על מי מוטלת האחריות החברתית? בכל הדורות בעם ישראל מי שדאגה לעניים הייתה הקהילה. כך כותב הרמב"ם: "כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה… והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת… וזו היא הנקרא קופה… מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה" (הלכות מתנות עניים ט, א-ג). העידן המודרני הביא איתו את רעיון מדינת הרווחה, שמכוחו נטלה המדינה על שכמה את האחריות החברתית. מה יש לתורה לומר על כך? האם היא תומכת בצדקה הקהילתית או במדינת הרווחה?
אפשר היה לטעון שההלכה מתייחסת לצדקה רק ברמה האישית, המשפחתית והקהילתית, מפני שהיא נכתבה בזמן שלא הייתה לנו מדינה. אולם עיון במקורות מראה שיש העדפה עקרונית לצדקה הקהילתית. שתי פרשות בתורה עוסקות בהרחבה באחריות החברתית – פרשת בהר ופרשת ראה. בשתיהן, הדיון באחריות זו מתקיים בהקשר שבו כל עם ישראל יושב בארצו, כל שבט בנחלתו, והשמיטה והיובל נוהגות הלכה למעשה.
בפרשת בהר האחריות מוטלת על המשפחה: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו", "אחד מאחיו יגאלנו. או דודו או בן דודו יגאלנו, או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו" (ויקרא כה, כה; מט). ואילו בפרשת ראה האחריות מוטלת על הסביבה הגאוגרפית: "כי יהיה בך אביון… באחד שעריך, בארצך… פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" (דברים טו, ז-יא). גם לאחר החורבן נהנה עם ישראל מרמה גבוהה של ממשל עצמי, על ידי הנשיא בארץ ישראל וראש הגולה בבבל, ואף על פי כן לא מצאנו בהלכה מערכת צדקה לאומית, אלא קהילתית.
העדפת הקהילה
אולי יעניין אתכם
ייתכן שהתורה מעדיפה את הצדקה הקהילתית בשל יתרונותיה הרבים, הן ברמה הערכית והן בהיבט היישומית. נכתב על כך בהרחבה בספר 'חסד שבמלכות – צדקה ממלכתית ומדינת רווחה לאור ההלכה' (פרקים ח-יא), וכאן נביא דברים תמציתיים.
בצדקה הקהילתית יש ממד אישי משמעותי. גם אם מקיימים בה "מתן בסתר", כאשר הנותן והמקבל אינם יודעים זה על זה, הנותן מרגיש מחויבות אישית לסייע לבני קהילתו שבאופן כללי הוא מודע למצוקותיהם, ואינו פועל כמי שממלא חובה חוקית גרידא. בכך באים לידי ביטוי ההיבטים הרגשיים והמידות הטובות המלוות את הנתינה: האחווה והנדיבות, החמלה והאכפתיות, ובעיקר – תודעה של אחריות אישית כלפי מי שזקוק לסיוע. בצדקה הממלכתית האדם משלם מיסים ותשלומי ביטוח לאומי ובכך הוא מרגיש כאילו יצא ידי חובתו, כאשר הוא מטיל את מלוא האחריות על המדינה.
כחלק בלתי נפרד מתודעת האחריות האישית, התורה מטילה את האחריות החברתית במעגלים ההולכים ומתרחבים. וכך נאמר בגמרא: "עמי ונוכרי – עמי קודם… ענייך (כלומר, עניי משפחתך) ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין" (בבא מציעא עא, א). הצדקה הקהילתית משמרת את מעגלי הנתינה הללו, ואילו הצדקה הממלכתית מוחקת אותם. ידידי הרב חיים נבון, במאמרו "מדוע עניי עירנו קודמים" ('השילוח', גיליון 20), עמד על כך שהתוצאה הנובעת משבירת מעגלי הנתינה איננה הרחבה של האחריות החברתית אלא השטחה ורידוד שלה. ומאידך גיסא, דווקא פיתוח האחריות ברמת הקהילה גורם לחבריה לטפח אחריות רבה גם כלפי המדינה בכללותה (מספר הנופלים מיישובים קהילתיים, כולל יישובים חילוניים, מעיד על כך בבירור).
הצדקה הממלכתית מתמקדת בתחומי חיים שנקבעו בחוק או בתקנות הממשלתיות. הצדקה הקהילתית היא רחבה הרבה יותר ומתייחסת לכל צורך של כל נזקק באשר הוא. כתוצאה מכך היא אינה ממוקדת בסיפוק הצרכים הכלכליים בלבד אלא נותנת מענה למגוון של צרכים טכניים, רגשיים וחברתיים, הכלולים במצוות גמילות חסדים (רמב"ם, הלכות אבל יד, א). וכך נכתב בשולחן ערוך: "אם היה רעב, יאכילוהו. היה צריך לכסות, יכסוהו. אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני – קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך" (יורה דעה רנ, א). והשולחן ערוך מפרט: "הראוי לתת לו פת, נותנים לו פת. עיסה, נותנים לו עיסה. מיטה, נותנים לו מיטה. הראוי ליתן לו פת חמה, חמה; צונן, צונן. להאכילו לתוך פיו, מאכילין. אין לו אישה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מיטה וכלי תשמישו".
