הסנונית הראשונה הייתה 'חור בלבנה', סרט שביים אורי זוהר (לפני שהפך לרב אורי זוהר) בשנת 1965, שניסה לנפץ את האתוס הציוני עם אמירה חתרנית שבעצם הערבים צודקים לא פחות מאיתנו.
הסרט אולי ניפץ את המיתוס אבל שובר קופות הוא לא היה, מפני שהישראלים הם קהל פרימיטיבי שלא מסוגל להכיל מסרים מורכבים של "אנחנו רעים ורק הם טובים".
חמש שנים אחר כך העלה התיאטרון הקאמרי בתל אביב את הסאטירה של חנוך לוין 'מלכת האמבטיה', שאמרה בפשטות שמלחמה זה פויה והפוליטיקאים הורגים חיילים למען האינטרסים האישיים שלהם. ההצגה נתקלה בתגובות נזעמות של הקהל הישראלי המקובע שלא ידע להכיל דעות אחרות, לא כמו היום כשכל זב חוטם מצהיר שנתניהו רוצה שהחטופים ימותו וכולם מפהקים.
בעוד שבארצות הברית כבר החל בשנות ה־70 להתפתח קולנוע שיצא חוצץ נגד אמריקה וכל מה שהיא מייצגת, כאן עדיין התעסקו בסרטי בורקס עממיים שכלל לא עסקו בעוולות הכיבוש. סרטים כמו 'השוטר אזולאי', 'צ'רלי וחצי' ו'קזבלן' מתחו אולי ביקורת על תופעות חברתיות, אבל לא הבאישו את ריחה של ישראל ואם ככה מה הטעם. הקהל הישראלי הניאנדרטלי נהר בהמוניו ל'חגיגה בסנוקר', 'גבעת חלפון' ו'מבצע יונתן' הפטריוטי, במקום להיאנח מול סרטים שמעלילים עלילות על צה"ל, אחרת מה עלילתי בהם.
אולי יעניין אתכם
אבל אז הגיעו שנות ה־80 ובמאי קולנוע אמיתיים, כאלה שמבינים שאומנות איכותית היא כזו שמכפישה את המדינה היהודית, שכנעו את נבחרי הציבור להקים את "הקרן לעידוד סרטי קולנוע ישראליים איכותיים". מי קובע מהי איכות? ועדה כמובן. מי יושב בוועדה? אנשי אקדמיה גבוהי מצח ונמוכי סבלנות לתסריטים שלא משמיצים את הלאומיות. מי לא קובע? הקהל הרחב, שלא יבין שהמיסים שלו משמשים להפקת סרטים נגדו וגם לא יצפה בהם, וטוב שכך. כמאמר הבמאי הצרפתי הנערץ ז'אן פול גודאר – סרט טוב הוא סרט שהקהל לא בא לראות אותו.
יותר טובים מאיתנו
אז המדינה העניקה תקציבים בבחינת וירם קרן לעמו, והקרן עודדה יוצרים להגיש תסריטים שנושכים את היד שמאכילה אותם בבחינת וירם קרן לעצמו. ואכן, בשנת 1982 עלה הסרט 'חמסין', עם סיפור נוגע ללב על ערבים שהם בני אדם בדיוק כמונו אבל המדינה מחרימה את אדמותיהם. שנתיים לאחר מכן יצא 'מגש הכסף', סרט עלילתי על פלשתינים שהם בני אדם בדיוק כמונו, אבל נדרסים על ידי הקיצוניים משני הצדדים. אחר כך עלו 'אוונטי פופולו', סרט פרו־קומוניסטי נושא הבשורה שלפיה הערבים הם בני אדם ממש כמונו; 'שדות ירוקים', על היהודים המתוסבכים שאין להם אחיזה בארץ ולכן הם מכלים את זעמם בפלשתינים שהם בני אדם כמונו, כמונו ממש; 'אחד משלנו' על חיילי צה"ל שהורגים עצור פלשתיני כפות, מה שמלמד שלמרבה הצער הכיבוש משחית וכולנו מושחתים, חוץ מהערבים שהם בני אדם בדיוק כמונו; ו'נישואים פיקטיביים' שמסביר שהערבים הם לא בני אדם כמונו, הם הרבה יותר טובים.
התקשורת היללה את הקולנוע הישראלי החדש, שיוצא באומץ נגד המאצ'ואיזם הישראלי חסר ההומניזם או משהו כזה. רק הציבור הישראלי לא התלהב, בגלל שהוא נגוע במאצ'ואיזם חסר הומניזם, או משהו כזה.
מעודדים מהביקורות המשבחות והתקציבים הנדיבים המשיכו היוצרים האמיצים ליצור סרטים אנטי־ישראליים, שכן כדי לקבל את תמיכת המדינה לא מספיק להעביר עליה ביקורת, צריך ממש לרדת עליה. ככה יצאו ב־1991 'עונת הדובדבנים' עם המסר נגד מלחמת שלום הגליל, ואחר כך 'החיים על פי אגפא'. הבמאי, אסי דיין, לא חזר על הטעות של גבעת חלפון הכובשת, תרתי משמע, אלא יצר סרט פילוסופי קודר על נושא שמעולם לא טופל קודם לכן – המאצ'ואיזם הישראלי היהיר שמנצל פועלים ערבים קשי יום ואז רוצח אותם. 'גבעת חלפון' הוא אומנם אחד הסרטים הכי אהובים עד היום, אבל 'החיים על פי אגפא' זכה בשבעה פרסי אופיר, בציון לשבח מפסטיבל הסרטים של ברלין ובאהדה אנטישמית גורפת, אז למי אכפת מה חושבים המאצ'ואיסטים.
עם פרוס המילניום החדש כבר היה ברור לכל סטודנט מתחיל לקולנוע על מי צריך לרדת כדי לעלות לגדולה. הסינמטקים נשטפו במבול של סרטי איכות מפתיעים במקוריותם (בקולנוע לא השתלם להקרין אותם כי הישראלים הלאומנים לא באו): למשל 'ביקור התזמורת', על מפגש בין ערבים אצילים ליהודים פריפריאליים חסרי שורשים; 'הכלה הסורית' שהראה איך היהודים הרעים מתעללים גם בדרוזים, לא רק בערבים; 'עג'מי', על הערבים המקופחים שהיהודים מדרדרים לפשע; 'חמש מצלמות שבורות', על מאבקם הצודק של הערבים העשוקים; סרטים כמו 'לבנון', 'בופור' ו'ואלס עם באשיר', שוב על מלחמת שלום הגליל, שוב על ערבים שהורגים ערבים ומי שאשמים הם היהודים. הנרטיב הזה חלחל אפילו לסרטים שלא עוסקים ישירות במה שמכונה הסכסוך הישראלי־פלשתיני. למשל 'מטאליק בלוז', שבו יהודים אכולי תסביכים קונים מכונית מערבי מלא הדר וכמובן מחרבים הכול, כי ככה זה יהודים, יצאו דפוקים מהשואה ומוציאים את העצבים על הערבים המסכנים.
אף אחד לא מחה
וכך נוצר פס ייצור משומן שמזין את עצמו: המדינה, באמצעות הקרן לקולנוע, מעניקה מימון נדיב לסרטים שיוצאים נגדה; הסרטים זוכים בשבחים ובפרסים מאת גבוהי מצח; הקרן מתרגשת מההכרה הבין־לאומית באשמתה של ישראל ומבקשת מהמדינה להגדיל את התקציב, כי עם הצלחה לא מתווכחים. זו הסיבה שגם השנה ייצג אותנו בתחרות האוסקר סרט ('הים') שמציג – הפתעה הפתעה – ילד ערבי שהקלגסים היהודים מונעים ממנו להגיע לים. במימון ישראלי מלא כמובן. בשנה שעברה זכה באוסקר הסרט 'אין ארץ אחרת', על מתנחלים מזילי ריר שעושקים את אדמות אתם כבר יודעים מי, אז למה לשנות את העלילה, שלא לומר עלילת דם.
אז היוצרים מתיישרים ומתעשרים, ובעולם צופים בסרטים וחושבים שאם גם הישראלים מודים שהערבים צודקים, למה לא להטיל עליהם עיצומים ולהכיר במדינה פלשתינית. ואחר כך עוד מתלוננים פה שאין הסברה ישראלית.
המסר מחלחל היטב. לפני כמה שנים הצלחנו להביא צוות צילום של הערוץ הראשון לסקר הצגה שביימתי (למשבצת של תוכניות המסורת במוצאי שבת, לא חלילה לפריים־טיים). הצגנו להם את השחקנים, שאחד מהם שיחק מנקה רחובות. "אה", אמרה הבמאית, "הוא הערבי כאילו?". אפילו לא התעצבנתי. היא במאית, ברור שיש לה דעה מקורית שמתיישרת עם מוסכמת היסוד: אם עושים הפקה, ברור שיהיה בה ערבי מקופח. אומנות, אתם יודעים.
פה ושם קם איזה אומן משוגע שמבקש מימון לסרט פרו־ישראלי, והפלא ופלא – התסריט נדחה. הנימוקים מגוונים: התסריט חסר מעוף, העלילה לא מהודקת, הדמויות לא מסוגננות, יש הרבה אפשרויות להגיד במילים אחרות שהסרט שלך לא פוגע במדינה, למה נראה לך שנממן אותו?
מה שהתחיל לפני 60 שנה כסרט ניסויי של אורי זוהר והצגה פרובוקטיבית של חנוך לוין, הפך למובן מאליו. בטקס שהתקיים בשבוע שעבר, לדוגמה, במאי 'הים' הקריא בהתרגשות את דבריו של השחקן הראשי בסרט על "רצח העם שישראל מבצעת בעזה". הקהל הנרגש מחא כפיים, מחה דמעה, ואף אחד לא מחה. זה, אגב, אותו קהל שלפני ארבע שנים שרק בוז לשר התרבות דאז, חילי טרופר, שהעז להגיד שהוא ציוני. הציונים לא יחלקו להם ציונים, רק כסף.
מלחמה, חיילים, חטופים, שום דבר לא יזיז את מלכי האמבטיה. זה כבר לא חור בלבנה, זה ליקוי מאורות כללי.
לתגובות:
***
