שופטת יחידה טרפדה מהלך מדיני של הקבינט ביהודה ושומרון

את הצעד הדרמטי והמרחיק לכת ביותר של הממשלה היוצאת בתחום ההתיישבות, זו שבנתה יישובים והקימה חוות יותר מכל ממשלה אי פעם, אתם בכלל לא מכירים. הוא לא הופיע בתקשורת, לא ברשימות ההישגים שהופצו במאות אלפי שקלים בקמפיין הבחירות, אפילו לא בעיתון הזה. הוא נשמר בסוד, מתחת לרדאר, כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה שלו. אעיד על עצמי: בעיניי ראיתי את החלטת הקבינט הזאת, והבנתי את השלכותיה, כבר לפני יותר משנה. ועם זאת, השתכנעתי שטובת המדינה גוברת במקרה הזה על טובת הסקופ, והחלטתי לא לפרסם.

החלטת הקבינט המדוברת, מחודש מאי 2025, הייתה אמורה להיות התשובה לצורר מספר אחת של ההתיישבות בעשרים השנים האחרונות. מאז שתמה רדיפת המאחזים המאורגנת של אהוד ברק, הפכה הקרקע הפרטית הפלשתינית למחריב מספר אחת של בתים ויישובים ביו"ש. היא לא רק החריבה את מגרון, עמונה, תשעה בתים בעפרה ואת נתיב האבות, אלא גם יצרה אפקט מצנן בכל ההתיישבות.

הקו הכחול הפך להיות אימת המועצות המקומיות וועדות התכנון. פסקי הדין של בג"ץ, שהרחיבו את טווח הספק והורו על גירוש בכל מקרה שבו היה בדל זיקה לטוען פלשתיני ברצועה הקטנה ביותר של שטח, גרמו לחרדה רבתי בהתיישבות. רק אדמות מדינה בטוחות במיליון אחוזים אושרו לבנייה ופיתוח, מה שהותיר שטחים מצומצמים מאוד להתרחבות של יישובים. בניגוד למצב החוקי בתוך הקו הירוק, שם הרשויות יכולות לברר את מעמדה של קרקע בעייתית ואפילו להגיע להסדרי פיצויים במקרים שבהם האינטרס הציבורי דורש זאת, ביהודה ושומרון המדינה נותרה אובדת עצות: אין לה ודאות לגבי מעמד הקרקעות, אין לה גם אפשרות לקדם הליך של בירור, ומעל הכול מונפת חרב בג"ץ.

להחיל את הסטנדרט המקובל

שורשו של המצב האבסורדי נעוץ בהחמצה ההיסטורית של 1967. כל כך הרבה צרות ורעות באו עלינו בעקבות מנהיגים מבולבלים שקיבלו לידיים מתנת שמיים בדמות ניצחון ניסי במלחמת ששת הימים, ובדלותם הרוחנית והמנהיגותית שמטו אותה בשאט נפש. שחרור שטחי יהודה ושומרון, ערש מולדתנו, היה ברזל חם באותה שעה. הסיפוח היה צריך להיות מיידי, וגם היה מתקבל במחאות רפות בעקבות התוקפנות הירדנית. אבל ממשלת ישראל הרופסת החליטה להחיל על עצמה בהתנדבות דין של כובש, עם כל המשמעויות המשפטיות הבין־לאומיות הנגזרות מכך. אחת העיקריות שבהן היא סוגיית רישום הקרקעות וניהול טאבו.

אולי יעניין אתכם

בנושא 1220b החרדים דורשים "התיישרות" של מערכת המשפט לפטור גורף מגיוס

עוד מאת יוני רוטנברג בקואליציה מתווכחים, ועשיית הצדק במחבלי הנוחבה מתעכבת

תראו את האבסורד. הכובש האימפריאליסטי העות'מאני ניהל רישום קרקעות ביהודה ושומרון, ולרישום הזה יש תוקף משפטי עד היום. הכובש הקולוניאליסטי הבריטי ניהל רישום קרקעות – וגם הרישום שלו בתוקף. הממלכה הירדנית, ישות זרה ורצחנית שפתחה בהתקפה והפרה החלטה מפורשת של האו"ם בנוגע לחלוקה – גם הרישום המחוצף שביצעה בין 1948 ל־1967 מקבל תוקף חוקי במשפט הבין־לאומי והישראלי. ומה לגבי ישראל, מדינה שכבשה את השטח מכוח הגנה עצמית, ובעלת זיקה היסטורית שמונצחת בספר שהוא קונצנזוס אוניברסלי יותר מכל טקסט אחר שנכתב? היא כמובן רק כובש, ואסור לה לנהל רישום ביהודה ושומרון.

זו, כאמור, קודם כול עמדת ההנהגה המנותקת שהובילה את המדינה ב־1967, ובעקבות זאת גם הבון־טון הבין־לאומי. זמן קצר אחרי הכיבוש הורתה הממשלה למפקד הצבאי של שטחי יו"ש לפרסם פקודה ששוללת כל אפשרות חוקית של רישום בעלות על קרקעות בשטחים שנכבשו. בהתנדבות מלאה, אסרה הממשלה על עצמה להסדיר את השטח ולנהל אותו. הכול מתוך תפיסה שזו החזקה זמנית ואוטוטו הסדר העקום שב לקדמותו. כך נשמר המצב משנת 1968 ועד מאי 2025, וכך ניצלו אותו בג"ץ וארגוני השמאל על מנת להתנכל להתיישבות ובהצלחה רבה, עד שקמה ממשלה בעלת השקפת עולם בריאה יותר והפכה את ההחלטה במאי 2025.

לפי הבנתי, לא בכדי ההחלטה התקבלה בקבינט המדיני־ביטחוני ולא שווקה לתקשורת בשום דרך. חקיקה ראשית בכנסת, או אפילו החלטה בתוך ישיבת ממשלה – הפורום הכי לא בטוח למידע סודי במדינת ישראל – היו מעוררים את השדים השמאלנים בארץ ובחו"ל מרבצם ומטרפדים את המהלך. ההחלטה כללה הוראה לאלוף פיקוד המרכז, המפקד הצבאי של השטחים שנכבשו, לבטל את הפקודה מ־1968 ולאפשר – באיחור קל של 57 שנים – הסדרה שיטתית של הבעלויות על כל הקרקעות ביו"ש. מה שמדינה מתוקנת עושה. החלטה נוספת הייתה אמורה להניע את התהליך בפועל: יצירת תשתית מבחינת כוח אדם ומשאבים ליציאה לסקר ענק של הקרקעות, וביצוע כל ההליכים הנדרשים בחוק להסדרת הבעלויות.

העתיד נראה היה ורוד: אנשים שימונו על ידי ממשלת ימין יעברו מטר אחרי מטר ביהודה ושומרון, על שטחים שאין בהם דרישת בעלות רצינית יכריזו כאדמות מדינה, ועל שטחים בספק יוציאו קול קורא ויבררו את הטענות. ההבנה הפשוטה הייתה שאם הטענות הפלשתיניות לבעלות יובאו בפני ועדה ייעודית, ולא בפני בג"ץ, הן יוכלו להתברר על פי הסטנדרט המקובל בכל הארץ – כלומר בהצגת הוכחות רציניות לבעלות – ולא בסטנדרט ההזוי והמרחיב של בג"ץ. בדרך הזאת יוסר האיום מעל בתים בשכונות יהודיות שכבשׂה של ערבי הטילה בסביבתם גללים בשנות החמישים, וייפתחו אלפי דונמים חדשים להתרחבות ובנייה של יישובים.

פרט לתועלת המעשית, ההחלטה הזאת שעברה בקבינט היא הדבר הכי קרוב להכרזה רשמית של מדינת ישראל על ריבונות מלאה ביהודה ושומרון. כמו שהסברנו קודם, ההימנעות מרישום היא תוצאה של תפיסת המדינה את עצמה ככובש בשטח, וממילא ההחלטה שלה לרשום כדין בעלויות וליטול לידיה את הסמכות החוקית הראשונית והיסודית ביותר כלפי האזרחים – היא היא הריבונות. זה אומנם נעשה בשקט ובלי חגיגות, אבל בלי שידענו – ממשלת ישראל הכריזה בעקיפין על ריבונות ביהודה ושומרון.

טראמפ, פוטין ושירלי רנר

אלא שכדי להכריז ריבונות עליך להיות קודם כול הריבון, וכידוע במדינת ישראל לא הרשות המבצעת היא הריבון, אלא הרשות השופטת. עד כמה שניסו להעביר את ההחלטה מתחת לרדאר, במדינת ישראל קיימת חובת פרסום של החלטות קבינט, והדברים הגיעו לאוזניהם הכרויות של ארגוני השמאל. 'יש דין', 'האגודה לזכויות האזרח' ושאר מרעין בישין שמעו על ההחלטה, ונבהלו. "תכלית חידוש הליך הרישום היא סיפוח הגדה המערבית", התרעמו בארגון 'יש דין', ולשם שינוי גם צדקו. מכונת הכסף התחילה לפעול, ועתירות הוגשו לבג"ץ.

בג"ץ במקרה הזה פעל בתחכום. במקום להיתקל שוב ברשות המבצעת, הוא התנער מהדיון בטענה שההחלטה בקבינט עדיין תאורטית והדיון בה מוקדם. הטענות שהשמיעו העותרים עסקו בעיקר בכך שההחלטה הזאת סותרת את הדין הבין־לאומי. ובכן, מדוע לבג"ץ להיכנס לעימות חזיתי נוסף עם הממשלה בסוגיה אידאולוגית, שתחילתה וסופה השקפת עולם פוליטית? הוא הסיר את ידיו ואותת לעותרים: חכו לצעדים מעשיים ותתקפו אותם מנהלית, שם נפיל אותם בקלות.

וכך אכן היה. קידום ההליכים היה מהיר, לפחות מצידה של הממשלה. בתוך זמן לא ארוך בוצעה עבודת המטה הנדרשת, והרשות לרישום והסדר מקרקעין במשרד המשפטים קיבלה את המשימה להסמיך חברה שמתמחה בתחום ותתחיל לבצע את הסקר. אפילו בנקודה הזאת שווה לשהות רגע, ולהתבשם: משרד המשפטים, הרשות הרלוונטית לרישום מקרקעין במדינת ישראל הריבונית, מנהל את הליך הרישום ביהודה ושומרון. לא קצין זוטר במינהל האזרחי שיושב בתוך מבנה יביל בבסיס צה"לי, לא סרג'נט בריטי עם כובע טמבל ועור לבנוני חרוך, לא פאשה עם תרבוש, שפם מעוקל ופגיון מעוקל לא פחות מטעם הסולטן העות'מאני ירום הודו – משרד המשפטים של מדינת ישראל. כמה נאה.

הדברים הגיעו עד כדי כך שמכרז רשמי של מדינת ישראל פורסם מטעם ועדת המכרזים, וחברת מידענות וגאוגרפיה בשם 'גאודע' זכתה בו. מדובר בחברה שיושבת ברמת החייל, ומעניקה שירותים למשרדי ממשלה ולוועדות תכנון רבות. מה שלא התקדם בקצב המצופה, הוא כמובן מה שתלוי בפקידות של משרד המשפטים והיועצת המשפטית לממשלה שמנחה אותם. צו האלוף, ההסמכה החוקית בפועל לתחילת תהליך הרישום, לא סיים את דרך החתחתים שלו מההחלטה שהורתה עליו בקבינט ועד להחלתו בפועל. הוא נתקע במשרד המשפטים שבחן אותו, ושוב בחן, ושוב כינס ישיבה, והחזיר לבחינה נוספת. שנה וחצי לא הספיקו, והסעיף בהחלטת הקבינט שמורה לאלוף לבטל את הקפאת הרישום מ-1968 טרם קיבל תוקף משפטי.

את העיכוב הזה ניצלה זרוע אחרת של ההגמוניה המשפטית. אחרי שחברת גאודע זכתה וקיבלה את המנדט להתחיל בסקר קרקעות ולהגיש את המידע הרלוונטי לרשות לרישום, הגיעה העתירה. שוב: 'יש דין', 'האגודה לזכויות האזרח', ועוד. הפעם במחוזי ירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.

הפעם, כפי שהכווין בג"ץ, העתירה הייתה קונקרטית ומעשית. היא לא עסקה בהחלטת ממשלה, כביכול, אלא במכרז ספציפי שהמדינה הוציאה. כאילו עניין פעוט, כולה מכרז, אך בפועל – נטרול היכולת של הרשות המבצעת לקדם מהלך שבליבת האג'נדה שלה. העתירה העלתה ארבע טענות נגד המכרז: הוא מנוגד לחוק הבין־לאומי, מי שעומד מאחוריו נעדר סמכות לבצע מהלכים כאלה, הוא מהווה הפרטה מסוכנת של סמכויות מדינתיות, והוא גורם לאפליה מפני שאינו מאפשר לתושבים פלשתיניים לגשת אליו.

נקצר את השלבים בדרך, ונקפוץ לפסק הדין הדרמטי שניתן לפני שבועיים. שופטת אחת בבית המשפט המחוזי, שירלי רנר, חרצה את גורל המכרז בהחלטה קצרה. היא אומנם חמקה מהטענות על הדין הבין־לאומי ודחתה את עניין ההפרטה הפסולה, אבל קיבלה את טענת הסמכות. בפסק הדין קבעה השופטת רנר שמשרד המשפטים וועדת המכרזים אינם מוסמכים לקדם הליכים ביהודה ושומרון בלי צו האלוף שמסמיך אותם, ולפיכך גם למכרז שהוציאו, ולזכייה של חברת 'גאודע', אין תוקף. כמובן, היא לא עסקה בעצם החלטת הקבינט ולא פסלה את האפשרות שייכנס בעתיד לתוקף צו אלוף שיכשיר את המכרז שוב, אבל לעת עתה המהלך נבלם. ובמצב הפוליטי שאליו נקלענו, כשלא ברור בכלל מי יאייש את משרדי המשפטים והביטחון, ה"לעת עתה" הזה צפוי להיות קבוע להרבה זמן.

כפי שהקדמתי, המהלך הזה בוצע תחת עמימות לכל אורך הדרך, והשרים נמנעו מלפרט ולהסביר עליו. אני לא יודע בוודאות מה נתקע ומה לא נתקע במסדרונות משרד המשפטים ובאילו טעמים, אבל אני ברור לי שהרגישות הפוליטית והבין־לאומית שיחקה תפקיד מרכזי. שופטת המחוזי, כשהיא דנה יחידית, קיבלה החלטה שלפי הספר והחוק היבש יש לה בסיס. אבל כאן גם טמונה הבעיה בביקורת שיפוטית שאינה יודעת גבול: ממשלה נבחרת, שמנסה להוביל מדיניות על פי תבונתה והבנתה במרחב התמרון הבין־לאומי, מוצאת את עצמה מתמרנת בין טראמפ, פוטין, מוחמד בן סלמאן, עמנואל מקרון ושירלי רנר. ולמרבה החרפה, לשירלי רנר יש משקל רב יותר מכל החבורה גם יחד. זה לא מצב שפוי, כך לא נראה איזון בין רשויות.

לתגובות:

[email protected]