מאורע חגיגי התרחש השבוע בבית המשפט המחוזי בלוד. יושב ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת דוד ביטן עלה לראשונה על דוכן העדים במשפט השוחד המסועף שבו הוא נאשם. החקירה הגלויה החלה עוד ב־2017, אבל כתב האישום הוגש רק באוגוסט 2021. פרשת ההגנה (שבה מעידים הנאשמים ועדי הגנה רלוונטיים) החלה רק השבוע, בספטמבר 2025. במקומות מסוימים היו מקימים על זה ועדת חקירה. במקומות עוד יותר מסוימים, שקוראים להם מדינת ישראל, קוראים לזה עוד יום במשרד.
לצערי, זה באמת לא מעניין איש. אבל במדינת ישראל תיקים פליליים נמשכים נצח. כל הזמן מדברים על התיק של נתניהו כאילו הוא החריג, אבל זה קשקוש. תיק נתניהו הוא בסך הכול דוגמה מייצגת ומתוקשרת היטב לבעיית רוחב שקיימת בתיקים רבים מספור. אביחי מנדלבליט אישר להתחיל לחקור את תיקי 1000 ו־2000 במרץ 2016. והנה הגענו לספטמבר 2025 והעד הראשון בפרשת ההגנה עדיין מעיד בעצלתיים. העיתונאים עוקבים באדיקות אחרי כל ביטול דיון בתיק של נתניהו, אבל מחמיצים את התמונה הכוללת. הסחבת במשפט של נתניהו היא לא חריג המעיד על הכלל אלא דוגמית.
להימשכות ההליכים במדינת ישראל יש סיבות רבות. חלקן מוצדקות, חלקן מאוד לא מוצדקות. הפעם אגע בנקודה אחת: חוסר היכולת של מערכת אכיפת החוק להתמקד בעיקר, ובפרפרזה לדברי חז״ל – ״תפסת מרובה לא תפסת. תפסת מועט – תפסת״.
בואו נחזור לתיק של דוד ביטן. כתב האישום נגד ביטן ושותפיו לפשע מחזיק 60 עמודים. כן, קראתם נכון. 60 עמודים ויותר מ־550 סעיפים. ביטן עצמו נאשם בשבע פרשות שוחד שונות. היופי – אם אפשר לקרוא לזה ככה – בתיק של ביטן הוא שיש תיעוד מצולם שלו עם כספי השוחד יחד עם עד המדינה. ראיית זהב. הכול ברור. אלא מה? המשטרה והפרקליטות צירפו פה שורה ארוכה של פרשות, חשודים ועניינים שונים, ולצד עבירות השוחד גם עבירות הפרת אמונים על פעולות שונות כשהוא מצוי בניגוד עניינים חריף. ואתה אומר לעצמך: מה נסגר איתכם? יש לכם את ביטן מסובך מכף רגל ועד ראש בעבירות שוחד חמורות, כאשר כל אחת מהן היא עבירה שהעונש שלה הוא עד עשר שנות מאסר. למי בדיוק עוזר להגיע למספר דו־ספרתי של פרשות כאשר התיק יתנהל במשך מספר דו־ספרתי של שנים במשטרה ובבית המשפט? כמה שנים אתם חושבים שהוא ישב בכלא? 700 שנה?
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אבישי גרינצייג
ראשי המפלגות חייבים להסכים איך לא מסכימים
עוד מאת אבישי גרינצייג
הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם
עוד באקטואליה
האיסור על הגעת אוהדי הפועל ב"ש לאלקמאר: נדבך נוסף במאבק המדיני נגד ישראל
עוד באקטואליה
חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות
עוד מאת אבישי גרינצייג
החשיפה על ההתרעה מהאמירויות – שלב נוסף במלחמת הספינים
עוד מאת אבישי גרינצייג
לא נשאר במשפחה: למה משפחת זיני מחבלת בתדמית הממלכתית?
הסיפור של ביטן הוא דוגמה מייצגת נהדרת. במקום שכתב האישום יוגש כבר ב־2018 וההרשעה תהיה ב־2019 או לכל המאוחר ב־2020, הופכים את התיק הזה לתיק ענקי שהחקירה שלו נמשכת שנים, ההחלטה על העמדה לדין לוקחת עוד כמה שנים, ובסוף הבירור בבית המשפט הופך למשימה בלתי אפשרית כי כידוע כל פרט ופרט מכתב האישום צריך להוכיח. וכל זה בשביל מה? למי אכפת אם ביטן יורשע בשתי פרשות שוחד או בשבע? הרי הוא לא ישב עשר שנים במאסר על כל עבירת שוחד, אז לא עדיף לתפוס מועט וגם לעמוד בו?
בואו נניח לצורך הדיון שביטן כן היה מקבל עשר שנים בכלא על כל עבירת שוחד שבה יורשע. איזו תועלת יש בדבר הזה? הרי הרתעת הרבים מתקיימת באותה מידה גם אם יקבל שש שנים וגם אם יקבל 60 שנה. איש ציבור שיימצא באותה סיטואציה כמו שנמצא בה ביטן לא יגיד לעצמו: ״רגע, אם אני אתפס, אני אשב רק שש שנים בכלא ולא 60 שנה, ולכן הסיכון שווה לי. ברור לגמרי שכל העניין הזה לא מתקיים בראש של האנשים. הרי מבחינת נבחר ציבור, עצם העובדה שהוא עלול להיתפס ולנהל משפט היא דבר מרתיע. עצם החשש שהוא יורשע – מרתיע. עצם החשש שהוא ייאלץ לשבת בכלא – מרתיע. עצם החשש שהוא ייאלץ להתפטר מהכנסת או מהממשלה (או מהעירייה) – מרתיע. השאלה אם ישב שש שנים או יותר היא שאלה חסרת כל חשיבות. ממספר מסוים זה הופך לנתון חסר כל משמעות.
השחרור באלף הבא
קחו את הסיפור של יונתן אוריך. ב־2019 הוא הסתבך בעבירה יחסית קלה של הטרדת עד. הנסיבות היו מקילות, אבל לא ניכנס אליהן. שש שנים לאחר מכן, בפברואר 2025, הוגש נגדו כתב האישום בפרשה הזאת. במקביל החל אוריך להסתבך בעניינים אחרים. בפרשת הדלפת המסמכים המסווגים, הידועה גם כ"פרשת הבילד", נחשד אוריך במסירת ידיעה סודית עם כוונה לפגוע בביטחון המדינה (על פי עיקרון הצפיוּת). זו עבירה שהעונש המקסימלי עליה הוא מאסר עולם. לצד זאת הוא נחשד גם בעבירה של השמדת ראיה. לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע על עבירות אלו. במקביל הסתבך אוריך גם בפרשת קטארגייט. הוא חשוד כיום בעבירות הבאות: מגע עם סוכן חוץ, מסירת ידיעה סודית, לקיחת שוחד, הלבנת הון ומרמה והפרת אמונים. מגע עם סוכן חוץ, כמו מסירת ידיעה סודית, הן עבירות שהעונש המקסימלי עליהן הוא מאסר עולם.
כלומר, בפרשה אחת כבר נחשד אוריך בעבירה של מאסר עולם, ועכשיו הוא מסובך בפרשה אחרת בשתי עבירות של מאסר עולם וכן בלקיחת שוחד שהיא עבירה של עשר שנות מאסר ועבירות נוספות. אם יורשע בכולן – אוריך יראה אור יום אי שם בשנות ה־70 של האלף השלישי. אבל זה לא מספיק למערכת אכיפת החוק, כי היא הוסיפה השבוע עבירה נוספת: ״לבישת מדים ללא הרשאה״. זו עבירה על פי חוק השיפוט הצבאי. מה הסיפור? בחודש שעבר נחשפה ב־ynet תמונתו של אוריך בבסיס הקריה כשהוא לבוש במדי ב', למרות שאינו בשירות פעיל. את הפרסום עצמו חשף מיכאל שמש בתאגיד השידור הציבורי עוד באוקטובר 2023. בתחילת ימי המלחמה נכח אוריך לצד ראש הממשלה בבסיס הקריה כשהוא עם מדי צה״ל למרות שלא היה בשירות מילואים.
וכאן אתה תופס את הראש שואל: מה למען השם נסגר עם המשטרה שלנו? שלוש עבירות שהעונש עליהן הוא מאסר עולם, עבירה שהעונש עליה עשר שנות מאסר, עבירות חמורות נוספות, כתב אישום על אירוע מ־2019 – כל זה לא מספיק לה. עכשיו צריך לחקור גם אירוע אזוטרי מתחילת ימי המלחמה על לבישת מדים ללא הרשאה?! למי אכפת? רק כדי להמחיש: זה כמו שיעמידו לדין את מחבלי החמאס על רצח, אונס וחטיפה ואז ייזכרו פתאום: ״רגע, לא ייאמן, שכחנו שכשהם נכנסו לתוך הקיבוץ, הם גם נסעו באור אדום. אה אוי, ומה עם השחתת פני מקרקעין כשהם קרעו את הגדר?״
איחוד היסטורי
נשוב לתיק האלפים, שמלכתחילה היה תיקי האלפים. שלוש פרשות שונות אוחדו על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, באחת מההחלטות הכי טיפשיות ומזיקות שניתנו על ידי מערכת אכיפת החוק מאז ומתמיד. כל בר דעת מבין שנתניהו לא ישב בכלא, גם אם יורשע. אדם שכיהן כל כך הרבה שנים כראש ממשלה, ובפרט לאור גילו ומסיבות רבות נוספות – כלא בפועל לא יהיה כאן. אז למי אכפת אם יורשע בשלוש פרשות או רק בפרשה אחת?
מנדלבליט החליט לעכב את ההחלטות בתיקי 1000 ו־2000 כדי להגיש כתב אישום אחד על שלוש הפרשות יחד עם תיק 4000. זה גרם לסחבת גדולה בתיק 1000 ו־2000, וגרם לריצת ספרינט בתיק 4000 כדי לנסות לצמצם את הסחבת. כך יצא שהגענו לספטמבר 2025 עם כתב אישום אחד שרחוק מאוד מהכרעה שיפוטית. כך הגענו לכתב אישום אחד עם פרשת שוחד שלא נחקרה כמו שצריך ועם מחדלי חקירה שונים, שלפחות חלקם נובעים מהריצה הזאת.
הייתה יכולה להיות הכרעה שיפוטית בנוגע לתיק 1000 וכן בנוגע לתיק 2000 כבר ב־2018, או לכל המאוחר ב־2019. יודעים מה? בואו נניח שזה היה קורה רק ב־2020. אבל מה קיבלנו בפועל? ספטמבר 2025 בלי שאנחנו בכלל קרובים לאיזושהי הכרעה שיפוטית. היום התיק נמצא תחת החייאה מלאכותית. הרלוונטיות שלו כיום נעה בין כלום לבין שום דבר. גם אם המערכת מסרבת להכיר בכך רשמית – הפרשות הללו כבר לא רלוונטיות. למי אכפת ולמי זה יועיל אם נתניהו יזוכה או יורשע ב־2028 או 2029 על דברים שהתרחשו עשור וחצי קודם לכן, וכשנתניהו מן הסתם כבר יהיה הרבה אחרי הקריירה הפוליטית הארוכה שלו? זה לא אתרוגים אחרי סוכות, זה אתרוגים אחרי סוכות של שנת תשע״ו.
התפיסה הזאת חייבת להשתנות מן היסוד. מערכת אכיפת החוק חייבת לדעת להתמקד בעיקר. פרשת רונאל פישר היא בדיוק אותו עניין. אלף פרשות חמורות שונות, אבל מה? הן נחקרו תחת לחץ להגיש כתב אישום על כמה שיותר פרשות כשפישר עדיין נמצא במעצר. מה יצא מזה? עשור לאחר שכתב האישום הוגש, הפרקליטות הגיעה עם פישר להסדר טיעון מקל במיוחד, לאור אין־ספור מחדלי חקירה מסמרי שיער ולאור סחבת ועינוי דין חסרי תקדים.
ואם היו בוחרים להעמיד לדין את פישר רק על שתי פרשות ולא על 12 פרשות? זה לא היה מספיק טוב? הרי בכל מקרה הוא לא היה יושב 100 שנה בכלא. אם היו מחליטים להתמקד רק בשתי פרשות, ואותן לחקור ביסודיות מוחלטת, היה אפשר להגיע לתוצאה מצוינת, והתיק הזה היה כבר מזמן מאחורינו עם הרשעה חלוטה וכשאדון פישר יושב מאחורי סורג ובריח. במקום זה קיבלנו קדחת.
העתקים: היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה, מפכ״ל המשטרה וראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל. שליח מיוחד יגיש את העותק גם לנשיא בית המשפט העליון. ההתנהלות הזאת לא יכולה להימשך. זו רפובליקת בננות.
לתגובות:
***
