המלחמה שפרצה בשמחת תורה תשפ"ד ומתנהלת בשבע חזיתות בו־זמנית מעוררת ציפיות ביחס לעתיד. רבים שואלים: האם היא 'מלחמת גוג ומגוג' שעליה דיברו הנביאים? האם זה מלמד שהגאולה השלמה תגיע בקרוב? בחלקו הראשון של המאמר אצביע על מאפיינים של מלחמת גוג ומגוג שהתקיימו במלחמה זו, ובחלק השני אסביר מדוע התשובה לשאלה זו איננה חשובה כל כך.
סימני מלחמת גוג ומגוג
בעיצומן של ההקפות בשמחת תורה תשפ"ד, הגיעה אלינו השמועה על המתרחש ביישובי עוטף עזה, ועל גיוס מילואים נרחב לדרום ולצפון. תוך כדי ההקפות פתחתי את פרשת 'ברכה', ומצאתי את התרגום המיוחס ליונתן (דברים לד, ג) על אחד הפסוקים שמתארים את מה שהראה הקב"ה למשה מהר נבו: "וית מליך דרומה דתמחבר עם מליך ציפונא לחבלא יתבי ארעא… וית גלוות תלמידי אליהו דגלן מן בקעתא דיריחו, וית גלוות תלמידי אלישע דגלו מן קרוות דקליא על יד אחוהון בית ישראל… וית עקת כל דר ודר, ופורענות אלמגרוס רשיעא, וסדרי קרבא דגוג; ובעידן צערא רבה ההוא מיכאל יקום בדרעא לפרוקא".
אתרגם את הדברים לעברית בתוספת של הערות אקטואליות בסוגריים: ואת מלך הדרום [=חמאס] שהתחבר עם מלך הצפון [=חיזבאללה] לחבל ולהשחית את יושבי הארץ [=בעוטף עזה ובגבול לבנון]… ואת גלות תלמידי אליהו שגלו מבקעת יריחו [=רמז להסכמי אוסלו שהיישום שלהם התחיל ביריחו] ואת גלות תלמידי אלישע [=רמז לאנשי יש"ע, המתנחלים] שגלו מ'קריית דיקליא' [=נווה דקלים!!!] על ידי אחיהם בית ישראל [=הגירוש מגוש קטיף], ואת צרת כל דור ודור, ופורענות ארמילוס הרשע [=שמקורות רבים קושרים אותו להריגת משיח בן יוסף] וסדרי מלחמת גוג [ומגוג]. והוא מסיים: ובזמן הצער הגדול הזה יקום מיכאל [=המלאך הממונה על עם ישראל] בזרוע להושיע.
אולי יעניין אתכם
מלחמת גוג ומגוג מתוארת בנבואת זכריה (פרק יד), שאותה אנו קוראים ביום הראשון של חג הסוכות: "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה, ונלכדה העיר, ונשסו הבתים, והנשים תישכבנה; ויצא חצי העיר בגולה, ויתר העם לא ייכרת מן העיר". אומנם מטרתם של התוקפים אותנו במלחמה זו היא ירושלים. אין בית בעזה שאין בו תמונה של הר הבית. ואולם "העיר" המותקפת במישרין היא יישובי עוטף עזה. מוזכרים כאן אירועים מרכזיים שהתרחשו שם: כיבוש היישובים, הביזה, הפגיעה החמורה בנשים ועזיבת חלק מהאוכלוסייה את האזור עד יעבור זעם.
מלחמה זו מתוארת בהרחבה רבה יותר בנבואת יחזקאל (פרק לח), בפרק הקודם להפטרה של שבת חול המועד. שם נכתב בין השאר: "ביום ההוא יעלו דברים על לבבך, וחשבת מחשבת רעה. ואמרת: אעלה על ארץ פרזות, אבוא השוקטים יושבי לבטח, כולם יושבים באין חומה, ובריח ודלתיים אין להם. לשלול שלל ולבוז בז, להשיב ידך על חורבות נושבות ואל עם מאוסף מגויים, עושה מקנה וקניין, יושבי על טבור הארץ".
