אני מאמינה שאחת הדמויות הכי עסוקות במלחמה הזאת היא רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שבשבוע שעבר חל יום פטירתו. הזכויות שהוא עורם בשמיים הן בלתי נתפסות. סנגורם של ישראל עמוס בעבודה.
האמת היא שהתחלתי למנות רשימה שהלכה והתארכה, וככל שהתארכה היא רק החווירה לעומת המציאות. הפסקה המכובדת שכתבתי רק הקטינה את הזכויות הרבות שפגשתי במלחמה הזאת, וזה רק המעט שפגשתי. יש עוד מאגרים עצומים של זכויות שאני לא יודעת עליהם. אבל ברור לי שיש מדור אחד של זכויות שבוהק ממנו אור בראשית, והוא פעיל ועמוס במיוחד: מדור התפילות.
בלי לפגוש ספר תהילים
בזכות איה קרמרמן היקרה וצוות המתנדבות המופלאות, רשימת השמות של הפצועים לתפילות נאספת, ממוינת, מחולקת ומופצת הלאה. עד לפני שנה הייתה גם רשימת תפילות על השבויים, ברוך ה' שכעת זו רשימת הפצועים בלבד. משימה שעם ישראל נושא אותה כבר שלוש שנים.
אולי יעניין אתכם
כשמגיע שם של פצוע מהחזית אני משתדלת לפרסם אותו בפייסבוק, המעט שאני יכולה לעשות בשביל הפצועים. מה שקורה שם לא מעט פעמים הוא הרבה הרבה עבודה לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב. במהירות מרגשת ששמורה לרגעי אור כאלה, נאספות אין־ספור תפילות. מאנשים שמורגלים בתפילות ותהילים שגורים על לשונם בעל פה, ואנשים שלא פגשו מעולם ספר תהילים והם מתפללים במילותיהם שלהם מהלב. תגובות כמו "עשינו עכשיו הפרשת חלה לבשורות טובות", או "מתפלל עכשיו בקבר רחל לרפואתו". לפעמים רשימת המגיבים מפתיעה, בעיקר מפעים כמה מגוון קהל המתפללים, מקרוב, מרחוק, ומעוד יותר רחוק. וכולם מכוונים את ליבם אל מלך שומע תפילות.
פעם קיבלתי הודעה בפייסבוק ממישהי שלא הכרתי: "אני לא ממש יודעת איך מתפללים על הפצועים, מה את מציעה כדי להתפלל? אני לא מחפשת תשובה הלכתית (כי אני לא) אבל תשובה של הלב", והעיניים שלי נרטבות. אני לא מכירה אותה, ותמונת הפרופיל שלה שולחת למחוזות רחוקים מתפילה, אבל היא כאן ומבקשת להתפלל על אחיה הפצועים. ובטח רבי לוי יצחק נעמד באותו רגע ושאג באש קודש: ריבונו של עולם, יש לך תפילה טהורה מזאת?
והאמת שמתחוורת לי בשנים האלה היא שאין לב יהודי שלא יודע להתפלל. לפי הסדר, לפי הספר, לפי הלב, לפעמים בדממה מוחלטת, אבל אין לב יהודי שלא מתפלל.
לפני שנה, בכנס אלול של המועצה האזורית בנימין, הנחיתי פאנל שבו השתתפה איריס חיים. רגע אחד שנצרב בי היה הסיפור שלה על תחילת המלחמה, כאשר הם יודעים שיותם בנם חטוף, הלב המום וסוער, והם כל כך רוצים לעשות משהו משמעותי ומחפשים מה. בסוף הם הזמינו כמה מוזיקאים, יצרו מעגל של שירים ומוזיקה וקיוו לשלוח את האנרגיות אל יותם החטוף במנהרות עזה. "עכשיו אני יודעת לומר שמה שרצינו היה להתפלל, רק לא ידענו שיש תפילה בעולם, לא ידענו מה זה ואיך מתפללים". במהלך השנים האלה איריס לא פסקה מתפילות, ועל הבמה היא אפילו מצאה פתאום משמעות בהיפוך אותיות: "תפילה זה בעצם פתיל ה'. חבל שקשור אליו". תגידו אם יש לב יהודי שלא מתפלל.
לכרוע ברך עם פרוטזה
חוזרת לפצועים שמסרו נפש בשבילנו. יש הרבה סיפורים שנאספו מהתפילות האלה, הרבה רגעים מרגשים של קיבול תפילות. ובעיקר הפלא שרואים בעיניים איך התפילות פועלות. הרופאים הם שליחים טובים, והתפילות הן ענן מגן פלאי שפועל לא פעם מעל הטבע.
