הווידוי הבא כנראה לא יהיה פופולרי בקרב הקוראים הפטריוטים ושוחרי ההרואיזם, אם כי מן הסתם הוא יהפוך אותי לגאוות העדה הפולנית לנצח נצחים: סיפור הצלתם של נוסעי טיסת פליי דובאי לא רומם את רוחי. במובנים מסוימים אולי אפילו להפך. ייתכן שרוחי נפלה קורבן לסדר שבו זרם המידע. למשל, אם הייתי יודע על חטופים במטוס, ואחרי שעות היה מתברר שהם ניצלו – התחושה כנראה הייתה שונה. אבל כשכל האירוע נוחת עלינו בבת אחת – עדיין לא הספקנו לעצור את נשימתנו וכבר אנחנו אמורים לנשום לרווחה – ראוי לחקור ולהעמיק בשאלה מה בעצם אנחנו חוגגים.
המובן מאליו ראוי להיאמר: בוודאי יש לשמוח על כך שהאירוע נגמר בשלום, להודות לריבון העולמים על הנס, להוקיר את הגיבורים האנושיים על חלקם בו, וכמובן להפיק סרט עלילתי על סיפור ההצלה – רצוי לא על ידי הממסד הקולנועי הישראלי. ועדיין דרוש יותר מזה כדי שהרגש הלאומי שלי יגאה. "הצלחנו לשרוד" אינו אירוע מרומם נפש. בתמונה הכוללת, היה פה ניסיון רצח המוני שהוא חלקיק מאירוע רב־ממדים: המאמץ הכלל־עולמי לחולל כאן שואת יהודים נוספת. רבים נזכרו השבוע בחילוץ הנוסעים החטופים באנטבה. אלא שמבצע אנטבה היה סיפור הצלחה אסטרטגי צבאי ומדיני בתוך אירוע די נקודתי, ואילו כאן חווינו הצלחה אזרחית אקראית ונקודתית בתוך אירוע מתמשך שעדיין איננו רואים את סופו.
הנס הגדול בפליי דובאי הוא באג במטריקס, היוצא מן הכלל שמצביע יותר על הסכנה היומיומית מאשר על מניעתה. וכל עוד אין לאירוע הזה תגובה ציונית הולמת – מילולית – אנחנו במצב תודעתי די מוזר של חגיגות על מכה קטנה בכנף של מכונת ההשמדה. רק אם הפיגוע הכושל הזה יוביל לתוצאות ארוכות טווח כמו נפילת איראן – זאת כבר תהיה סיבה אמיתית למסיבה. במקרה כזה, אפילו חמוץ כמוני עשוי לשכוח את ארץ המוצא של משפחתו.
תעופה עצמית
אולי יעניין אתכם
כפי שכבר יודע העולם כולו, בין היתר בזכות תיאוריו הציוריים של נשיא ארצות הברית, נוסע בשם יניב חיון הצליח לטפל בהגאי מטוס פליי דובאי בזכות פעולה שלמד מסדרת הטלוויזיה 'תעופה בחקירה'. כן, כששמעתי על כך גם אני הייתי בהלם. מי ידע שהסדרה הזאת קיימת ושאנשים צופים בה? בכל מקרה, הסיפור הפלאי הזה גרם לי לחשוב מה היה קורה אם אני הייתי שם במקום חיון, באיזה אופן הייתי יכול להיעזר בהרגלי צריכת תרבות הפנאי שלי.
למשל, אני אוהב סרטים, מחזות זמר, כדורגל וכדורגל ישראלי. יש להניח שהפעולה הראשונה שלי הייתה לתפוס את המחבל העומאני וליידות אותו למרחק, כפי שנוהגת לעשות המנהלת מיס טרנצ'בול במחזמר 'מטילדה'. אם זה לא היה עובד הייתי מקרין בפניו משחקים של נבחרת ישראל בכדורגל. בעצם לא, מזה הוא דווקא היה נהנה. אז הייתי מסתפק בליגת העל שלנו. למה שרק אני אסבול? את כל זה הייתי עושה תוך השמעת מוזיקת רקע בומבסטית של מלחין הסרטים הנס צימר. ומכיוון שאני גם חובב ספרות בלש אנגלי, בתוך זמן קצר הייתי מגלה שהרוצח האמיתי הוא בעצם הטייס ההודי. קצת צפוי, כי זה תמיד האחרון שחושדים בו, אבל זה הפורמט.
ומה עם מוזיאונים, רשתות חברתיות, לימוד תורה? בואו, אני בסך הכול בן אדם אחד שרק רצה לחזור הביתה בשלום ממצב החירום בראש שלו. שמישהו מהישראלים האחרים יעשה גם כן משהו, לא אכפת לי לחלוק בתהילה. מכל מקום, אות מנשיא המדינה לא הייתי מוכן לקבל בחיים. אני עדיין נוטר לו על תפקודו בתקופת הרפורמה המשפטית ובסוגיית קמפיין אלימות המתנחלים. ואת זה למדתי מצפייה בתוכניות אולפן בערוץ 14.
