הטור הזה נכתב בשעות הצהריים המוקדמות של יום רביעי. קצב האירועים מסחרר, וקיים ספק גדול מתמיד אם הדברים שאכתוב יישארו רלוונטיים עד הירידה לדפוס מחר בבוקר. לפני זמן קצר אישרה ועדת הבחירות המרכזית את תוצאות הבחירות. האירוע אינו חורג ממשמעותו הסמלית: גם אם 14 נציגי הקואליציה היוצאת שהצביעו בעד היו מצביעים נגד, אין בכך כדי לפסול את התוצאות. ליתר דיוק: החוק שותק בשאלה מה קורה אם חברי הוועדה פוסלים את התוצאות, ושני המשפטנים המלומדים שכתבו ספרים בנושא, שיערו שניהם שמדובר בהחלטה סמלית בלבד, חסרת משמעות אופרטיבית. משנערכה ההצבעה על התוצאות, בין שאושרו ובין שנפסלו, הן הופכות למציאות משפטית. הדרך היחידה לשנותן עוברת אצל שופטי בג"ץ.
מפחיד לחשוב כיצד הגענו עד הלום, שאפילו הרכב הכנסת תלוי בגחמותיהם של שופטים שאינם נהנים מאמון הציבור, ומזוהים עד ליסודות משכנם הרקוב עם מחנה פוליטי צר ומתמעט. מפתה להביט אחור, על כל הצמתים שבהם יכלה פעולה נחושה של הממשלה היוצאת למנוע את ההווה מנבא השחורות שלנו. הפעם האחרונה שבה פקדה אותנו עננה דומה הייתה בינואר 2006, לאחר השבץ השני של אריאל שרון, שממנו לא קם עוד. חוקי היסוד הרלוונטיים לא נתנו תשובה לשאלה מה קורה כשראש ממשלה חולה עד כדי חוסר תפקוד, אבל עודנו בחיים. אהוד אולמרט נשא בתואר "ממלא מקום ראש הממשלה", אבל הליך העברת הסמכויות מעולם לא הוסדר. לכן הוזעק היועץ המשפטי מני מזוז, ובשיחת טלפון מיוזעת החליט, ללא שום סמכות, שהוא מעביר את סמכויות ראש הממשלה לאולמרט. כמו כל קפיצת מדרגה בעריצות הדיפ־סטייט, גם האירוע הזה – שבו יועץ משפטי מכתיר ראש ממשלה – קרה בחושך. עכשיו, המציאות שבה השופטים ימנו כנסת, מתרחשת באור הזרקורים מול עיניהם הכלות של אזרחי ישראל, שחשבו שהם ראו הכול.
האירוניה מתפקעת מעל האופק המאפיר, מכך שחורשי קונספירציית קטארגייט נשענים עכשיו על התערבות קטארית בבחירות בשאיפה להקים קואליציה בכנסת גנובה. מכך שבעצם הימים שבהם נחשפת רדיפת נתניהו וסביבתו מפיו המגמגם של מנדלבליט, נזעקת היועצת המשפטית המודחת להגן על קדושת עצמאותם של העוזרים הפרלמנטריים של חברי הכנסת הערבים החשודים.
אבל אני רוצה לאחוז כאן באחרונת התקוות לצאת מהמשבר הזה ללא מלחמת אחים, או ללא הידרדרות למשטר של עריצות שמאל. תקוותנו מונחת לפתחם של חברי הכנסת המיועדים לירכתי מפלגות השמאל הציוני המתון. האם הם מבינים שהדמוקרטיה הישראלית המתפוררת מונחת כעת על כתפיהם?
אולי יעניין אתכם
מחנה השמאל כולו התאהב בגרסה נבובה של הביטוי 'ממלכתיות'. בשבוע שעבר שמענו כיצד הרמטכ"ל סיכל מתקפה ישראלית באיראן, כי הוא הפעיל שיקולי "ממלכתיות". הפירוש הרלוונטי בהקשר זה למילה 'ממלכתיות' הוא ריאקציה למה שהשמאל תפס כניצול יכולות צבאיות לצרכים פוליטיים – שיפור התדמית הליכודית ערב הבחירות.
ועל הפירוש המסולף הזה נשענים היסודות האופורטוניסטיים של מחנה השמאל, לרבות נציגיו הפוליטיים הבכירים וקלגסי הדיפ־סטייט. הם מנסים למסגר את הספקות שהתעוררו בתוצאות הבחירות כפעלול פוליטי של מפסידים לחמוק מתוצאות הפסדם.
הדרך למוצא של שלום, כאמור, עוברת דרך חברי הכנסת העתידיים הזוטרים של המחנה הזה, ובתקווה שחוסר ניסיונם כאופוזיציה מתוסכלת הותיר אותם תמימים וישרים יותר. אני מצפה שזיני, בהנחיית ראש הממשלה, יזמן את כל חברי הכנסת המיועדים, שלא נבחרו בשמן של מפלגות שיש דופי בכנות פתקיהן. בשיחה הזאת הוא יסביר בנחת שהשב"כ הגיע לממצאיו הראשוניים כגוף ממלכתי – המילה הזאת שהם כה אוהבים – מבלי שיש לו נגיעה או אינטרס בתוצאות הבחירות, אלא רק בטוהרן. מהשיחה הזאת תבוא הקריאה שדווקא חברי הכנסת של השמאל ישקפו את הלך הרוח המכיר בכך שאכן יש בעיה הדורשת בחירות חוזרות, לכל הפחות בקלפיות שיש ראיות לזיהום נרחב בהן.
על כך תקוותיי, והן קלושות. מה אם הן יתבדו? תוכנית ב' היא יותר צינית, ויותר מעשית: על כל סיעות הקואליציה היוצאת להכריז שהן לא ישבו בשום קואליציה, ולקרוא בקול ברור לבחירות חוזרות. אם אנחנו לא מכירים בכך שהכנסת הנכנסת משקפת תוצאות אמת, יש להשתמש בכוח הדמוקרטי שעוד נותר כדי לבטלן באמצעות פיזורה מוקדם ככל הניתן. קיים סיכוי קלוש שאיזנקוט יצליח לקושש רוב, אבל הישענותו על האנטישמים של בל"ד, או על החרדים שנואי נפש מצביעיו, לא תאפשר לקואליציה הזאת לשרוד.
