הצרה בעבודה כעיתונאי ובעיקר בתחום המשפט, היא שאתה מדמה את עצמך לידען כול. אתה מרבה לשבת עם פרקליטים, לשוחח עם שופטים, לשתות קפה עם אנשי מערכת אכיפת החוק, ולאט לאט גם עוול נורא הופך בעיניך לשגרה כמעט מובנת מאליה. מתיישב שנעצר על לא עוול בכפו, לוחם שמושלך מאחורי סורג ובריח ללא צפי שחרור, הכול הופך אצלך לעוד סיפור יבש, לעוד משחק עובדות קר. הרגישות נשחקת, המצפון קהה, ובסוף אתה מרים קול רק כשמישהו מעז להרים קול נגד העוול.
כן, בעיתונות יש יחסי תן וקח, זה רע אך זה טבעי, אך לפעמים מיטשטשים הגבולות וישנם עיתונאים דתיים ששוכחים שלפני הכול הם אמורים לייצג ערכים מסוימים ומחויבים להלכות מסוימות.
בשבוע שעבר פרסם אבישי גרינצייג טור שהשתלח בי בפלטפורמה זו. אינני יראה מביקורת, ההפך הוא הנכון, והראיה היא ההתעלמות העקבית שלי מהשורות, העקיצות והצדקנות שהוא נוהג להפנות לעברי ברשתות החברתיות. אבישי פירש את חוסר היחס השיטתי שלי כלפיו כפחד. הוא טועה. אני לא מפחדת ממנו ומשכמותו. אלא שהפעם, מול רצף השקרים ובעיקר מול חצאי האמיתות, שהם חמורים בעיניי אף יותר משקר גס, מצאתי לנכון להשיב. מגבלת המילים לא תאפשר מענה לכל העיוותים, אך ישנן נקודות מהותיות שאין מנוס מלהעמידן על דיוקן.
לפני כמה חודשים, ברשת טוויטר, טען אבישי גרינצייג על סער אופיר: "הפכו אדם שמתמודד עם קשיים לא מבוטלים לגיבור ישראל. ראיונות מחבקים. הפגנות למענו. הרימו אותו על הכתפיים. תעשו חיפוש בטוויטר: סער אופיר, ותמצאו חומרים למכביר. זמן קצר לאחר מכן היה שותף לאירוע חמור במיוחד בו הוא כעת נאשם בעבירות שהעונש עליהן הוא שנים רבות בכלא. ומאז הפרשייה הנוכחית – כולם נעלמו".
אולי יעניין אתכם
אז לא, לא כולם נעלמו. אני עצמי הדוגמה החיה לכך. וברגע שראה שלא נעלמתי, החליט אבישי לתקוף אותי מהכיוון ההפוך. תחליט, האם היית מצפה שאיעלם, או שאתה כועס עליי דווקא משום שלא נעלמתי ואני עומדת לצידו?
שיהיה ברור: אני רואה בסער אופיר ובטירן גלמודי גיבורים. מי שבחרו לצאת בטבח שמחת תורה מביתם הבטוח, לרדת לדרום, לעמוד לצד אחיהם ולהציל אותם בקרב שער הנגב, ראויים לכל הכבוד ולכל הגיבוי שלנו. הרדיפה אחריהם עוד טרם הפרשייה הנוכחית, והתיק נגדם על רציחת מחבל נוח'בה, היא אחד מרגעי השפל של המערכת המשפטית בשנים האחרונות. אני זוכרת כיצד הפרקליטות הודיעה בעקבות מה שהיא כינתה ברוב חוצפתה "מידע מוטעה על רציחת מחבל נוח'בה", ותירצה זאת כך: "ס' נחקר אף הוא, ובמסגרת חקירתו נמצאו התבטאויות כתובות שלו מזמן אמת, בהן התוודה לכאורה על הריגתם של מספר מחבלים אשר הוא ואחרים תפסו בחיים, וכן במעשי אלימות קשים שנעשו במחבלים שלא במסגרת לחימה". אתם מבינים? סער נחקר על כך שבשבעה באוקטובר הוא הרג מחבלים ונקט כלפיהם אלימות. בעיניי מדובר בטירוף מערכות של ממש, ואני משוכנעת שגם בעיני רוב העם שלנו.
