ארבע שנים חלפו מיום ז' במרחשוון תשפ"ג, שבו נערכו הבחירות לכנסת שאחריהן קמה ממשלת ימין על מלא שבאמת היו בה המון אירועים. מהרפורמה המשפטית והיציאה של השמאל לרחובות, דרך 7 באוקטובר ועד המלחמה הקשה – המדינה שהכנסת היוצאת מחזירה היא ממש לא אותה מדינה שהפקדנו בידיה.
הנה מילון של כמה מהמושגים שליוו אותנו בארבע השנים האלה, וכנראה ילוו אותנו גם בקדנציות הבאות.
אורבן, איראן, ארדואן. השוואות שהשמאל אוהב לעשות כדי להמחיש איזו דיקטטורה נהייתה פה. אומנם אורבן הודח בבחירות דמוקרטיות, המועצה העליונה של איראן מזכירה יותר את בג"ץ מאשר את המועצות הדתיות שלנו, וארדואן הוא חביבן של המפלגות הערביות, השותפות הטבעיות של השמאל – אבל למה לבלבל את המציאות עם עובדות.
אחדות. שאיפה של רוב העם שנמאס לו מהפלגנות. למרבה המזל בדמוקרטיה הפוליטיקאים מקשיבים לעם, ולכן אחרי הבחירות הם יעשו בדיוק ההפך.
אולי יעניין אתכם
אחים לנשק. מצד אחד, ארגון משומן היטב שטוען שהציל את המדינה בזכות הסרבנות – סליחה, אי ההתנדבות. מצד שני, מאות אלפי ישראלים מימין ומשמאל ממשיכים להתייצב למאות ימי מילואים ולא מעלים על דעתם לסרב – סליחה, לא להתנדב – ומוכיחים שלמושג "אחים לנשק" יש גם מובן חיובי.
אשם. במדינה דמוקרטית – הגדרה לאדם שהורשע בדין לאחר הצגת ראיות חותכות. במדינת ישראל זה כינוי שהשמאל מצמיד לראש ממשלה מהימין בלי קשר למה שהוא כן או לא עשה.
בגידה. אסור בשום פנים ואופן להגיד על רבין, רונן בר ואחים לנשק. מותר ואף רצוי לייחס לנתניהו, יונתן אוריך וכל מה שמשרת את הקמפיין של בנט. על בנט למשל מותר היה פעם להגיד הכול, אבל היום זה כבר נחשב להסתה.
בושה, בושה. מושג שנכנס לחיינו על ידי מפגיני קפלן (ע"ע) במטרה לבטא את הסובלנות ואהבת האדם המאפיינת אותם ולהלבין את פניו של כל מי שחושב אחרת. את המילים יש לצעוק בקריאות קצובות כלפי חבר בקואליציה, רצוי תוך כדי התפרצות לכנס שבו הוא נואם או רדיפה אחריו ברחוב, כדי שהנ"ל יעשה תשובה ויעבור למחנה הנכון שלעולם אינו מתבייש במעשיו.
ביבי. המגדיר הבלעדי של הישראליות, הציר המרכזי שבלעדיו הכול קורס. אין ימין ושמאל, אין מורכבות, יש רק ברירה אחת נוקבת: או שאתה ביביסט, או שאתה רל"ביסט.
ביחד ננצח. לכמה דקות באמת האמנו שאסון 7 באוקטובר יאחד אותנו. אחרי שלוש שנים אנחנו לא ממש ביחד, וגם לא לגמרי ברור שננצח.
ברית המשרתים. אגדה יפה שסיפרנו לעצמנו על ימנים ושמאלנים שמבינים שאם הם יכולים לשאת ביחד את האלונקה, הם יכולים גם להקים ביחד ממשלה ציונית רחבה. אבל כמו באגדות, בחצות הכרכרה הופכת לדלעת, הליברלים הדגולים בוחרים רבני ערים חרדיים, והרמטכ"ל לשעבר איזנקוט אפילו לא מסתיר שהוא מעדיף ברית עם הערבים על פני מילואימניקים ימנים.
גשר. מצד אחד, דימוי לחיבור בין חלקי העם כדי ליצור אחדות. מצד שני, מאז הבחירות הקודמות גשר הוא בסך הכול מבנה הנדסי שתולים עליו שלטים בנוסח "אתה הראש אתה אשם" ועוד פנינים יפות שמשתמשות בגשר הפיזי כדי להרוס את הגשר המטאפורי.
געגועים. לליכוד הממלכתי של בגין, למפד"ל המתונה של יוסף בורג, לשמאל ההגון של שולמית אלוני. רק שאת בגין החרימו, המפד"ל הפילה ממשלה בגלל מטוסים שנחתו אחרי כניסת השבת, ושולמית אלוני סגרה את ערוץ 7. כמו ברית המשרתים, געגועים הם עניין רומנטי שאין לו אחיזה במציאות.
דמוקרטיה. שיטת ממשל שבה העם בוחר את מנהיגיו, והם מבצעים את המדיניות שהפקידים מכתיבים.
דיקטטורה. אותו הדבר, רק הפוך.