גם כאן עולים מאפיינים בולטים של יישובי עוטף עזה. מדובר על אזור התיישבות פורח שהוקם על ידי יהודים שהתקבצו מארבע כנפות תבל והפריחו את השממה. המתיישבים חיים שם בלי אמצעי הגנה מספיקים כשאינם מעלים על דעתם את הסכנה המתקרבת. ואז כותב הנביא על גוג ומגוג: "ועלית כשואה תבוא, כענן לכסות הארץ".
פרטים נוספים, המבוססים על נבואות אלה, מביא רבנו סעדיה גאון (אמונות ודעות מאמר ח פרק ו): "אז ישמעו אנשי גוג את שֶׁמע בן דוד ועמו… ושהם יושבים לבטח בלי מבצר ובלי חומה, יעלה בלבבם לתופשה… ויהיו הנקבצים עליו… רשעים גדולים מתמכרים למוּת [=שאהידים]…". בהמשך דבריו הוא מוסיף להתבסס על נבואת זכריה ומפרט בין השאר: "ובאו על הרשעים ביום ההוא ארבעה מינים מן המגפות: יַמטר עליהם אש וגופרית ואבנים… שיימק בשרו ויתפרדו אבריו, והשאר סימני מכות – כנקירת עין, וגדיעת אף, וכריתת אצבע…". הסימן הראשון מתאים להפצצות של חיל האוויר בדרום ובצפון, ושלושת הסימנים האחרונים מזכירים לנו את 'מבצע הביפרים' בלבנון, המכונה בפי העם: "עיד אל ביפר"…
מה זה משנה?
עליי להודות שחלק מן הסימנים הללו משכנעים יותר, וחלקם פחות. הבעיה הקשה ביותר היא שפרטים שאינם עולים בקנה אחד עם הזיהוי הזה – הושמטו מן הציטוטים שהובאו כאן…
כל זה מחדד את מה שאנו לומדים מדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (פי"ב ה"ב): "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן – לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו… ולעולם לא יתעסק אדם… במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר… וכן לא יחשב הקיצין… אלא יחכה ויאמין…".
למלחמת גוג ומגוג ישנם תרחישים שונים שההתממשות שלהם תלויה בתנאים שונים, ולכל תרחיש ישנם פירושים שונים. וגם אם איתרע מזלו של מאן דהו לקבוע בוודאות שאירוע היסטורי מסוים מתאים למה שנכתב בדברי הנביאים או חז"ל, זה לא נותן לו שום מידע על לוח הזמנים להמשך התהליך. לכן, כל מי שינסה לצפות את העתיד לאור זיהוי של אירועים כאלה ואחרים, קרוב לוודאי שלבסוף ינחל מפח נפש.
אם כן, מדוע בכל זאת עלינו להכיר את המקורות שמדברים על האירועים הקשים הכרוכים בתהליך הגאולה? על כך עונה רס"ג (שם): "ישתבח מי שהגביר חסדו עלינו, בהקדימו זיכרון הצרות האלה, שלא תפגענה אותנו פתאום, ותייאשנה אותנו". יש לכך מטרה אחת: להכין אותנו נפשית לאפשרות שבמהלך הגאולה עלולים להיות אירועים קשים מאוד. ואז, גם אם משהו מזה יתממש באופן כזה או אחר, שלא נתייאש ולא נישבר, ונדע שזהו חלק בלתי נפרד מן התהליך המרומם של גאולת ישראל.
מה זה אומר לנו?
הניסיון לחזות את העתיד בעזרת פיענוח של אירועים עכשוויים, עלול לטפח פסיביות. מי שמחזיק בידו ידיעה שהגאולה תבוא בקרוב, עלול לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לרגע שבו היא תגיע מאליה. ואולם מי שמאמין שהגאולה כבר התחילה, אבל אין לו שום מושג מתי וכיצד היא תתקדם, נוטה לאחוז בעמדה אקטיבית ולפעול כדי לקדם אותה במעשיו.
וכך כותב הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 269) על ה'צְפייה לישועה': "תפקיד הצופה – להשתמש בכל מאורע שהוא להזהיר על תקלה ולעורר למפעל של ישועה. וכך עלינו להשתמש בכל המאורעות שבעולם, שעל ידם תוכל לבוא או לצמוח תשועה לישראל. אנו אמונים על האמונה שכל דבר שיוכל להועיל לבניין הארץ ולחיזוק האומה צפון בו דבר ה' לתחיית הקודש בארץ הקודש…". מדברי הרב עולה שיש להבדיל בין 'צְפייה' לבין 'צִיפייה'. ה'מצַפה' עלול להמתין בחוסר מעש. ה'צופה' מחפש הזדמנויות כדי לפעול. שאלת הגמרא (שבת לא, ב) "צפית לישועה?" – כתובה בכתיב חסר ואינה מנוקדת. רבים נוטים לקרוא כאילו כתוב שם "צִיפית", אולם נכון יותר לנקד בקמץ: "צָפית". ואכן, בכל הכותרות באורות הקודש שבהן מופיעה המילה 'צְפייה' בהטיות שונות, הקפיד הרב הנזיר לנקד בשווא. וגם שמה של בתו, אשתו של הגר"ש גורן זצ"ל, היה מנוקד בשווא: צְפייה.
העמדה הזאת של ה'צופה', שמחפש הזדמנות לפעול לקידום הגאולה בפועל כפיו ולא מסתפק בהתבוננות פסיבית במתרחש, באה לידי ביטוי במימרא של רבן יוחנן בן זכאי (אבות דרבי נתן, נוסחא ב פרק לא): "אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: 'הרי לך המשיח' – בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו". פעולת הנטיעה היא מעשה אקטיבי שמקדם את הגאולה, והיא קודמת להקבלת פניו של המשיח.
על פי זה נבין את הסימן המובהק היחיד לגאולה, עד שאין לצפות לשום סימן נוסף המבשר עליה, והוא מה שנאמר במסכת סנהדרין (צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): "ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופרייכם תישאו לעמי ישראל [כי קרבו לבוא]" – הפריחה החקלאית והכלכלית של הארץ, שבאה בפעילות אנושית נמרצת בד בבד עם קיבוץ הגלויות.
העיקרון שגאולתה של ארץ ישראל צריכה להיות בפעילות ולא בהמתנה פסיבית, עולה גם מן הדברים שנמסרו בשם הגר"א, בספר 'קול התור' (פרק א), מתוך ההשוואה שבין מצוות סוכה לבין בניין הארץ: "שתי המצוות שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו הן סוכה וארץ ישראל. ורמז נתן לזה בפסוק (תהילים עו, ג): 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון', והוסיף: סוכה מצוותה 'תעשה ולא מן העשוי' (סוכה יא, ב), אף ציון כך".
בשפה אחרת עמד על כך משה דיין, כשאמר: "התשובה המרכזית, הבסיסית, שביכולתנו לתת לשאלה 'מה יהיה' – היא: 'נמשיך להיאבק'… עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק יותר מאשר לקביעת לוח זמנים להשגת המנוחה והנחלה".
תפקידנו בעת הזאת
למלחמת גוג ומגוג ישנה מטרה אחת, שמנוסחת במילים שונות בדברי הנביאים. נבואת יחזקאל מסתיימת בפסוק: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים, וידעו כי אני ה'". נבואת זכריה מגיעה אל נקודת השיא שלה בפסוק: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". בכל מה שיהיה, לא נשכח את תפקידנו לפעול לגאולת ישראל, שתכליתה היא "לתקן עולם במלכות ש־די".
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה ב'מרכז תורה ומדינה'
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
