כישלון הבחירות האחרונות, במובן שחלק ניכר מהציבור מטיל ספק במהימנותן, רשום בראש ובראשונה על השופט סולברג. אבל את תחילת הדרך שהוליכתנו עד הלום ניתן לזהות בתקופת כהונתו של חנן מלצר כיושב ראש ועדת הבחירות.
בבחירות הראשונות של 2019, התלוננו המפלגות הערביות על כך שמפלגות ימין מצלמות בקלפיות. השופט מלצר המציא שהדבר אינו חוקי, והורה להפסיק את הצילומים. אחרי שנסללה הדרך לבחירות חוזרות, המהלך המאולתר התמסד ומלצר פרסם "החלטה" רשמית שהוא לא היה מוסמך להחליט, שבה קבע שלמפלגות אסור לצלם בקלפיות, וכי ניתן לשנות זאת רק בחקיקה. לקראת מערכת הבחירות השלישית, אלה של 2020, ביקשו חברי כנסת מהליכוד להסדיר בחקיקה את הצבת המצלמות, אך היועמ"ש מנדלבליט פרסם חוות דעת ששללה את חוקתיות ההצעה – ובכך מיסמר את העובדה שהחוק ילך בדרך כל בג"ץ.
הכרוניקה הזאת משקפת את אחת מנקודות העיוורון שהימין איחר להתפכח מהן: התפיסה שכל גחמה של שופט היא למעשה חוק. המצב החוקי היה ונותר שמותר לצלם בקלפיות, למעט מאחורי הפרגוד, ומלצר מעולם לא היה מוסמך לקבוע אחרת. הקלפי הייתה ועודנה מקום ציבורי, ובמקום ציבורי מותר לצלם. מאחורי הפרגוד יש למצביע זכות לחשאיות, ולכן שם, ורק שם, אסור לצלם.
האמירה שמלצר אסר על המפלגות את הצילום בקלפיות נכונה רק בחלקה. ישנה מפלגה אחת שניתנה לה החירות לצלם בקלפיות – מפלגת הדיפ־סטייט. מלצר גייס אלפי מפקחי טוהר בחירות שהולבשו בסרבל כחול, ותיעודיהם נבלעו בתהומות הבירוקרטיה. איש אינו יודע האם, מתי ובאילו תנאים ניתן לשלוף אותם.
אולי יעניין אתכם
אם יש מקום שבו חשוב שכל אדם ידע שמעשיו עלולים להיות מתועדים ולשמש נגדו בהליך פלילי, הרי זו הקלפי. אבל מלצר, אחוז בקונספציה שכל מה שפוליטי הוא מושחת עד ליסוד, החליט שהמעשה המותר הזה אסור רק למפלגות. כי פוליטיקה זה פיכסה. מלצר היה משוכנע שעובדי מדינה הם נטולי פניות מעצם היותם, ושכל הציבור – כמו מלצר עצמו – רוחש להם אמון ממלכתי בלתי מסויג. התפיסה הזאת, שהנבחרים טמאים והמדינה קדושה, היא זרע הטוטליטריות בכל מקום שבו נוסדו דמוקרטיות במאה ה־20, וניכר שגם ישראל מוסיפה לצעוד לשם לצלילי החליל של שומרי הסף.
האמת שלמלצר וסיעתו היה נוח להתעלם ממנה היא שהתמריץ הוא הכוח החזק ביותר הפועל על הפרט. נציגי המפלגות הם השומרים הטובים ביותר על טוהר הבחירות, כי מצד אחד יש להם אינטרס אמיתי בניצחון מפלגתם ובהסרת איום על הניצחון הזה, שמקורו בהונאת בחירות, ומצד שני הם מאזנים אלה את אלה. כאשר גם חברי הוועדה וגם המשקיפים בקלפי יודעים שבכל רגע עשוי להיכנס משקיף של מפלגה יריבה ולחשוף אותם, הם יימנעו מהונאות. בוודאי אם המשקיף חמוש במצלמה. אירועי בחירות 2026 הוכיחו שמלצר דחף אותנו לתהום: אם הליכוד הייתה יכולה לשלוח משקיפים עם מצלמות לקלפיות בחברה הערבית, השוחד הסיטונאי לא יכול היה להתממש. למעשה, מלצר הכשיר אותו.
ואז הגיע סולברג. כשופט, כבר עמדנו כאן בעבר על כך שהוא מבלבל בין שמרנות רעיונית לשמרנות פוליטית, ומפרש שמרנות כנרפות. שופט שמרן אמור לעמוד על לשון החוק, ולהבין שאין שום בסיס לאיסור המצלמות של מלצר. סולברג היה אמור לבטל אותו, וכך להציל את ישראל מהטלטלה הפוקדת אותנו. במקום זאת, הוא בחר ללכת באותו הנתיב: הוא המציא ששימוש באפליקציות מעקב אחר מצביעים אינו חוקי, ואסר על הליכוד את השימוש באלקטור. בזכות האיוולת הזאת למד הציבור הישראלי לקח כואב: החוקים תקפים רק למי שמקיים אותם. מי שמסוגל לשחד עדרי מצביעים, מסוגל גם להפר את הציווי שהוציא סולברג בעיצומו של יום הבחירות, שהתיימר להפסיק את השימוש בגרסה הערבית של האלקטור.
שני האירועים הללו – המצלמות והאלקטור – מאירים את העיוות העמוק שפוקד את השלטון הישראלי. חוק הבחירות קובע שנציגי המפלגות בוועדת הבחירות המרכזית מפקחים על ביצוע הבחירות. נציגיהם בוועדות הבחירות בקלפיות השונות מבצעים את הבחירות בפועל, ומשקיפים מטעם המפלגות מפקחים על טוהר הבחירות. לשופט ולפקידיה הקבועים של הוועדה יש תפקיד טכני מתווך בלבד. כשהחוק הזה נחקק, הכנסת הבינה שרק מי שהאינטרס שלו מונח על הכף, באמת מתומרץ לפעול למען טוהר הבחירות. התובנה הזאת נעלמה לחלוטין מהשיח סביב דיני הבחירות, שנחטפו לחלוטין על ידי הדיפ־סטייט.
הקו המנחה של כישלונות הכנסת היוצאת בהגשמת הרפורמה המשפטית הוא אילמות רעיונית מול מה שהשמאל מגדיר כאמיתות יסוד. העיקרון הזה תקף גם כאן: האמירה שרק עובדי מדינה הם נטולי פניות היא שקר, והשקר הזה איפשר את חטיפת הבחירות האחרונות. לקראת הבחירות הבאות, שיתקיימו במהרה בעזרת ה', הימין חייב להצטייד באוצר מילים מתריס ומתנשא כלפי נציגות מפלגת הדיפ־סטייט בוועדה ובכל מפעליה.