חגי תשרי כולם מבטאים באופנים שונים את המתח שבין הרעיון הלאומי לבין הרעיון האוניברסלי בישראל. את שני הקטבים הללו אנו פוגשים במשנה הפותחת את מסכת ראש השנה: "באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים… באחד בתשרי ראש השנה לשנים". חודש ניסן נמצא בקוטב הלאומי, והוא קשור ליצירתו של עם ישראל ביציאת מצרים. באחד בו חל ראש השנה למלכי ישראל, ועל פיו נקבע סדרם של שלושת הרגלים בבית המקדש. לעומת זאת, חודש תשרי קשור לבריאת העולם, ועל פיו מונים את שנותיהם של מלכי אומות העולם.
במשנה הבאה נאמר: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון", ועל כך מובא הפסוק: "היוצר יחד ליבם, המבין אל כל מעשיהם" (תהילים לג, טו). כאשר נראה את הפסוק הזה בהקשר שלו בתהילים (פרק לג), נבין את הרעיון שהוא מבטא בשלמותו. ההקשר לראש השנה מתחיל בפסוק: "כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד", הרומז לבריאת העולם. מיד אחר כך נכתב: "אשרי הגוי אשר ה' א־לוהיו, העם בחר לנחלה לו". אומנם הקב"ה ברא את העולם כולו, אבל בחר בעם ישראל לנחלתו. ואז באים הפסוקים המתארים את הדין המתקיים בתאריך של בריאת העולם: "משמיים הביט ה', ראה את כל בני האדם. ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ". ורק אז בא הפסוק המצוטט במשנה: "היוצר יחד ליבם…". הדין של ראש השנה הוא אוניברסלי, אבל ההקשר לכך הוא ייחודו הלאומי של עם ישראל.
לאומיות ואוניברסליות בתנ"ך
עיקרו של התנ"ך עוסק בעם ישראל – בגורלו ובייעודו, ואילו המגמה האוניברסלית מופיעה בו רק מדי פעם. ההתייחסות הראשונה לכך היא בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו: "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול… והיה ברכה… ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א-ג). עם ישראל אמור לחיות בארץ ישראל, להיות שם "לגוי גדול", ולהיות בעצם קיומו ברכה לכלל האנושות. העיקרון הקושר בין ההיאחזות בארץ ישראל לבין הברכה האוניברסלית חוזר על עצמו בדברי ה' לכל אחד משלושת האבות.
אולי יעניין אתכם
המגמה האוניברסלית מופיעה ברמז לפני מתן תורה, בפסוק: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), המצביע על כך שעם ישראל אמור להיות ה'כוהן' של האנושות כולה. הרמז הבא מופיע בפרשת כי תבוא (דברים כז, ח). עם הכניסה לארץ יש לכתוב את דברי התורה על אבנים גדולות, "באר היטב", ומפרשים חז"ל שהכוונה היא לכתיבת התורה "בשבעים לשון". כניסת עם ישראל לארצו חותרת, בסופו של תהליך ארוך, להנחיל את הרעיונות של התורה לכלל האנושות, וכך נכתב בספר יהושע (ד, כד). לאחר שהוא לוקח 12 אבנים מן הירדן ומעמיד אותן בגלגל, הוא מצביע על המטרה: "למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא", ובכך הוא מעמיד במפורש את המגמה האוניברסלית של הכניסה לארץ. ייתכן שפסוק זה הוא המקור למסורת מתקופת הגאונים, שיהושע הוא שתיקן את תפילת "עלינו לשבח" הנאמרת בתפילת ראש השנה.
המגמה האוניברסלית לא מופיעה בספרי שופטים ושמואל, אבל היא מופיעה במקומות רבים מספור עם הופעתה של מלכות ישראל, בספר תהילים, ובחזון העתידי של הנביאים האחרונים. אחרי דוד מביע שלמה בנו את הרעיון הזה בחנוכת בית המקדש, כשהוא מזמין גם את "הנוכרי אשר לא מעמך ישראל הוא" לשאת תפילה בבית הזה "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל" (מלכים א' ח, מא-מג). והוא מסיים במילים: "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא הא־לוהים, אין עוד" (פס' ס). את הפסוק האחרון קוראים בהפטרה של שמיני עצרת בחו"ל. כדי לממש את המגמה האוניברסלית, עם ישראל צריך לחיות חיים שלמים בארצו ובממלכתו העצמאית והחזקה. רק אז הוא יכול להנחיל לעולם את המסר האמוני והמוסרי שלו.
בברכות ה'מלכויות'
המתח שבין הרעיון הלאומי לבין החזון האוניברסלי חורז את תפילות ראש השנה. בתוספת לברכת 'קדושה', שהיא סוג של ברכת 'מלכויות' (עיין ראש השנה פ"ד מ"ה), ישנם שוב ושוב מעברים בין המבט פנימה, אל עם ישראל, לבין המבט החוצה, אל כלל האנושות: בהתחלה, "ובכן יתקדש שמך על ישראל עמך…". בהמשך: "ובכן תן פחדך על כל מעשיך…". לאחר מכן: "ובכן צדיקים יראו וישמחו…", ומתוך כך: "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". לקראת סוף הברכה מתחברים שני התכנים: "ותמלוך אתה… על כל מעשיך". אבל זה יקרה דווקא "בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קודשך". ברכה זו נאמרת גם ביום כיפור, ומנכיחה בו את הממד האוניברסלי, בנוסף לקריאת ההפטרה בספר יונה, המעניק את מתנת התשובה גם לאומות העולם. גם תפילת "עלינו לשבח", שפותחת את ברכת 'מלכויות', מתחילה בייחוד היהודי: "שלא עשנו כגויי הארצות…", ומתוך כך חותרת אל הייעוד האוניברסלי: "והאלילים כרות ייכרתון לתקן עולם במלכות ש־די…".
כך גם בפסוקי ה'מלכויות'. הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות טו, יח), בסיומה של שירת הים, הוא המסקנה של הפסוק הקודם: "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך… מקדש ה' כוננו ידיך" (שם, יז) – נטיעת העם בארץ ובניין בית המקדש. הפסוק "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כב) מבטא את מקומה של מלכות ה' על העולם – על ידי מושיעים שיעמדו "בהר ציון". משמעות מיוחדת יש לפסוק מנבואת זכריה: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).
התרחשות זו באה כתוצאה מן הניצחון במלחמת גוג ומגוג, ובעקבותיה נאמר: "והיה כל הנותר מכל הגויים… ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צב־אות ולחוג את חג הסוכות" (שם, טז). סוכות הוא חג לאומי המציין את הסוכות שבהן הושיב הקב"ה את עמו בתקופת המדבר. על כך נוסף בו הממד האוניברסלי, בהקרבת שבעים פרים לשלומן של שבעים אומות העולם, ובהזמנת הגויים לעתיד לבוא לחוג את חג הסוכות בירושלים. פסוקי ה'מלכויות' נחתמים בפסוק: "שמע ישראל, ה' א־לוהינו, ה' אחד" (דברים ו, ד), ועל כך כותב רש"י: "ה', שהוא א־לוהינו (הלאומי) עתה… עתיד להיות ה' אחד (לכלל האנושות)".
ה' א־לוהי ישראל מלך
בסיומה של ברכת 'מלכויות' אנו אומרים: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך… ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' א־לוהי ישראל מלך, ומלכותו בכול משלה". נוסח הברכה מדויק מאוד. אנו לא מסתפקים בכך שכל העולם יאמר: "ה' הוא המלך". עליו להאמין דווקא ב"א־לוהי ישראל". הנצרות והאסלאם צמחו מתוך היהדות בזמן שעם ישראל לא היה במצבו השלם. הם קראו בשם ה', אבל מתוך נקודת מבט חלקית, והפכו את דמותו המוסרית לקריקטורה נלעגת. הנצרות ייחסה לו רק אהבה, חסד ורחמים והרחיקה ממנו את הצדק והמשפט; ועד היום היא שוללת את המאבק ברשעה וקוראת לוותר לה תמורת הבטחות חלולות לשלום.
האסלאם הלך לקיצוניות השנייה. הקריאה "אללה אכבר" מייחסת לבורא רק עוצמה כבירה הבאה לידי ביטוי במידת הדין. כהמשך לכך מבקש האסלאם להכניע את הכופרים בו על ידי מעשים אכזריים ביותר המטילים עליהם מורא, כפי שראינו בזוועות של שמחת תורה תשפ"ד. עם ישראל מעמיד בפני העולם דמות שלמה ומאוזנת של הקב"ה. ירמיהו מעמיד את האמונה בקב"ה על שלוש מידות מוסריות: "בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ" (ירמיה ט, כג). 'חסד' מכאן, 'משפט' מכאן, ו'צדקה' כמידה ממוצעת בין שניהם. רק כאשר עם ישראל יגיע למצבו השלם – בארצו, בממלכתו ובמקדשו – הוא יוכל להעניק לעולם את הקריאה בשם ה', תוך איזון מדויק בין כל הערכים המוסריים שהיא מבטאת. זוהי שאיפתנו "לתקן עולם במלכות ש־די".
השלכה מעשית
החיבור שבין הרעיון הלאומי לבין המגמה האוניברסלית בישראל מחייב גם ביטוי מעשי, שעליו עמד מרן הרב קוק זצ"ל: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית; והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם". והוא כותב בחריפות על המסקנה הנובעת מתודעת הייעוד האוניברסלי שלנו: "אי אפשר כלל לבוא לידי רום הרוח של 'הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו' בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם… לאשר את חייהם". הוא מסיק שהתקדמות הגאולה תלויה בכך וכותב: "תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל…" (מידות הראי"ה, אהבה סע' ה).
תודעה זו, והיחס הנובע ממנה כלפי אומות העולם, עולים מחגי תשרי בכלל ובראש השנה בפרט. השליחות שלנו "לתקן עולם במלכות ש־די" תובעת מאיתנו לממש אותה ב"מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא (מלכות) ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו האושר היותר עליון".
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה ב'מרכז תורה ומדינה'
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
