מוצאי שבת בתל אביב. ליבי במזרח גוש דן עם האישה והילדים, ואנוכי בסוף כיכר הבימה. מתברר שנקלעתי להפגנת ענק של מכוניות משטרה מאובטחות היטב על ידי קבוצה קטנה של שמאלנים עם שלטים. "ממשלת שינוי של הרוב השפוי!" זועק הקומץ שאולי יגדל בהמשך הערב ואולי לא. "לא נכנעים לאויבי המדינה!" הם מכריזים בקריאות קצובות, וכדי שיהיה ברור מי האויב ובעיקר מי לא, הם מוסיפים: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים!". לא הכי מקורי אבל לפחות יש שיפור בחריזה.
עוד אני מנסה להתאושש מאותו מניין ערבית – השפה, לא התפילה – בבית הכנסת הפתוח של השמאל החילוני, והנה אני נתקל בעוד תומך נלהב של קואליציה עם מפלגות ערביות, הפעם בסרטון רשת. זהו אחד מאותם סרטונים שבהם ליאור שליין מפעיל את קסמיו המפוקפקים על בני נוער ותיכוניסטים באמצעות שילוב של התנשאות ודמגוגיה. הסרטון צולם בחודש מאי האחרון, ושליין העלה אותו מחדש השבוע בעקבות תוצאות הבחירות.
ומה בסרטון? שליין מסביר לצעיר חובש כיפה לבנה, שנראה כאילו הופרד בלידתו מחנן בן ארי, מדוע הוא תומך בשילוב המפלגות הערביות בקואליציה. הנקודות העיקריות בקצרה: המפלגות הערביות אולי מעצבנות, אבל הן מייצגות את ערביי ישראל שהם אזרחים שווי זכויות. לא חייבים להצביע להן, אבל אסור להוציא אותן מהמשחק הדמוקרטי ולפסול אותן מלתת רוב לקואליציה. זה המחיר של לחיות במדינה דמוקרטית. ובכלל, גם הממשלה הנוכחית מעצבנת, וגם היא לא שומרת על הביטחון. ונתניהו בכלל רצה את מנסור עבאס איתו. בקיצור, כל הרפרטואר של טיעוני השישה באוקטובר.
אגב, זוכרים שליאור שליין היה פעם הימני של תוכניות הסאטירה? זוכרים שב־2003 הוא ראיין ב'מעריב' את אפרים קישון המנוח, במה שנועד להיות מפגש בין שני סאטיריקנים ימנים? זוכרים שאין צורך לענות על שאלות רטוריות? בריאיון ההוא הזכיר קישון ז"ל את יאסר ערפאת, וטען שהרמאות שלו באוסלו הייתה עלולה לגמור את מדינת ישראל, דבר שנמנע בזכות הפיגוע במגדלי התאומים שעורר את האמריקנים. ואז העיר קישון: "אני מבין מהבעת פניך שיש לך דעה אחרת". ענה לו המראיין שליין: "דווקא לא, אני רק חושב שזה לא הוגן שבגלל 99 אחוז מהערבים לכל השאר ייצא שם רע".
אולי יעניין אתכם
השנים חלפו, הערבים הם אותם ערבים, ונראה שהם כלל אינם מסרבים להיות אויבים. להפך, הרמאות שלהם ממשיכה לסכן את מדינת ישראל, וגם הפעם הגיעה התעוררות מסוימת בעקבות פיגוע ענק שנקרא על שם התאריך הלועזי שלו. הכול נשאר אותו הדבר, ורק שליין עבר הטפשה, שאותה הוא מנסה להנחיל גם לדור הבא. הקפיצה הלוגית שעשה מול הקהל הצעיר, משילוב ערבים במשחק הדמוקרטי להפקדת השלטון בידיהם כי ביבי, מעידה על התנתקות מחללית האם של הפרויקט הציוני, שעוד לפני כן לא היה מי יודע מה הגיוני והישרדותי.
אותיות באנגלית, הצבעה בערבית
אבל מה לנו כי נלין על חבורה של מפגינים הזויים או על סאטיריקן שעתידו מאחוריו, אם מי שפרץ להם את הדרך היה לא אחר מראש הממשלה המנוח יצחק רבין? בספטמבר 1993, אחרי 45 שנות קונצנזוס פוליטי על הדרת המפלגות הערביות מלהיות הקול הקובע בכנסת, הפכה ממשלת רבין השנייה לממשלת מיעוט שמסתמכת על תמיכתן של המפלגות הערביות חד"ש ומד"ע מבחוץ. חובבי ציון כמו האשם מחמיד וטאלב א־סאנע קבעו את גורלו של הסכם אוסלו ב', שחילק את שטחי יהודה ושומרון לאותיות באנגלית, ובעקבותיו את גורלנו.
ייאמר להגנתו של רבין שלפחות באותם ימים היה מדובר בארבעה חברי כנסת ערבים בלבד פלוס תמר גוז'נסקי אחת, וגם שהוא לא בנה מראש את ממשלת המיעוט שלו אלא נקלע לסיטואציה. אבל זה מה שקורה כשאתה מתנתק מהחללית שבה טסו בן גוריון, שרת ואשכול – אתה תמיד מתרחק ואף פעם לא מתקרב. מי שנותן לאויבי ישראל פתח להשתתף בחלוקת הארץ בעיצומו של אסון אוסלו, ידרוש לתת להם להכריע את גורל מלחמת הקיום שלנו אחרי השבעה באוקטובר.
אזרחים על תנאי
אכן, במדינה דמוקרטית יש זכות למיעוט הערבי להשתתף במשחק הדמוקרטי, אבל זה לא אומר שחייבים לתת להם לנצח. יתר על כן, בעקבות תהליך הבחירות לכנסת במגזר הערבי, כל אדם עם אונה מתפקדת מבין שזה הזמן לדמוקרטיה מתגוננת. שנים חופרים לנו כאן על הצורך להגן על הדמוקרטיה מפני הדיקטטור, וכשמגיע הזמן שהדמוקרטיה באמת זקוקה להגנה הם שותקים. או גרוע יותר: מצטרפים להתקפה. פוליטיקאים תומכי מחבלים בפנים, מיכאל בן ארי בחוץ. מי אמר שכבר אין הומור בשמאל.
כל משחק הדמוקרטיה הזה יכול היה להתקיים לפני השבעה באוקטובר. אבל היום? צריכים להיות תנאים מינימליים כדי להיות חבר כנסת, שלא לדבר על חלק מהשלטון. מי שתומך באלה השואפים לשחוט אותנו, פועל אקטיבית נגד קיומה של מדינה יהודית ואינו מפגין נאמנות מינימלית כלפי המדינה – בין אם הוא ערבי או יהודי – צריך לצאת מהמשחק, נקודה. לא לבחור, לא להיבחר, ולא להיות כאן – גם אם הוא מייצג 20 אחוזים מאזרחי המדינה. גם אם הוא כל ה־20. איך אמרו מתפללי כיכר הבימה – לא נכנעים לאויבי המדינה.
*********
נכון לרגע זה, הרכבה של הממשלה הבאה עדיין לוט בערפל, אבל כל התרחישים האפשריים ממשיכים לבעבע בתקשורת ובציבור הרחב. פרשנים מקצועיים וחובבים, בעיקר ברשתות החברתיות, מנסים לשרטט את הקואליציה ההגיונית ביותר לשיטתם לאור התוצאות – בין אם מדובר בממשלת שמאל-חרדים, ממשלת ימין-עריקים, בחירות חוזרות, ממשלת אחדות או כל חד קרן אחר. ואיכשהו, ממש במקרה, הממשלה שמציע כל פרשן או צייצן באופן אובייקטיבי היא בדיוק הממשלה שהוא היה רוצה לראות באופן סובייקטיבי. הנטייה האנושית הזאת חוצה מפלגות, והנה לכם אחדות אמיתית.
ככל שזכור לי – שזה לא המון בגילי – בשום מקום לא הבעתי את דעתי על קמפיין גיוס החרדים ועל החרדים בכלל. והאמת היא שיש לי תאוריה שלמה על הציבור החרדי, תאוריה שכוללת הפרדה בין האישי לפוליטי, תאוריה שתסדר לכם את הראש כפי שלא הסתדר מימיכם. רק שעכשיו אני חושש שגוש השינוי כולו ומצביעיו יתנפלו על התאוריה שלי ויאמצו אותה אל ליבם כדי להצדיק את צירוף החרדים לקואליציה והעברת חוק ההשתמטות. מה? כן, אני מכנה אותו עכשיו "חוק השתמטות", כמובן מסיבות ענייניות בלבד ובלי פוזיציה כלל.
בשבוע שעבר, בבואי לבקר אנשים נמהרים שהכריזו על ניצחון בבחירות בטרם עת, חטאתי בעצמי בפזיזות והענקתי לסוקר הפוליטי שלמה פילבר קרדיט שלא הגיע לו. אומנם בבוקר שלמחרת הבחירות נראה היה שתוצאות האמת הולכות לכיוון שלו, אך מיד אחרי סגירת המדור הן ירדו מהמסלול לאט אך בנחישות. בדומה לשחקני התקפה בכדורגל, אנשי הסקרים נמדדים במספרים, והמספרים הנדיבים שנתן פילבר לגוש הימין בסקרים ובמדגם היו רחוקים מהמציאות. אני לוקח אחריות על הפרגון המוגזם שלי, וכמו במקרה לקיחת האחריות של עופר וינטר – גם הפעם לאף אחד אין מושג מה זה אומר.