הותר לפרסום. שתי מילים נוראות, איומות, שאחריהן מה שהיה לא ישוב עוד. עד היום, כשאיזה כתב חסר אחריות פותח דיווח סתמי במילים האלה, הלב מחסיר פעימה.
התראה, התרעה, הרתעה. ע"ע קונספציה.
ועדה למינוי שופטים. מעוז הדמוקרטיה, יסוד העולם, מבצר האמת שאם יוציאו ממנו את נציגי לשכת עורכי הדין זה ייתן – אוי געוואלד – יותר כוח לעם, וגם ככה אנחנו חשוכים כמו אורבן־איראן־ארדואן.
ועדת חקירה ממלכתית. אוסף אנשים שנבחרים על ידי נשיא בית המשפט העליון הלא נבחר, כדי לערוף ראשים בכיכר העיר. ומה לגבי תיקון הליקויים? בשביל זה יש את מבקר המדינה שבג"ץ לא מרשה לו לעבוד.
חוק גיוס. התגייסות של מובילי דעת קהל בדרישה לגייס את כל החרדים עכשיו ומיד ובכוח, כדי שהחרדים יתגייסו להפיל את הממשלה ויקימו גיס משותף עם השמאל, ואז הם יהיו פטורים מגיוס.
חטופים. את אחיי אנוכי מבקש, כאב בלתי נתפס ודילמה קורעת לב. גם את זה מהר מאוד זיקקו לכן־או־לא־ביבי (ע"ע).
חרבות ברזל. מלחמת 7 באוקטובר, מלחמת התקומה, ההתפכחות הגדולה או המחדל החמור בתולדות המדינה? כל התשובות נכונות.
ימין ערכי. כינוי לאנשים ימנים אבל ערכיים, לא כמו ביבי־סמוטריץ'־בן גביר שרק רוצים למכור את המדינה לחרדים. הימני הערכי כל כך ימני עד שהוא עובד מאוד קשה כדי שתקום ממשלת שמאל, ובגלל שהוא ערכי הוא לא נרדם בלילה מרוב דאגה לעתיד המדינה ויש לו יותר מדי זמן פנוי לכתוב פוסטים ערכיים ארוכים־ארוכים, כמעט כאורך השקרים של בנט.
ליברליזם. פעם חשבנו שמדובר באידאולוגיה שמקדשת את החופש לבחור בדרך חיים ללא כפייה. בשנים האחרונות התברר שלהפך – ליברל אמיתי דורש שכולם יתנהגו כמוהו, אחרת הוא ישרוף את המדינה.
מדינת תל אביב. כי "העיר הסובלנית הפלורליסטית שבה לכולם יש מקום חוץ ממי שלא כמוני" היה ארוך מדי.
משפט נתניהו. מלחמה עם איראן, שיחה עם נשיא ארצות הברית, דיון דחוף עם ראשי המערכת הביטחונית – שום דבר לא יותר חשוב מהתייצבות של ראש הממשלה שלוש פעמים בשבוע לעדות על באגס באני. זה לא באמת משנה כי גם אם יופרכו כל האישומים, גם אם יוכח שהעדויות הושגו בשיטות של משטרים חשוכים, גם אם תצא בת קול משמיים ותודיע שביבי זכאי – הוא אשם. זה כתוב במפורש על הגשר.
נתיבי איילון. בניגוד לדעה הרווחת, הם לא נסללו כדי לשפר את מצב התנועה בגוש דן, אלא כדי שלחסידי הליברליזם יהיה מה לחסום. גם חסידי המלחמה בגיוס וסתם חסידים אוהבים לחסום כבישים מדי פעם, לכן הקימו בשבילם את צומת גהה ובנו את גשר המיתרים.
סרבנות. אי התנדבות אומרים לכם, מה אתם מסרבים להבין.
קונספירציות. כולם יודעים שרונן בר נפגש עם יחיא סינוואר בתיווכו של ראש המודיעין המצרי שהזהיר את נתניהו, אבל הוא לא התייחס כי הוא היה עסוק בהעברת כסף קטארי לגולדנקופף כדי לממן את הצוללות שהביאו את הכביסה של שרה מאמריקה. אחרת, איך אפשר להסביר את העיוורון הלא נורמלי שהיה פה? מה, כולם מטומטמים? התשובה, אגב, היא כן.
קונספציה. דבקות אובססיבית בטמטום, כי אם נעצום מספיק חזק את העיניים המציאות תרים ידיים ותתיישר עם העולם הדמיוני שבנינו.
קפלן. אליעזר קפלן – פעם שר האוצר, היום מחאה חסרת מעצורים.
שבעה באוקטובר, שמחת תורה, שמיני עצרת. אפילו לגבי השאלה האם לציין את יום הזיכרון בתאריך העברי או הלועזי אנחנו לא מצליחים להסכים.
שתי מדינות לשני עמים. פעם סלוגן להקמת מדינה פלשתינית, היום דיבור על היפרדות לשתי מדינות יהודיות, אחת ביביסטית ואחת קפלניסטית. כמו שאנחנו מכירים את עצמנו, זה רק עניין של זמן עד שגם הן יתפצלו לעוד מדינות.
לתגובות:
