בגובה הנפש
לפני כמה שנים שמעתי תאוריה פרשנית שהתנגדתי אליה באותם ימים. לפי התאוריה הזאת נח סבל מפוסט־טראומה. כל הקריסה של נח אחרי המבול, הנפילה לחולין כפי שכתב רש"י, השכרות וההתבזות שבאו עליו כפי שכתוב בתורה – כל אלה תוצאה של פוסט־טראומה.
הרי אחרי ככלות הכול, מדובר היה באדם שחווה את הטראומה הכי קיצונית שניתן להעלות על הדעת, כל העולם נחרב לנגד עיניו. זה היה עולם שנח חי בו במשך שש מאות שנה, הכיר בו מן הסתם אלפי בני אדם, היה קשור בקשרי משפחה עם רבים אחרים, והמבול הזה שטף את כל האנושות, בהם גם רבים מחבריו ומבני משפחתו. כל מה שפעל ועשה בעולם הישן ירד לטמיון, ועל בשרו חווה כיצד הכול יכול להיגמר ברגע. טראומה של ממש.
הוא יוצא אחרי שנה מחיים בתוך תיבה, טראומה בפני עצמה, אל עולם אבוד שלא נשאר ממנו זכר. האנושות כולה הושמדה, ואפילו אי אפשר לשאול איפה היה אלוקים בשואה ההיא, שהרי אלוקים הוא שבישר עליה לנח לפני שמחה את כל היקום.
אולי יעניין אתכם
הטראומה כל כך גדולה, עד שאחרי שהיונה שבה משליחותה השנייה עם עלה של זית בפיה, ואחרי שנח פותח את התיבה ומתבונן החוצה, הוא קופא במקומו ולא יוצא לחופשי. רק אחרי הציווי האלוקי המפורש "צא מן התיבה" הוא יוצא. כאמור, הוא לא מצליח לשמר בחייו החדשים את איכות החיים של נח הישן. נח החדש קורס אל זרועותיה של הפוסט־טראומה, בורח מהחיים, משתכר, מתבזה בתוך אוהלו, מתקשה להשתקם.
עד כאן התאוריה. מדוע לא התחברתי אליה בזמנו? מפני שגדלתי במחוזות בתי המדרש שהתנגדו מאוד למה שקראו אז "תנ"ך בגובה העיניים", וממילא איך אפשר לפרש אדם בסדר גודל של נח כמי שסובל מפוסט־טראומה, כלומר מבעיה נפשית? איך אפשר שיימצא פגם באדם צדיק ותמים?
עד כאן מחשבות מן העבר. ומה היום? ובכן, גם היום אני ממש לא מתלהב מפרשנויות פסיכולוגיות או פסיכיאטריות לדמויות מן התנ"ך. נדמה לי שהתורה איננה רומן ולא צריכה להיות מנותחת בכלים של רומן, וכאשר המפרשים עצמם עושים זאת אין כוונתם לנתח את פצעי הנפש של הדמויות אלא לסלול לנו דרך מקודשת.
עם זאת, אם אשמע היום מישהו שאומר שנח סבל מפוסט־טראומה, לא אפול מן הכיסא, לא מפני שכבר אין לי בעיה עם תנ"ך בגובה העיניים, אלא מפני שפוסט־טראומה כבר לא נתפסת בעיניי כפחיתות כבוד לדמותו של נח. במילים אחרות, עבר עליי מה שעובר לשמחתי על רבים בחברה הכללית ובחברה הדתית – אני נחשף יותר ויותר לתופעה הזאת שמכונה פוסט־טראומה, ולמדתי לנתק אותה לחלוטין מכל מושג של אשמה או חולשה.
לתהליך שעבר עליי תרמה באופן אישי היכרות עם אנשים יקרים לליבי שסובלים מפוסט־טראומה, ודווקא הגילוי הזה, בצד היכולת להעריך לפעמים עוד יותר את האנשים הללו על מסע חייהם, קירב אותי אל הנורמליות באתגר שנתפס פעם ככל כך לא נורמלי. וכמובן לתהליך שעובר על החברה מסייעים ידוענים, ולאחרונה גם רבנים, שהם או בני משפחתם מתמודדים עם הטראומה, אשר נחשפו לציבור והביאו כל כך הרבה הקלה לסובלים רבים אחרים.
