מחיר השליטה: למה כלכלת סין לא עוקפת את כלכלת ארה"ב?

לשליטה יש מחיר, ולפעמים הוא קטסטרופלי. במשך שנים היה פול סמואלסון האורים והתומים של עולם הכלכלה. ספר הלימוד שפרסם ב־1948, ונקרא ביובש 'כלכלה', היה לרב־מכר, זכה ל־19 מהדורות ועיצב דורות של כלכלנים. לכן, כאשר חזה סמואלסון ב־1961 כי כלכלת ברית המועצות תעקוף את כלכלת ארצות הברית, אנשים הקשיבו. עם השנים התעדכנו מועדי העקיפה, אך התחזית נותרה. ב־1980 כבר נדחתה העקיפה לשנים 2012-2002. איך הסיפור נגמר כולנו יודעים.

בעשורים שחלפו מאז, התחלף ענק אסייתי אחד באחר. ב־1994 ניבא פרופ' לין איפו, לימים הכלכלן הראשי של הבנק העולמי, שזה רק עניין של זמן עד שכלכלת סין תעקוף את כלכלת ארצות הברית. בתוך עשור החלו אנליסטים מערביים לפרסם תחזיות דומות, ובשנות השפל לאחר המשבר של 2008 רבים אף חשבו שהמהפך יבוא עד 2020. מאז, כל כמה שנים הזמנים מתעדכנים, והשבוע מחקר חדש צופה שסין לא תעקוף את ארצות הברית עד 2040, אם בכלל. ההיסטוריה חוזרת.

מה מקור הטעות? ממשל ריכוזי בהחלט מסוגל לייצר צמיחה מהירה במספרים מסמאי עיניים. העברת עובדים מחקלאות לתעשייה, סלילת כבישים ואימוץ טכנולוגיות קיימות מגדילים את התפוקה. הישגיה של סין אמיתיים, וחלקם התאפשרו דווקא בזכות הרחבת היוזמה הפרטית. אלא שלסגירת פערים בסגנון קומוניסטי יש תקרה, משתי סיבות.

ראשית, שלטון שמתערב בכל תחומי הכלכלה והחברה מסוגל גם להזיק לכולם בבת אחת. שווקים תחרותיים גם טועים, אבל ההפסדים הכספיים מכריחים את השחקנים לתקן עצמם או לפשוט רגל. ממשלות, לעומת זאת, יכולות לממן את הטעות ולהגן עליה עד שהטרגדיה מתפוצצת להן בפרצוף. בסין קוראים לה "מדיניות הילד האחד": הניסיון למנוע מחסור באמצעות הגבלת הילודה תרם לפצצה דמוגרפית, גם אם אינו הגורם היחיד לה. רק ב־2016 הותרו שני ילדים לכל זוג, וב־2022 כבר החלה האוכלוסייה להתכווץ. את הדורות שלא נולדו אי אפשר להשלים בצו.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת דוד טל השוד הגדול והחשבון של בינאנס

עוד מאת דוד טל זו לא רק השרלטנות של פרופ' אריאלי, זה החלום הוורוד שמוכרות לכם קרנות ההשקעה

גם בנדל"ן, יעדי צמיחה ממשלתיים ותלות של הרשויות בהכנסות מקרקע עודדו השקעות יתר ובנייה ממונפת. כשהענף נקלע למשבר, הגבילו הרשויות את ירידות המחירים והבנקים הורשו לדחות הכרה בהלוואות אבודות, וכך עוכב התיקון.

הסיבה השנייה שורשית יותר: יש גבול לתועלת שבחיקוי. צמיחה מתמשכת דורשת חופש לגלות דברים חדשים, כאלה שהממשל עצמו אינו מכיר. יזמים צריכים את החופש לנסות, להיכשל, להצליח ולהחליף חברות ושיטות עבודה קיימות. זהו "הרס יצירתי": עליית החדש פוגעת במעמד הישן, ואליטות קיימות עלולות לאבד כסף וכוח. זה בדיוק החופש ששלטון ריכוזי מתקשה להעניק. הוא מעוניין בפירות החדשנות, אך מבקש לקבוע מי יצמח, על חשבון מי ועד איזה גבול. אם ההצלחה מאיימת על המפלגה הקומוניסטית ובעלות בריתה – את ההצלחה יש לבלום, ויהיה המחיר אשר יהיה. לך תגדל ככה סצנת יזמות.

לישראל יש מה ללמוד מכך. המדינה צריכה להשאיר מרחב רחב להחלטות של פרטים, משפחות ויזמים. בתחום הדיור פירוש הדבר קיצור הליכי רישוי, בנייה בהתאם לביקוש והימנעות מהנצחת מחירים מנותקים מהמציאות, גם אם לבנקים זה יכאב בטווח הקצר. בתחום המשפחה, לברוח כמו מאש מהנדסת ילודה ולהשאיר להורים את הכלים לבחור כרצונם. ובמשק כולו, לפתוח שווקים לתחרות גם כשהיא מכאיבה לחזקים ולמקושרים. מדינה שרוצה לשגשג צריכה לקבל את העובדה שהעתיד אינו שייך בהכרח לשולטים בהווה.

הכותב הוא עמית מחקר לכלכלה במכון ארגמן וחוקר נתונים