצנו את היכולות שלהם. אבל אין לי הרהורי חרטה. זכינו בילדים ענווים שמאירים את העולם בחסד, בתורה ובמעשים טובים. רחמנא ליבא בעי.
מה מחבר את בחורי חו"ל? בכנס EDUNATION 2026 שהתקיים בירושלים ביוזמת חגית משה, היה מושב שעסק ביחסים שבין מדינת ישראל ליהדות התפוצות, ובו אנשי חינוך מרחבי העולם דנו בשאלה איך בונים זהות יהודית ותחושת שייכות בגלות. הרי צעיר יהודי שגדל בקהילה יהודית בארצות הברית, בצרפת או באוסטרליה, חי בתוך עולם תרבותי וחברתי מגוון. יהדותו היא לא בהכרח מרכז חייו, והקשר שלו לישראל אינו יכול להתבסס רק על שיעורי היסטוריה, טקסים ביום העצמאות או סיפורי גבורה של חיילינו. העיקר הוא המעשים בשטח.
דוגמה לכך היא מסלול נעל"ה והמסלול לבני חו"ל בישיבת שעלבים, השוכנים כמה מטרים מביתי. בחורים מארצות הברית באים לשנה עד שנתיים לישיבה, ללמוד תורה לפני הקולג', ונושמים את תורת ארץ ישראל. הם פוגשים תלמידי ישיבות חיילי הסדר, שרים איתם בלילות שבת "שומרים הפקד לעירך" ורוקדים סביבם, וגם התלמידים מהארץ לומדים להכיר את התרבות ואת המיוחדות של הבחורים המנומסים, המתלהבים והידענים הללו. הם נמצאים יחד בחדר האוכל, בבית המדרש ובפנימיות.
מדי פעם אנחנו מארחים את הבחורים הצעירים האלה, שהם רק בני 18, והם תמיד מגיעים עם בקבוק יין, מרעיפים מחמאות על טעמו המשובח של האוכל, עוזרים בפינוי השולחן ומלבינים שיניים לאורך כל הארוחה. המפגש הזה עם משפחות הוא חשוב. הגורם שמשפיע עליהם יותר מכול לחזור ארצה לצמיתות הוא הקשר האנושי שנוצר עם החברים, עם הרבנים ועם המשפחות. מה שמדבר אל הנוער הוא הקשר האנושי. הם מחפשים את הלב.
נקודת אור. מהבחירות האחרונות נחלנו אכזבה גדולה. אבל הכול על פי הסדר האלוקי ומעז ייצא מתוק והכול יתהפך עלינו לטובה בעזרת ה'. לב מלכים ורוזנים בידי אדון הכול. דבר אחד טוב יצא מתקופת הביניים הזאת, והוא חברותיי שנמצאות בצד השמאלי של המפה הפוליטית, ויש לי לא מעט כאלה, מאושרות כל כך. וזה משמח אותי. כבר קדנציה שלמה הן מקוננות וצר לי עליהן. והנה, תקופת מעבר של נחת רוח, שבה החלק הזה של העם נרגע, מרגיש שיש תקווה, שהמדינה שלנו טובה, והלב מתרחב. גם חברותיי החרדיות הרבות כל כך מרגישות פחות נרדפות. לעת עתה, נסתפק בליהנות מנקודת האור הזאת.
לתגובות:
