כשראיתי את הסרטון מבית המשפט שבו מטיחה חברת הכנסת לימור סון הר־מלך דברים קשים בעורכת הדין תהל ורד מהפרקליטות, במהלך הדיון להארכת מעצר מרושעת ללוחם סער אופיר, הבנתי מיד שמדובר באירוע מכונן.
לא, לא מדובר באירוע ציבורי גדול מדי, ואפילו לא באירוע תקשורתי. אבל ברמה החינוכית אני חושב שמדובר בסרטון חשוב מאוד שיכול לפרנס תוכן ודיון מן המעלה הראשונה בכל אולפנה או מדרשה, ישיבה תיכונית, מכינה וישיבת הסדר.
ומדוע? הציבור הדתי־לאומי נמצא באחד מרגעיו ההיסטוריים. הוא מוסר את נפשו בשיעורים עצומים ביחס לכל פלח אחר באוכלוסייה. ארגוני הימין והמחנה האמוני, בראשם ארגונים כמו 'פורום תקווה' ו'פורום הגבורה', שמובילים אלו שמשלמים את המחיר הכואב ביותר, מפיחים רוח אדירה במפרשי המלחמה אל מול כוחות בלימה וחולשה משומנים בכספים זרים ובתקשורת המהדהדת את המסרים של תעמולת האויב. המאבק על הרוח והזהות לא היה ברור יותר אי פעם. זהו מאבק קיומי, לא פחות.
אך שנים ארוכות מדי כרסמו בציבור הדתי כוחות של טשטוש ובלבול, שלמשל התוצר המרכזי שלהם הוא מנהיג השמאל דהיום, נפתלי בנט, ומי שהנהיג את הציבור הדתי עצמו עד שהקים ממשלה עם האחים המוסלמים והשמאל הכי קיצוני ומסוכן (הפקת לקחים וחשבון נפש טרם נעשו). 'הקרן לישראל חדשה' מימנה כחלק מאסטרטגיה מחושבת, ארגונים דתיים ליברליים המזוהים עם השמאל הרך, במטרה לפרק את הזהות היהודית שהיא הבסיס של החוסן הלאומי.
אולי יעניין אתכם
המאבק הזה, על הזהות אל מול הטשטוש, לא תם אלא התעצם. במלחמה הנוכחית, מי שקובע את מוסר הלחימה בתוך צמרת מערכת הביטחון זה לא הציבור הדתי, המיוצג רק בדרגים הזוטרים, ולא בתי המדרש שלו. הוא לא משפיע על הפרקליטות הצבאית שלה ניתן משקל יתר, ולא על הייעוץ המשפטי. נציגיו הורחקו מהקבינט במשך כהונת "ממשלת האחדות" עם שני הגנרלים הכושלים איזנקוט וגנץ. הקמפיין המכוער נגד מינוי האלוף דוד זיני בשל היותו "משיחי" נמצא בעיצומו. כל בר־דעת מבין שהמוסר היהודי היה מכריע מזמן את המלחמה, מצור לפי ההלכה היה מחסל את חמאס, ולחימה קולקטיבית באויב קולקטיבי לפי מוסר התורה הייתה מביאה לניצחון.
דווקא בעת הזאת, דתיים שימושיים מקודמים לחזית הציבורית בכל הכוח, והמבחן שלהם הוא אחד: תקדמו את מדיניות השמאל. מיליונים מושקעים בקמפיינים במסווה דתי של 'מטה החטופים' ושל ארגוני קפלן שמתפרסמים בעיתונות הדתית, באתרים ובעלוני השבת כדי להנדס את התודעה של הציבור. ארגונים כמו 'הרבעון הרביעי', 'המילואימניקים הדתיים' ודומיהם שלא מייצגים אחוז אחד מהציבור הדתי – פועלים בהרעשה תקשורתית צורמנית. נפתלי בנט בעיצומו של קאמבק. שנאה מופגנת לחובשי כיפות או כיסויי ראש תמיד רק לתורה שהם מייצגים, ולא להתנהלותם.
וזה כל הסיפור: זהות יהודית ברורה אל מול טשטוש ובלבול מסוכנים. בראש החץ של המאבק החשוב הזה ניצבת חברת הכנסת לימור סון הר־מלך, שאותה כינה בצדק ראש מפלגתה "הנשמה של הכנסת", היות שהיא פועלת ללא לאות בשטחים קריטיים שהוזנחו מזמן על ידי שאר נציגי הציבור, וסופגת אש.
בעיניי, ההתנגשות החזיתית שלה מול נציגת פרקליטות בוגרת אולפנה העושה מעשה רשע של התעמרות בלוחם במסווה "דתי־ממלכתי", היא סמל ומופת חינוכי לציבור ששילם מחירים גדולים מאוד על היטמעות והתמסמסות במערכות המדינה, בצבא, בתקשורת ובפקידות. היטמעות שבאה מתוך תחושת שליחות בשלב הראשון, אך בהמשך תוך שכחת הדרך והמטרה. האתרים והעלונים המגזריים יודעים לתת כותרות שטחיות על "גאוות המגזר" ועל עוד "מינוי סרוג" או "סרוגה", מבלי לעסוק במהות המחייבת ומבלי לבקר את אותם נציגים ואת דרכם. חברת הכנסת סון הר־מלך מלמדת אותנו שיעור חשוב: אי אפשר לכסות על טשטוש ועוולות ציבוריות. יש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר, ולנו כציבור שומר מצוות השואף למדיניות יהודית תוך מאבק במערכות הפרוגרס – יש בחירה ואחריות.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון חותם – מדינה יהודית על סדר היום
***