אני לא יודע כמה אנשים מהציבור הרחב נחשפו לאורך השנים לשיעוריו החשובים של הרב מנחם פרל, ראש מכון צומת, והושפעו מהם. אני בטוח שהשיעור שלו, השיעור בתורת חיים לצד כלב טיפולי המסייע להשתקם ממראות האימה של שורה, הוא שיעור שהגיע להמונים, ואולי השפיע יותר מהרבה שיעורים אחרים.
לדידי, אם הרב פרל יכול ללקות בפוסט־טראומה גם נח יכול, לא מפני שאני משווה בין הרב פרל לנח, אלא מפני שזה לא מוריד כהוא זה מערכו של הרב פרל, וממילא גם לא מערכו של נח. באשר ללימוד פרשת נח, אני לא באמת חושב שיש איזה ערך תורני בהסבר שהוא סבל מפוסט־טראומה, אבל ערכו של השיעור של הרב פרל ודומיו לא יסולא בפז.
תוכי מדבר
זכיתי להעביר השנה שיעור בכנס 'בכל לבבך', אבל כמדומני שהסיפור הבא התרחש בכנס בשנה שעברה. בדרך לשיעור, בין המוני האנשים שבאו לכנס, בלט אדם עם נוכחות מרשימה שהתהלך במסדרונות בנייני האומה כשתוכי צבעוני על כתפו. מיד הקול השיפוטי שבתוכי תהה אם הוא איש מקורי שלא פוחד ממה שיגידו, או אדם תימהוני שמחפש תשומת לב. מי בא עם תוכי לשיעורי תורה? אחרי השיעור חזרתי אל חדר המרצים וראיתי את האיש עם התוכי נכנס לשם ומקבל חיבוק מהרב יהושע שפירא ומהרבנית. פתאום הבנתי. באותם ימים הם סיפרו על ההתמודדות של בנם עם פוסט־טראומה. זה הוא. זה הסיפור שלו ושל התוכי על כתפו, וזה גם הסיפור של המתמודדים שצריכים לעמוד מול עיניים שופטות כשלי. מזה, הבטחתי לעצמי אז, אני חייב להיגמל. אני לא יודע כלום על אף אחד, אני סתם תוכי מדבר.
עסק משפחתי
מישהי, בת זוג לאדם שסובל מפוסט־טראומה, אמרה לי שכל עוד בעלה לא אובחן וטופל היא הרגישה שהיא נשואה לחומר נפץ, שתנועה לא במקום וחלילה אסון. פוסט־טראומה זה לא עסק של המתמודד לבדו, זה עסק משפחתי, זוגי, הורי, ויש לעסק הזה כל כך הרבה שותפים. והעסק הזה קם בעל כורחם כדי להגן עלינו, וכולנו צריכים להיות שותפים בתחזוק העסק הזה – בהבנה, בלימוד, בהקשבה, בסבלנות, בענווה. הרי אין לך מושג מה עובר עכשיו על זה שעומד כאן לצידך.
תפילה
בשנים האחרונות פנו אליי כמה וכמה שאכתוב תפילה לרפואת הסובלים מפוסט־טראומה. דחיתי ודחיתי, כי אינני סמכות, אבל בסוף הבנתי את גודל החשיבות ובסוכות, תחת צל הסוכה וארעיות הדירה, כתבתי תפילה. אולי תהיה יפה התפילה כתפילת יחיד, אולי יאמצו אותה קהילות שונות לבקש בציבור, אולי תתגלגל לרבנות הראשית או לרבנות הצבאית ויאמצו אותה או יכתבו אחרת, נאה הימנה, יהיה זה שכרי. אולי היא תסייע לעוד כמה מתמודדים להתבייש פחות. אני יודע שיש גם פוסט־טראומות על רקע אזרחי, אבל בראש ובראשונה יש לנו אחריות על שליחי הציבור שסובלים למעננו, ולכן התפילה נוסחה כך, בכוונה תפילה קצרה:
מי שבירך אבותינו הקדושים, הוא יברך את בניו ובנותיו, הגיבורים מתמודדי הנפש מכל מלחמות ישראל, שנפשם נסערה בתופת הקרב. ישלח רפואה שלמה למי שראו בעיניהם וטיפלו בידיהם בפצועי ישראל ובחללים ונפשם נבהלה מאוד. הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם יקל מעליהם צערם, אל יבושו ואל ייכלמו. אל יתייאשו מן הרחמים, תהא נפשם דבקה בחיים. ויקוים בהם הכתוב: "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִיעַ", אמן.
לתגובות:
