החרדים דורשים "התיישרות" של מערכת המשפט לפטור גורף מגיוס

לפני שנים רבות נדון בפני היועץ המשפטי לממשלה עניינו של עובד ציבור שקיבל הצעת שוחד, אך התמהמה עם הדיווח על כך שקיבל את ההצעה הפלילית. היועמ"ש דאז היה צריך להכריע האם נפל פגם בהתנהלות עובד הציבור, ומה המשמעות של הפגם הזה, ככל שהיה. בסוף הדיון אמר היועמ"ש: ״הגעתי למסקנה שאין מניעה, אבל תגידו לי – למה בכלל שמישהו יציע לו שוחד? מי שהציע לו שוחד צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו איך בכלל חשב שהצד השני יסכים לקבל שוחד".

נזכרתי באירוע הזה השבוע סביב המאמצים של חבר הכנסת גדי איזנקוט להקים ממשלה וקואליציה ביחד עם המפלגות החרדיות. יושב ראש יהדות התורה הטרי, יעקב אשר, דורש דרישות "צנועות". על פי הפרסומים, בין היתר של חדשות 12, הדרישה של יהדות התורה היא חקיקת הוראת שעה העוצרת את חובת הגיוס הכללית של החרדים, ביטול מעצרי עריקים חרדים לתקופה זו, ביטול כל הסנקציות בתקופת המעבר, ואם לא די בכך – דרישה לאישור מראש מהיועצים המשפטיים של הכנסת והממשלה שהם יגנו על החוקים הללו בבג"ץ. הדרישות הללו מופרכות, אבל מאז הן רק הסלימו. אשר הבהיר שהמפלגה מציבה תנאי של התנגדות להתערבות בתוכני הלימוד ולהתניית תקציבים בהכנסת לימודי ליבה למוסדות החינוך החרדיים.

כל הדרישות הללו נפסלו בבג"ץ. חוק שפוטר חרדים מגיוס – נפסל שוב ושוב בבג"ץ. חוק שמבטל מעצרי עריקים חרדים נחקק בשלהי כהונת הכנסת היוצאת ובוטל פה אחד על ידי שופטי בג"ץ. החוק הזה היה כל כך מופרך, עד שהממשלה בכלל לא ניסתה להגן עליו. השבוע ציינתי כי יועץ משפטי לממשלה אינו אמור לספק מראש חוות דעת לחקיקה פרטית, לפני הקמת ממשלה. זה לא עובד ככה. אם החרדים רוצים להעביר זאת כחקיקה ממשלתית – אז החקיקה צריכה להיות מגובשת בתהליכים פנימיים של משרדי הממשלה, ואין סיכוי שדבר כזה יקרה. אבל הנקודה החשובה היא שהחרדים בונים פה מגדלים באוויר ומשחקים ב"נדמה לי". גם אם מישהו יהיה מספיק שקרן או תחמן כדי להבטיח להם את ההבטחות הללו, הן לא יקוימו ולא ייושמו. אף אחת מהדרישות הללו לא תבוצע.

אני לא יודע אם החרדים הוזים ונמצאים באופוריה כשהם משלים את עצמם שדרישותיהם יתקבלו, או שכל מטרתם היא לעשות אאוטינג להסכמות של איזנקוט, בנט וליברמן כדי לשבור את מה שמכונה "ברית המשרתים". אבל ברור לי לחלוטין שהדרישות הללו, כפי שהן, לא יכולות להיות מיושמות. אחזור על מה שפתחתי בו. עצם המחשבה ששופטי בג"ץ והיועמ"שית יישרו קו עם הדרישות המופרכות הללו, רק כדי להעיף את ביבי מהשלטון, היא תעודת עניות למערכת המשפטית. בדיוק כמו עובד ציבור שמציעים לו שוחד. אם הוא מסכים ליטול את השוחד – זה מזעזע ופלילי. העובדה שהוא קיבל את ההצעה אומנם אינה עבירה פלילית (מהצד שלו), אבל כן דורשת ממנו חשבון נפש.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

עוד מאת אבישי גרינצייג השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה

סולברג ומינץ לא ישתפו פעולה

התלמוד הירושלמי אומר שבענייני פיקוח נפש בשבת, מי שמזדרז לחלל את השבת לצורך פיקוח נפש הרי זה משובח. אדם שהולך לשאול האם זה מותר – הרי זה שופך דמים, כי בזמן שחלף החולה עלול למות. עוד נכתב כי "הנשאל הרי זה מגונה". וזאת משום שהרב היה צריך ללמד את הציבור מראש שבדיני פיקוח נפש, אם יש ספק – אין ספק שצריך לחלל את השבת. אם בן קהילתך שאל אותך את השאלה הזאת, הבעיה היא לא רק בשואל אלא גם בנשאל.

יגידו המשפטנים: מה אתם רוצים מאיתנו? מה אנחנו אשמים שמעלילים עלינו עלילות וצובעים אותנו בצבעים פוליטיים? ובכן, כדי לענות על השאלה הטובה הזאת צריך פשוט לקרוא את פסק הדין של נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, בעניין הליך מינוי נציב שירות המדינה.

לפני אי אלו שנים, יצחק עמית, כשופט בעליון, קבע באופן מפורש שהחוק איננו מחייב את הממשלה למנות נציב שירות מדינה באמצעות ועדת איתור, ודחה עתירה שהוגשה לבג"ץ בנושא. חלפו להן השנים, ועמית פסק את ההפך. לביקורת של עמיתיו לבית המשפט העליון השיב עמית כך: "בית המשפט אינו אנטומולוג אשר בוחן מבעד המיקרוסקופ את כנף השפירית, שעה שסביב יהום הסער המתדפק על הדלתות. לא די לעמוד על ולהכיר בחשיבות תפקידו של נציב שירות המדינה, מבלי שבית המשפט יעריך את התוצאה והמשמעות המעשית של החלטתו ומבלי להתבונן בתמונה הכללית שעל שולחנו".

השופט סולברג תקף את עמית על הזגזוג שלו, ועמית השיב בלי למצמץ: "גם המציאות היא חברה במועדון, ובוודאי שהיא אינה נתונה 'לבר־משפטי'. מתן משקל לשינויי הנורמות השלטוניות והמינהליות בשנים האחרונות, בפרט בכל הנוגע למינויים, אינו רק עניין של היגיון ושכל ישר, אלא הוא חלק יסודי מן העשייה השיפוטית… עצימת עיניים מפני שינויי המציאות חוטאת לשורש תפקידו של בית המשפט – אשר עליו המשימה, כחלק ממערך האיזונים והבלמים, לשמור ולהישמר מפני שרטון או קרחון שעלולים להוריד את הספינה למצולות. את המחיר על עצימת עיניים זאת – נשלם גם נשלם". בשפה יותר עשירה וקולחת, עמית כתב מה שאמר בזמנו יאיר לפיד כאשר נדרש להסביר את הזגזוג שלו כשהתנגד לחסימת כבישים בתקופת ההתנתקות־הגירוש מגוש קטיף, ואילו בתקופת המאבק ברפורמה המשפטית אמר את ההפך. התירוץ שלו היה "אנשים אחרים, זמנים אחרים".

אבל חשוב לציין שעם כל הכבוד או חוסר הכבוד לגישה של יצחק עמית – בית המשפט העליון כבר לא סר למרותו של הנשיא כפי שהיה בימי אהרן ברק. מי שחושב שהמשנה לנשיא העליון, נעם סולברג, שתקף את עמית בדיוק על הזגזוג הזה, יהפוך את עורו ואת פסיקתו רק כדי להמליך את גדי איזנקוט לראש ממשלה עם יאיר גולן וכו', חי בדמיונות בואכה פטריות. כך גם השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ועוד. גם אם יצחק עמית היה רוצה להסב מבט ולהתעלם – חדר ההלבשה לא יהיה איתו. עורכת הדין אביטל סומפולינסקי, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה (משפט חוקתי), תהפוך את חוות הדעת המשפטיות שלה כדי להעיף את ביבי? זה לא יקרה בחיים.

חוץ מזה, החרדים לא צריכים להתגבר רק על בג"ץ והייעוץ המשפטי, אלא גם על הדרג המקצועי במשרד הביטחון ובצה"ל. הרמטכ"ל זמיר כבר הציג תשתית עובדתית שחסרים לו בין 12 אלף ל־15 אלף חיילים. התשתית העובדתית הזאת לא תיעלם.

צריך לומר את האמת: משפט הוא לא מדע מדויק, והתנהלות בין־אישית נכונה ויחסים קורקטיים בין הממשלה והייעוץ המשפטי שלה ובין בית המשפט בהחלט יכולים לסייע לקבלת עמדות משפטיות ופסיקות נוחות יותר. האם זה צריך להיות כך? אפשר לדון על זה, אבל זה הטבע האנושי. אתה תתאמץ לסייע למי שעובד איתך בשיתוף פעולה ושאתה מאמין בטוהר ליבו, ותעשה חיים קשים למי שאתה מרגיש שמאיים על עבודתך, ולפעמים עליך אישית, ושאתה חושב שהוא שקרן ונוכל. אלו החיים. אבל גם לזה יש גבול. חוות הדעת לא יתהפכו להן ב־180 מעלות.

התקרה שהדרג המשפטי ייתן למפלגות החרדיות בעניין הגיוס אינה מתקרבת לרצפה של מנהיגי הציבור החרדי. אני באמת לא בטוח שאני יודע מה בכלל ה־Endgame מבחינת החרדים ומבחינת איזנקוט וליברמן – אבל החוקים הללו לא יעברו. קל וחומר לא לפני הקמת הממשלה וכתנאי להקמת הממשלה. מה שכן היה יכול לקרות זה שינוי מוחלט של התפיסה בעניין הגיוס. במקום מעצרים וכפייה, מעבר לשיטת תמריצים. ככל שאתה משרת יותר – אתה מקבל יותר. הנחות בארנונה, במיסוי, בדיור, במעונות, העדפה בקבלה לשירות הציבורי, ועוד כהנה וכהנה – כל אלה ייקבעו על פי השאלה אם שירתָ וכמה שירתָ. אבל הגישה הזאת דורשת בגרות. הגישה הזאת דורשת הבנה שאי אפשר לכפות בכוח גיוס לצה"ל על ציבור שמסרב להכיר בערך המדינה היהודית ולהיות שותף למשימה של הגנה עליה.

הפתרון אינו נמצא בבג"ץ

בחודש יוני 2024 (או אם תרצו: סיוון תשפ"ד) כתבתי טור בדיוק על זה, והזכרתי בו את דבריו של סולברג. ב־2018 נשא דברים שופט בית המשפט העליון נעם סולברג בכנס של אוניברסיטת חיפה. על רקע העיסוק בחוק הגיוס, ביקר השופט סולברג את האקטיביזם השיפוטי: "שינויים מהפכניים לא עובדים. כל מהפכה צריכה להיות באופן איטי ומבוקר. אין בכוחו של חוק או פסק דין לשנות פני מציאות. פסק דין לכשעצמו לא מביא שינוי, זו אשליה". הדוגמה הטובה והמשכנעת ביותר לטענתו של השופט סולברג היא סאגת חוק הגיוס. בג"ץ פסק את שפסק בעניין גיוס החרדים כבר לפני יותר משני עשורים, אך דבר לא השתנה במובן של הגברת השוויון בנטל. גם מניפולציה של מספרים והרחבת ההגדרה מיהו חרדי עד לקצה לא הועילו.

שינויים מהפכניים, כדברי סולברג, לא עובדים. העובדה שקבעת משהו בחוק או בפסיקה אינה יוצרת מציאות חדשה. חוק או פסיקה יכולים להשפיע על יחידים, לא להפוך אורחות חיים של ציבור וקולקטיב. כאשר מדובר בציבור, החוק והפסיקה יכולים אולי להשפיע ולסייע לשמר מצב חברתי מסוים, אך לא מעבר לכך. המחשבה שפסיקה או חוק כלשהו יובילו ישירות אלפי בחורי ישיבה בגיל גיוס להתגייס היא מחשבה ילדותית ומנותקת מהמציאות.

בטור ההוא ציינתי כי הדרך לפתרון עוברת קודם כול בהכרה שאין פתרון קסם. כדברי השופט סולברג, מוטב שלא נשגה באשליה ולא נתאהב בקונספציה. הטראומה של שבעה באוקטובר גרמה לשינוי בגישה של המגזר החילוני והדתי בנוגע לאי־גיוס החרדים. אולם למרות המלחמה, לא חל כל שינוי אמיתי בחברה החרדית בנוגע לגיוס.

גם אם נדפוק את הראש בקיר בתסכול, המציאות הזאת לא תשתנה. אין דרך מעשית לכפות על החברה החרדית להשתנות בעניין הזה. גם אם ייחקק חוק כזה או חוק אחר, גם אם בג"ץ יפסוק כך או אחרת. את המסר הזה חייבים להפנים שוב ושוב ושוב.

הפתרון שהצעתי – ואני חושב שמבחן המציאות מראה שהוא היה הכי נכון – הוא מעבר מכללים של מכסות ויעדים, זהויות והגדרות חברתיות, לכללים כלכליים אינדיבידואליים. ככל ששירתָ יותר, כך תקבל יותר. לא רק בהטבה אקראית ברכישת קרקע, אלא לכל האורך והרוחב. מי שלא שירת כלל אינו יכול לקבל את אותן הזכויות כמו מי ששירת במשך שנה, ומי ששירת במשך שנה אינו יכול לקבל את אותן הזכויות כמו מי ששירת במשך שנתיים, שלוש וארבע. וזה לא משנה אם אתה גבר חרדי, אישה חילונית, גבר ערבי או אישה דתייה.

השיטה הזאת לא תביא עשרות אלפי חרדים להתגייס מחר בבוקר, גם לא בעוד שנתיים, אבל היא תהיה קריאת כיוון. לצורך כך כנראה יידרש חוק יסוד שמקבע את הזכויות העודפות של המשרתים, עם דגש על שירות קרבי ועל שירות מילואים. ייתנו – יקבלו, לא ייתנו – לא יקבלו. מושלם זה לא. אבל עדיף משהו ריאלי שיעבוד חלקית מאשר שוויון מלא, שאיש אינו יודע כיצד להשיגו.

לתגובות:

[email protected]