עידית זיקרי, אשתו של רפאל זיקרי שנפצע במלחמה, שלחה לי הודעה שבעיניי היא חיזוק מדהים: "היי, אני קוראת אותך בפייסבוק על הבקשות לתפילות על הפצועים. רוצה לשתף אותך כדי לחזק בעניין הזה: בעלי היה מורדם ומונשם כעשרה ימים. הוא מספר שהרגיש, ממש ממש הרגיש, כידיעה ממש – שמתפללים עליו. באמת המון התפללו עליו. ומדהים היה לשמוע ממנו שהוא הרגיש את התפילות. הוא גם מספר שראה בחוש שמישהי מבוגרת שהוא מכיר יושבת לידו וקוראת תהילים (כמובן שזה לא התרחש במציאות – אף אחד לא נכנס אליו לטיפול נמרץ)".
כבר שלוש שנים ועדיין אין כמו ההתרגשות מסרטון של חייל פצוע שחוזר הביתה בפעם הראשונה, והקהילה מקבלת את פניו בחיבוקים ובריקודים. ואין כמו ההתרגשות מטלפון של אמא לחייל פצוע שמספרת איך סוף סוף האצבעות ביד מתחילות לזוז, וכמה הם מרגישים את התפילות.
ואין כמו ההתרגשות מתמונה של חייל שנפצע אנוש והתפללנו עליו בלי סוף, והנה הוא מתחת לחופה עם כלתו, קם מהשבר ובונה בית חדש. ועוד תמונה של חייל קטוע רגל שכורע ברך עם פרוטזה לפני כלתו לעתיד. תקראו לאט. כורע ברך. פרוטזה. הוא הבטיח לעצמו ולה להציע לה נישואין ברגע שהוא יוכל לכרוע ברך, וכמה שהוא עבד קשה וחרק שיניים בתרגילי שיקום מפרכים כדי לנצח ולהצליח.
אחת לכמה זמן נשלחת בקבוצה הודעה ארוכה שאוספת לתוכה אין־ספור המיות לב. רשימה יקרה ומתוקה של בשורות טובות: עדכונים משמחים ממשפחות הפצועים, בשורות טובות ממחלקות השיקום, ובעיקר שמות של חיילים שהחלימו ומסרו שאין יותר צורך להתפלל עליהם. זו הרשימה שנותנת רפואה ללב לכל אלפי המתפללים שמניחים פתקים עם שמות ליד נרות שבת, שמחלקים פתקים עם שמות בזמן החופה ובזמן ברית המילה. שמות שמלמלו אותם ללא הרף מול החנוכיות, בפתקים שנתחבו בכותל, בחצות ליל פורים, בעיתות רצון. כמה נאסף.
בהיכל של מעלה יש מדורים שונים. אין לי מקור מוסמך, אבל אני מאמינה בלב שלם שהיכל הרפואות צמוד להיכל התפילה. התפילות שנאספו בשנות המלחמה נעמדו בשיירה ארוכה בפתח ההיכלות, צובאות על השערים, מושכות אור מהיכל התפילה ומעבירות להיכל הרפואות.
כל אחד שעצר באמצע היום מול סטטוס כדי למלמל רגע את "שיר למעלות", מבחינתו הקדיש דקה וחצי לחייל פצוע שהוא לא הכיר. הוא לא יודע שבעולם אחר פרק התהילים הזה הכריע את הכף והציל את כף היד.
והאמת היא שאלה לא רק תפילות על הפצועים, אלא על כל חולי ישראל. ולא רק תפילות לרפואה, אלא תפילות ככלל. יש כל כך הרבה על מה להתפלל, על מי להתפלל, יש עומס מבורך בשערי היכל התפילות. אבל אין פקק, תפילות תמיד מתקבלות. ואם לא ראינו בעין? להחזיק בוודאות שהתפילות נסעו למקום ולזמן שצריך. הן התקבלו וה' ידע בדיוק איפה ומתי. אף תפילה לא שבה ריקם.
בפרשת נח כתוב "בוא אל התיבה", בחסידות מבואר שהכוונה ב"תיבה" היא למובן העברי היפה של מילה. בואו אל המילים, אל האותיות, אל התפילות. כשמסביב ייהום הסער אפשר להתכנס לתוך התיבה, להיאחז במילות התפילה ולהפליג משם לרווח והצלה.