סער אופיר וטירן גלמודי יושבים כבר תשעה חודשים במעצר, מבלי שהחל משפטם ומבלי שישנו צפי לפתיחת ההליכים. הם מוחזקים עד תום ההליכים, כשאלו כאמור כלל לא התחילו. הייתם מצפים שעיתונאי כמו אבישי ירים קול זעקה על כך, כפי שהוא מרבה למחות על התמשכותם של תיקים אחרים. אבל לא כאן. כאן זה פחות חשוב, כאן נוח לו לשתוק.
בביקורים שערכתי בכלא נחשפתי למציאות אחרת לחלוטין מזו שמצייר כתב האישום. אינני מתיימרת להיכנס כאן לפרטי גרסתם, אך ברור שהיא רחוקה מאוד מהסיפורים שפורסמו נגדם. זו המציאות כפי שהוצגה בפניי, ואני מקווה שבסופו של יום גם בית המשפט ידע להכיר בה, אם כי אין לי אמון גדול במערכת המשפט.
והחמור מכול, מצבם הנפשי. שני צעירים שחוו את זוועות שבעה באוקטובר, שקפצו לחזית והצילו חיים, מצויים היום בנקודת זמן קריטית. גם אסירים אחרים וגם סוהרים אמרו לי בפירוש: הם נמצאים על הקצה. אפשר עדיין לעצור את ההידרדרות, אבל כל יום נוסף בתנאי מעצר, עם חוסר הוודאות, הבידוד מהחיים והתחושה שהפכו מקורבנות למוקצים, מעמיק את השבר עוד יותר. זהו חלון זמן מצומצם שבו טיפול מקצועי ותמיכה יכולים להציל את חייהם ואת עתידם. אם המערכת תמשיך לגרור רגליים, היא לא רק תפקיר את גופם, אלא גם תחסום בפניהם את האפשרות להשתקם ולחזור לחיים נורמליים. שני לוחמים שנפשם זועקת לעזרה מקבלים מהמדינה ניכור וכלא.
אם תהיתם לעצמכם, אבישי גרינצייג לא נכח בדיון. הוא לא שמע מילה, לא ראה את התמונה המלאה, ובוודאי לא חווה את אווירת האולם. כל מה שהוא יודע מבוסס על סרטון קצר של חצי דקה שפורסם בערוץ 7. מתוך זה הוא בנה לעצמו סיפור שלם על מה שהתרחש שם, תוך שהוא מתעלם מן העובדות המהותיות.
ומה היו העובדות? שבדיון הוגשה חוות דעת מקצועית על מצבם הנפשי, חוות דעת שעל פי מה שנאמר קבעה כי מצבם קשה ודורש טיפול מיידי. והפרקליטה בחרה לבטל את חוות הדעת בזלזול ולטעון שהיא מוכיחה דווקא מסוכנות. אתם מבינים? שימוש במצבם הנפשי הקשה שנגרם כתוצאה מגבורתם כעילה להארכת מעצר? זה מרתיח את הדם. במקום לראות בלוחמים שנשברו קריאה לעזרה ולשיקום, הפכה הפרקליטות את שברם האישי להוכחה משפטית נגדם. את זה לא יכולתי להכיל. אחרי שביקרתי אותם במעצר שוב ושוב, אחרי שראיתי במו עיניי את מצוקתם ושמעתי את העדים סביבם, כשאני יודעת את האמת, לא נותרה לי ברירה אלא לומר את הדברים בקול ברור.