מלכודת הקצבאות
המערכת הקהילתית היא מערכת גמישה, ובכך היא נוטה להתאים את עצמה לדרישה של ההלכה שלא להמתין לכך שהנזקק יבקש את הסיוע, אלא לפעול באופן פרו־אקטיבי כדי להנגיש לו את העזרה שהוא זקוק לה, ואף לפעול בדרכים מתוחכמות כדי לשכנע אותו לקבל (ספרי, פרשת ראה, פיסקא קטז). לעומת זאת, הצדקה הממלכתית, במקרים רבים, מטילה על הנזקק את האחריות לתבוע את הקצבה שהחוק מעניק לו, כאשר דרישה זו פוגעת בעיקר באנשים החלשים ביותר.
המערכת הממלכתית היא מערכת נוקשה ופועלת על פי אמות מידה קבועות. בכך היא מעודדת את הנזקקים להתאים את עצמם לאמות מידה אלה ולהסתמך על כך שיקבלו את הסיוע הנובע מהן לאורך זמן. בכך נוצרות מלכודות עוני שקשה להשתחרר מהן. יתר על כן, מי שלומד להכיר את אמות המידה יודע גם כיצד להציג מצג שווא (וישנם "מאכערים" המתמחים בכך) כדי לקבל סיוע שהוא אינו זקוק לו באמת. המערכת הקהילתית, לעומת זאת, בנויה על היכרות אישית בין גבאי הצדקה למבקשי הסיוע. הרבה יותר קשה להסתיר מהם דברים, ומחקרים שנעשו ברחבי העולם מראים שישנה רתיעה גדולה בהרבה מלרמות אותם. בנוסף לכך, הנזקקים אינם יכולים להסתמך על כך שהסיוע יינתן להם לאורך זמן, וכך יש להם תמריץ חזק לנצל את העזרה כדי להיחלץ ממצב המצוקה שבו הם נמצאים.
זאת ועוד, נטילת סיוע מן המדינה – ועוד יותר מכך קצבה מן הביטוח הלאומי – נתפסת כזכות גמורה עד כדי טיפוח תודעת "מגיע לי". לעומת זאת, קבלת סיוע מן הקהילה נתפסת כ"לחם חסד", גם אם הדבר נעשה בדיסקרטיות גמורה וברגישות אנושית רבה. אומנם ההלכה דורשת לתת את הסיוע באופן שאינו מבייש את המקבלים (שבת קד, א), אולם תחושת אי הנעימות המלווה את מי שנהנה מיגיע כפיו של הזולת היא רצויה, ומעודדת את הנזקקים להימנע ככל יכולתם מליטול כספי צדקה (עיינו פאה ח, ט). כל זה מביא לכך שמימוש הזכאות לסיוע מן המדינה כרוכה בדרך ייסורים ארוכה, שבלעדיה אי אפשר לצלוח את כל הטפסים, הנהלים והבדיקות הנדרשות. בקהילה, לעומת זאת, הקשרים הקרובים מאפשרים לפעול באופן קצר וידידותי לאין ערוך.
העדפת המדינה
עם כל זה, ישנם יתרונות גדולים גם לצדקה הממלכתית. בראש ובראשונה, יש ביכולתה להגיע לכל הנזקקים במדינה, כולל אלה שאין להם תמיכה משפחתית או קהילתית, וישנם רבים כאלה. היא לא משאירה "כיסי עוני". בנוסף לכך היא יציבה ומספקת לעני ביטחון כלכלי לאורך זמן (עיינו פלא יועץ ערך 'קביעות צדקה'). יתרון נוסף קיים בקצבאות הללו שמערכת ממוחשבת מזהה את הזכאים להן באופן אוטומטי ומעניקה להם את הסיוע בלי שום צורך בהגשת בקשה. בכך נמנעת ההשפלה שיש בפנייה לקבלת עזרה. ומעל לכל זה – הצדקה הממלכתית מביאה לידי ביטוי את התכונות הייחודיות של עם ישראל, כעם של "ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים" (דברים רבה ג, ד).
יש להוסיף לכל זה את המינהל התקין. רשויות המדינה פועלות על פי אמות מידה ברורות ושקופות שנתונות לפיקוח מתמיד. כל זה מונע מעשי שחיתות (עיינו שמות רבה נא, ו), העדפת מקורבים (שולחן ערוך יורה דעה רנז, י) וכדומה. גופים קהילתיים פועלים לעיתים ללא כל פיקוח אפקטיבי, מה שפותח פתח למעשים אשר לא ייעשו. מצד שני, מערכות קהילתיות א־פוליטיות פועלות על פי שיקולים ענייניים, בעוד שהמדיניות הממשלתית מושפעת לא מעט משיקולים פוליטיים שמפנים את כספי הציבור כולו לקהל מצביעים של מפלגות מסוימות (עיינו עין איה ברכות ט, קיז).
למעשה, ההלכה מותירה בידיהם של מנהיגי המדינה מרחב גדול של שיקול דעת בכל הנוגע למדיניות רווחה. אין חובה הלכתית גמורה לקיים צדקה ממלכתית, אולם בהחלט ראוי לעשות זאת בכל הקשר שבו הדבר נחוץ ומועיל. עם זאת, יש לראות את ברירת המחדל בצדקה הקהילתית, ולראות את המדינה כנושאת באחריות שיורית למה שאין בכוחה של הקהילה להעניק באופן יעיל. למעשה, מעצבי המדיניות מוסמכים להחליט על האיזון הראוי בין מדינת הרווחה לקהילת החסד. אולם עליהם להביא בחשבון את נקודת המוצא הזאת, ועימה את היתרונות והחסרונות שיש לכל אחת מן המערכות הללו הן בהיבט הערכי והמוסרי והן בהיבטים היישומיים.
יהי רצון שבזכות זה תתקיים בנו הברכה: "אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' אלוקיך בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה" (דברים טו, ד).
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת אחווה לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה, ניצן
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