מפגשים מהסוג האישי
במהלך הקדנציה הראשונה שלי בעיתון זה, יצא לי לכתוב פה ושם על מופעים שהתקיימו במועדון הגולה בפתח תקווה. גם השבוע אזכיר מופע כזה שהתקיים שם לאחרונה, בהבדל קטן אחד: הפעם השתתפתי בו. "הפודקאסט של אורי מלמד", שבו אני מופיע בקביעות מזה כשנה וחצי, יצא מן האולפן לפרק מיוחד מול קהל. על הבמה ישבנו ארבעה: בעל הפודקאסט, הפרסומאי והמאייר אור רייכרט, הסופר והגנן ארנון איתיאל, ואנוכי הקטנטן. האם הערב הפוליטי הזה היה בידור סוגה עילית ועונג צרוף לכל הנוגעים בדבר? לא אכחיש זאת, בין היתר כי אין לי הוכחות. אבל אני אישית כבר מקווה ומצפה לערב המשך.
בניגוד לשלושת המשתתפים האחרים, הגעתי למופע עם אפס ניסיון על במה כאדם בגיר. הפעם האחרונה שלי במעמד דומה הייתה כשמיניסט באחד מאירועי שבוע פורים בישיבה התיכונית. התנדבתי אז להנחות את השעשועון "זה הסוד שלי", בהשתתפות מורי הישיבה, באולם בית המדרש מול קהל תלמידים מכל הכיתות. בערך שש או שבע דקות לקח לחבריי לכיתה להבין את גודל הטעות, ואחד מהם עלה על הבמה כדי לגרש אותי ולקחת על עצמו את המשך מלאכת ההנחיה. את הטראומה אני סוחב עד היום, מתנחם בכך שהטראומה של הצופים מהכיתות הנמוכות הייתה גדולה יותר.
חלפו ארבעים שנה, והנה אני מוצא את עצמי שוב על במה מול קהל. הפעם האירוע עבר מבחינתי בשלום יחסי ובלי הודעת פינוי מוקדמת. אזור הנוחות שלי הוא עדיין כאן בעיתון, עם הכתיבה והעריכה והדדליין המעצבן. אה כן, ועם משכורת. לא שזה הדבר הכי חשוב (ברור שכן). אבל בלי מחיאות כפיים, בלי מאבקים עם המיקרופון ובלי חדר אומנים מפנק. ועדיין, חוויית המפגש הפרונטלי והאישי עם קהל אוהד הביאה לי קורת רוח נדירה. ואפילו לא נאלצתי לדמיין שאני משתלט על מטוס ומציל את כולם לצלילי פסקול של הנס צימר.
******
טייס המשנה העומאני מטיסת פליי דובאי הזכיר לי את התרסקות מטוס חברת הלואו־קוסט ג'רמנווינגס במהלך טיסה מספרד לגרמניה בשנת 2015. גם אז ביצע את המעשה טייס המשנה, גרמני בשם אנדראס לוביץ שסבל מדיכאון ומבעיות נפשיות אחרות, נעל את עצמו בקוקפיט וריסק בכוונה את המטוס על צוותו ונוסעיו באלפים הצרפתיים. אז אולי הגיע הזמן ללמוד את הלקח, להפסיק לסמוך על הנס, ופשוט לבטל את תפקיד טייס המשנה ולהשאיר במטוס צוות של טייסים שכולם ראשיים?
******
אחד הצדדים הפחות מדוברים בנושא הטיסה מדובאי הוא הכישלון המחפיר של המחבל בניסיונו לחסל את הטייס הראשי. לאיש היה גרזן ביד, אמונה רצחנית בלב ואת כל הזמן שבעולם לבצע את המעשה לפני שהטייס ההודי יספיק לומר "נמסטה", ואפילו את זה הוא לא הצליח לעשות. איך אומר קלינט איסטווד בסרט 'בלתי נסלח': "זה חתיכת דבר להרוג בן אדם". למרבה המזל, הטייס הראשי היה הודי ולא יהודי, אחרת הוא כנראה לא היה נחשב בעיניו כבן אדם.
*****
מילה אחרונה לצייצנים זריזי המקלדת: גם אם האירוע בפליי דובאי היה מתברר כגרסה לטיסת השוקולד או לקטטות בפארק מים, המאמץ נוטף הזיעה להפוך אותו למסחטת לייקים על חשבון החברה הישראלית הוא נדוש ומביך. הדבר נכון שבעתיים לאור הגילוי שלא מדובר הפעם בישראלי המכוער אלא דווקא בישראלי התותח. ובכלל, מותר להמתין שעה־שעתיים כדי לדעת את הפרטים לאשורם, וכך הצייצן יחסוך לעצמו מבוכה כפולה: הוא לא יחטא בכתיבת ציוץ מנותק וממילא גם לא ייאלץ למחוק אותו.