יחד עם זאת, חשוב לי לומר: הפרקליטה עצמה כמעט שאיננה הסיפור. אך כן, אני מצפה ממי שהולכים לשליחות ציבורית להיות נכונים לשלם מחירים. היה לי קל מאוד להישאר "מאמי לאומית", אלמנת טרור שכולם אוהבים לאהוב. אבל ידעתי שאם אני רוצה לקדם את תפיסת עולמי, אני חייבת להציג אותה כפי שהיא ולעמוד עליה. זה המחיר של שליח ציבור. וכן, אני רואה גם בפרקליטה שליחת ציבור. אני זוכרת היטב את תקופת ההתנתקות, כיצד נשלחו פרקליטים דתיים במגמה מכוונת כדי להאריך את מעצרם של המוחים, ואיך יונתן בשיא עמד בראש מנהלת 'סלע', דווקא בגלל הכיפה שעל ראשו, כדי להכשיר את ההתנתקות. פעם אחר פעם בחרו להשתמש בדתיים כאמצעי הכשרה. אני כן דנה לקו זכות את הפרקליטה: היא עדיין צעירה מכדי להבין שמשתמשים בה בדיוק לדברים הללו.
ואולי כאן המקום להתייחס לניסיון של אבישי להקביל בין הדברים לבין מחאת השמאל נגד מינוי האלוף זיני בשל הכיפה שעל ראשו. ההשוואה הזאת מופרכת מיסודה. אני מעולם לא תמכתי באדם בגלל כיפה, אלא בשל הערכים שלטעמי היא מייצגת: יושר, אחריות ושליחות ציבורית. הכיפה איננה קישוט, היא הצהרה. וככזו, אני בהחלט מצפה לאותם ערכים מכל מי שמחזיק בשליחות ציבורית, בין שהוא פרקליט, קצין או שליח ציבור.
ובנימה אישית: אני שליחת ציבור, וככזו אני יודעת היטב שהביקורת היא חלק בלתי נפרד מן השליחות. בחרתי בדרך שבה אישה שאהובה על כולם הופכת לאישה שמתעקשת על עמדותיה, ומאבדת בדרך חברים ותומכים, כי האמת שווה יותר מהמחיר. ידעתי זאת כשנכנסתי לחיים הציבוריים, ידעתי זאת כשעמדתי באומץ והצגתי את חפותו של עמירם בן אוליאל גם בשעה שהמחיר הציבורי היה כבד, וכיום רבים רואים את צדקתי. ידעתי זאת כשנאבקתי במעצרי השווא של השב"כ, עד שנחשפו הקלטות שהוכיחו את מה שטענתי מלכתחילה. ידעתי זאת כאשר עמדתי לימין נוער הגבעות, שלא זכה ליחס הוגן.
וגם כאן אינני מתכוונת לעצור. גם אם אשלם מחיר אישי וציבורי גבוה, אמשיך להיאבק עד שסער אופיר וטירן גלמודי יקבלו את הכבוד שמגיע להם כלוחמים, ואת הזכות הבסיסית לצדק ולשיקום.
ולסיום, אנחנו נמצאים בערבו של יום כיפור, יום הדין. יש יותר מדי סוכני כאוס ועיתונאי שקר שמבחינתם אין דין ואין דיין. יש לייקים, ובשמם מותר הכול. כך לדוגמה לשקר שהפצתי את הסרטון שאורכו חצי דקה, סרטון שעל קיומו כלל לא ידעתי. כולנו מועדים וחוטאים, האדם מטבעו איננו יצור מושלם. בשביל זה ישנה מצוות התשובה, בשביל זה ישנם ימי התשובה. אבל מצוות התשובה וימי התשובה לא יכולים לעזור למי שחושב שהטהרנות שלו היא מצווה. איך הוא יכול לחזור בתשובה אם הוא בטוח שהוא צדיק גדול שמקיים מצווה? לאנשים כאלה אין כמעט תקנה. מהאנשים האלה ומתרבות השקר הזאת צריך לברוח כמו מאש. ״הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר. הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים״, אבוי למצערים פעם אחר פעם יתום ואלמנה (ואני מדגישה, ללא קשר לטור האחרון). אל יהי חלקי עימהם.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם סיעת עוצמה יהודית
***
