כמו כל השכנים של נח, גם חצרון קרויזר לא האמין שבאמת יהיה מבול. לא שהוא חשב שנח השתגע, הוא פשוט הניח שכנראה מדובר בהתפרצות מוזרה ביותר של משבר גיל ה־407.
אבל לחצרון, בניגוד לשכניו, היו מעוף וחושים חדים להזדמנויות עסקיות. אז הוא ניסה לחשוב כיצד יוכל למנף לטובתו את שיגעון התיבה של השכן. לקח לו יום או יומיים, אבל לבסוף הוא רקם את התוכנית המושלמת. השלב הראשון של התוכנית היה להאמין לנח. כלומר לא באמת, רק כלפי חוץ.
זה היה המפתח.
הוא התחיל להסתובב בשכונת מדרוני אררט כשהוא מתייפח ומיילל על המבול שעתיד להגיע ועל הנזקים הבלתי־אפשריים שבוודאי יביא בחיקו.
אולי יעניין אתכם
בהתחלה החבר'ה חשבו שגם דעתו של חצרון נטרפה עליו, אבל כשאשתו של חצרון (שהייתה בסוד העניינים) החרתה־החזיקה אחריו, השכנים התחילו לחשוב שאולי יש פה משהו שהם מפספסים.
השלב השני לא איחר לבוא. היה זה מחייאל שדפק יום אחד בדלת של חצרון ושאל אותו אם הוא באמת מאמין שתכף יבוא מבול, ומה אפשר לעשות כדי להיערך לקראתו.
זה היה הסיפתח שחצרון חיכה לו.
"בדיוק בשביל זה יש ביטוח", הוא אמר בחיוך.
"מה זה ביטוח?" שאל מחייאל שמעולם לא שמע את המושג הזה, בין השאר בגלל שהוא נהגה לראשונה באותו הרגע ממש, "זה סוג של חיה ששומרת עליך מנזקים?"
"יותר טוב מזה!" צהל חצרון, "ביטוח זה מכשיר פיננסי שבאמצעותו אתה יכול להגן על נכסיך ועל בני משפחתך!"
מחייאל לא הבין למה מסבירים לו מילים שהוא לא מכיר באמצעות עוד מילים שהוא לא מכיר. אבל חצרון כבר היה בשוונג.
"מה שקורה זה שאתה תשלם לי כל חודש 250 שקלים. ואז במידה והמבול אכן קורה, אז אני אשלם על כל הנזקים שעלולים להיגרם לך בעקבותיו".
"ביטוח מבול…" מלמל מחייאל.
"בדיוק".
"ומה זה כולל?"
"ביטוח מלא של הדירה והתכולה שלה", אמר חצרון בביטחון, "חוץ מנזקי רטיבות שאינם קשורים ישירות למבול".
"אבל זה מבול… ברור שנזקי הרטיבות קשורים אליו", הזדעק מחייאל שרק שמע על מושג הביטוח וכבר התחיל להרגיש איך עוקצים אותו.
"אדון מחייאל, אתה תצטרך להוכיח לנו שהרטיבות אכן נגרמה מזה שכל הבית שלך שקע במצולות, אחרת יש פה פתח לניצול של הביטוח לרעה", הזדעק חצרון, "אבל אם אתה לא סומך עליי ומעדיף להפקיר את בני משפחתך, זה כבר לא ענייני".
"לא לא! אני רוצה להגן על המשפחה שלי כמובן", נשבר מחייאל, הקורבן הראשון בהיסטוריה של מושג הביטוח, "אני אשלם 250 שקל בחודש, זה שווה לי את שלוות הנפש".
"מעולה. אבל מה לגבי ביטוח חיים?"
"יש דבר כזה?" התלהב מחייאל, "אתה יכול להחזיר לי את החיים במקרה של אובדן חיים?"
"מה פתאום", צחק חצרון, "מה אני, קודשא בריך הוא? אם אתה מת אתה מת, נשמה. אבל אם תעשה ביטוח חיים אז במקרה של מוות במבול המשפחה שלך תקבל פיצוי שמן, כמובן רק אחרי שנמרוט להם את השערות עם בירוקרטיה שתגרום להם להתפלל שהם בעצמם היו מתים".
"נשמע סיוט", תהה מחייאל.
"ככה זה ביטוח, זה לא אני המצאתי", התגונן חצרון, ממציא הביטוח.
מפה לשם מחייאל נפל ברשת ואחריו נפלו כמו אבני דומינו כל בני האנוש ברדיוס של מאה קילומטר מביתו של חצרון.
במשך חודשים חצרון גרף משכניו סכומים נאים, שאותם הוא הקפיד להלוות בחזרה לקורבנות עצמם בריבית של פריים פלוס עשר. העובדה שאף אחד לא ידע מה זה פריים גם לא הזיקה, וחצרון מיד עדכן את גובה הפריים לחמישים וארבעה אחוזים. במבט לאחור יהיה נכון לומר שתשעים אחוזים מהחמס היו פרי יצר היזמות של חצרון.
אבל מדי פעם גם רשעים גמורים אוכלים אותה, וכשהטיפות הראשונות של המבול האמיתי התחילו ליפול ארצה, ביתו של חצרון הוקף במבוטחים שאצו להגיש תביעה על נזק לרכוש.
"אתם לא יכולים להוכיח שזה מבול, אולי זה סתם גשם!" צרח חצרון מהחלון.
העובדה שזוגות זוגות של חיות התחילו להיכנס לתיבה של נח לא עזרה מאוד לטיעון הזה.
בצר לו פנה שוב חצרון לחוש העסקי המפותח שלו, ומיד הבטיח לכולם שהם יראו את מלוא הפיצויים מועברים לחשבון הבנק שלהם בתוך 14 ימי עסקים. אף אחד לא ידע מה זה יום עסקים ולמה דווקא 14 ומה זה בנק, אבל כולם הסכימו שזה נשמע בסך הכול הוגן והלכו הביתה כדי לחכות לכסף ו/או לטביעה, המוקדם מביניהם.
חצרון עצמו ניצל את ההפוגה כדי לברוח עם המשפחה שלו לתיבה הקטנה שבנה לעצמו עם הכסף שלקח לכולם על הביטוח. כי זה נכון שנח הזה היה נשמע קצת טרללה, אבל אף פעם לא מזיק להכין תוכנית ב'. אתם יודעים, לביטוח.
לתגובות:
