מעודד הגירה

בית המשפט העליון הוא חלוץ המאבק נגד השתמטות החרדים משירות בצה"ל. לפני שזה הפך פופולרי מבחינה פוליטית, לצורכי הפלת ממשלה מסוימת כמובן, בג"ץ היה שם כדי לפסול את חוק טל ולאלץ את הפוליטיקאים לגנוז מתווה אחר מתווה. עד כדי כך חשובים בעיניו ערכי השוויון בנטל ושירות למען המדינה. ברם, תלוי איזו מדינה. מפני שכאשר מדובר בשירות צבאי או אזרחי בעבור מדינת אריתריאה, שנקבע גם הוא כחובה על פי החוק במדינה, בית המשפט העליון שלנו הופך ברגע למעודד ההשתמטות מספר אחת. כמות ההטבות שהוא מבטיח למשתמטים מצבא אריתריאה, כאן בתל אביב או בכל עיר אחרת, היא פי כמה וכמה מכל הקצבאות והסבסודים שמקבלים החרדים.

הדברים נאמרים בהלצה, מן הסתם, ואינם באים להשוות את שירות החובה באריתריאה לזה הישראלי, אבל פסק הדין שאליו מתקדם בית המשפט העליון בצעדי ענק לא מצחיק בכלל. במשפט אחד: אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון ולחצים פוליטיים וציבוריים חריגים, בית המשפט העליון יעניק בקרוב מעמד פליטות לרוב המסתננים מאריתריאה, יבלום את מהלך הגירוש השקט והעקבי שלהם, ויזמין עוד עשרות אלפים להגיע לישראל באמצעות "איחוד משפחות". ובהרבה משפטים, חשובים לא פחות, העניין הוא כדלקמן.

אל בית הדין לעררים, הפורום שדן בבקשות מקלט של מסתננים לישראל, הגיע תיק של מסתנן מאריתריאה. הוא טען שמגיעה לו תושבות קבע בישראל כמבקש מקלט מאזור מלחמה, מפני שבהיותו בן 17 קיבל זימון לצבא ככל נער אריתראי. ההיגיון מאחורי הטענה הוא שהמשטר באריתריאה שולח את הצבא למשימות שהן גם מסוכנות, וגם נחשבות לפשעי מלחמה על פי החוק הבין־לאומי. רעיון נחמד, אלא שהוא טומן בחובו את פתיחת שערי הארץ לכמיליון גברים בגיל גיוס או לפני גיל גיוס שחיים באריתריאה. רעיון מופרך לכל מי שמחזיק עדיין מהגדרת המדינה כיהודית, או אפילו מעוניין לראות אותה משגשגת, ולא הופכת לאחות תאומה של אחת משכונות המהגרים מוכות הפשע והאימה בפרברי פריז.

כך אכן חשב הדיין. בהליך שהתנהל לפני כחמש שנים, ושאליו הצטרף המרכז למדיניות הגירה לצד רשות האוכלוסין וההגירה, התקבלה הטענה ההגיונית של המדינה, שלפיה העילה של השתמטות משירות צבאי באריתריאה אין בה די כדי לבסס מעמד של מבקש מקלט. רק אם תצטרף עילה שמשקפת סכנה של ממש למבקש, כמו השתייכותו המובהקת לתנועות מתנגדות משטר או לכתות דתיות נרדפות, בקשתו תישקל בחיוב.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג מחקר ישראלי: חיסוני הקורונה פגעו באוכלוסיות בריאות

עוד מאת יוני רוטנברג כולם נשא הרוח: לאן נעלם "גוש האחדות" הפוליטי? 

ארגוני הסיוע למסתננים, בהובלת הקליניקה לזכויות פליטים מבית הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לא מצאו מרגוע בפסיקה הזאת. הם החליטו לטלטל את אותו אריתראי אל בית המשפט המחוזי ירושלים, ולערער על ההחלטה האלמנטרית לכאורה. שם קידם את פניהם השופט עודד שחם, המוכר לציבור משבתו בחבר השופטים שדן את ראש הממשלה נתניהו, והוא עשה זאת במאור פנים יוצא מגדר הרגיל. פסק הדין שיצא מתחת ידו בעניינו של אותו מסתנן מאריתריאה, התחפש לחוק יסוד שמסדר מחדש את מדיניות ההגירה של ישראל וכופה את משרד הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה לאפשר לכל נתין אריתראי לבוא בשערי מדינת ישראל וליהנות מכל מחמדיה.

השופט שחם קיבל למעשה את הערעור, וקבע שעילת הגיוס לצבא די בה כדי להחשיב את המבקש כפליט מלחמה הראוי למקלט בישראל, כולל תושבות קבע וזכויות סוציאליות. זאת ועוד, תושבות קבע מקנה גם את הזכות לאיחוד משפחות, מה שאומר שהוא יוכל לייבא לישראל את קרוביו מדרגה ראשונה. לא שלמדינת ישראל יש דרך אפקטיבית לוודא את הקרבה הזאת, אבל מה זה משנה לשופט שחם. הקטטות בין פלגי האריתראים לא יתקיימו מתחת לביתו, והחמארות לא ירעישו שם עד אמצע הלילה.

עד כדי כך נלהב השופט שחם מבקשת המקלט, שדאג להדגיש בפסק דינו שההתייחסות לבריחה מהצבא כעילה לפליטות היא לא עניין פרטי של אותו מערער אריתראי, אלא חייבת להיות מדיניות כוללת שתחייב את בתי הדין לעררים, רשות האוכלוסין וההגירה וכלל הגורמים המעורבים. אבל גם הוא, עם כל שיכרון הכוח, הבין שאין זה מחויב המציאות שכל פקיד ודיין בישראל יקבלו על עצמם עול מלכות שחם. לכן הוא הכין את התרגיל.

ארגוני הסיוע שייצגו את האריתראי לא הסתפקו בקבלת הערעור. הם ביקשו מהשופט סעד נוסף: לחייב את המדינה לחשוף את הקריטריונים שעל פיהם היא מאשרת או פוסלת בקשות מקלט. עד היום הם היו חסויים, מהסיבה הפשוטה שאם קהל היעד יכיר את הקריטריונים, הוא מיד ימהר לבנות סיפור מתאים שישיג את התושבות המיוחלת. שחם, במקום להסביר שהמערער קיבל את מבוקשו ואין טעם לדון בבקשות עקרוניות, דווקא קפץ על המציאה. הוא חייב את המדינה להמציא תוך 45 יום את רשימת הקריטריונים המלאה.

ופה טמון התרגיל, כפי שמפרש אותו עורך הדין יונתן יעקובוביץ' שמלווה את התהליך מיומו הראשון: לשחם היה ברור שהמדינה לא תרשה לעצמה לחשוף את הקריטריונים. זו ירייה ברגל שאין גרועה ממנה. אם את פסק הדין העקרוני שלו היא עוד הייתה יכולה לבלוע, מתוך הנחה שלא כולם ימהרו לציית לו, את הדרישה האחרונה שלו הם לא יכולים לקבל. לכן, ערעור לעליון על ההחלטה מחויב המציאות. והעליון? אפשר לסמוך עליו שיאשרר את הקו האולטרה־פרוגרסיבי של שחם, וכך הלכה שכוחה של שופט מחוזי תקבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון, שמעמדו כשל תורה מסיני ואף יותר.

פשרה שהיא כניעה מוחלטת

התוכנית עבדה בצורה מושלמת. גם מגנוס קרלסן יכול לקנא בשח־מט שופטים ששחם ארגן למדינה. המדינה בלעה את הפיתיון בלית ברירה, ערערה לעליון, וביום ראשון שעבר התקיים הדיון. ה"יומן" הבלתי תלוי של בית המשפט, שרק התלתלים המאפירים על ראשו והמשקפיים חסרות המסגרת על חוטמו מסגירים את זהותו, קבע את ההרכב המתאים לדיון בערעור. מינץ וסולברג לקישוט, גרוסקופף, ברק־ארז וכבוב למנה עיקרית. או ליתר דיוק – אזרחי ישראל למנה העיקרית.

במזגם השיפוטי הענוג, נמנעו שופטי הרוב מלהוביל ישירות אל מסקנתו המפליגה של השופט שחם. הם בעלי השפעה רבה יותר, ומבינים יותר בפוליטיקה, ומשכך היה ברור שהחלטה כזאת תקומם את העם כולו. לכן, כבר מתחילת הדיון השרתה השופטת ברק־ארז רוח של פשרה. כשעורך הדין יונתן יעקובוביץ' מהמרכז למדיניות הגירה, שבא לסגור מעגל אחרי שנים לא מעטות מאז טען נגד אותו מסתנן בבית הדין לעררים, ניסה להסביר את המציאות העובדתית באריתריאה, הוא נתקל בעיקום אף מזלזל. לא הועילו לו ההסברים על מתווה שירות החובה במדינה, שבו רק אחוז קטן יחסית מגויס בפועל לצבא כשהרוב ממלאים סוג של שירות אזרחי. לא הועיל ההסבר על המצב הפוליטי במדינה. ברק־ארז בכלל לא שם. היא ניסתה להבין דבר אחד: איך המדינה מרחיבה את ההגדרות כך שיאפשרו הגדלה מסיבית של מתן מעמד פליט למסתננים מאריתריאה, מבלי שהיא תנחית על ראשה את פסק הדין הגורף של השופט שחם.

למשל, פשרה שהציעה השופטת ברק־ארז כמה פעמים תוך כדי הדיון, הייתה לקבל את העילה של בריחה מהצבא כמצדיקה מתן מקלט, אך להגביל זאת רק לכאלה שאכן מתנגדים למשטר באריתריאה. על פניו, כשרואים את הקטטות בדרום תל אביב בין שני הצדדים הפוליטיים בתוך הקהילה האריתראית, מדובר במתווה שישאיר רבים מהם מחוץ לקריטריון המזכה. אלא שהמציאות שונה מאוד מהתאוריה במובן הזה, ויוכיחו המאמצים שהקדישו הרשויות לכך והתוצאות הדלות שהשיגו.

כי כבר לפני חודשים רבים ישבה הוועדה לענייני עובדים זרים בכנסת, וטיכסה עצה כיצד להתמודד עם קטטות הענק האלימות בדרום תל אביב בין תומכי המשטר האריתראי למתנגדיו, ובכלל עם המצב האבסורדי שבו מסתננים תומכים ביד אחת במשטר וביד השנייה מבקשים פה בישראל מקלט מפניו. מהר מאוד נוסח חוק מתאים, שקובע הליך גירוש מהיר לכל מסתנן שייתפס תומך במשטר, והוא עבר בשלוש קריאות בכנסת. השבוע הגיעו פירות ראשונים שלו: ארבעה אריתראים, שצילמו את עצמם אשכרה חוגגים את יום העצמאות האריתראי בשגרירות המייצגת את המשטר כאן בישראל, הובאו בפני בית הדין לעררים. ההליך נגדם התקדם, ובשבוע שעבר אחד מהם הועבר למשמורת, מתוך תקווה שבתוך זמן מה יתייאש ויעלה על מטוס בחזרה הביתה.

אלה הפרופורציות ולא אחרות: המדינה, גם אחרי שטרחה להעביר חוק מיוחד, לא יודעת להיכנס בליבו של כל מסתנן ולהוכיח משפטית שהוא תומך המשטר. רק טיפשים גדולים, שדואגים לצלם ולפרסם זאת, עלולים ליפול בפח. בקושי ארבעה מתוך כ־25 אלף מסתננים מאריתריאה שמסתובבים בישראל התקדמו במעלה הדרך לגירוש. משמעות ה"פשרה" שהציגה ברק־ארז, אם כן, היא כניעה מוחלטת. כולם יישארו ויזכו למעמד, למעט אולי אותו בחור שיושב היום במשמורת ומתכנן את הערעור הנוסף שלו.

הרמיזות העבות במהלך הדיון הסתיימו בהחלטה תואמת בסופו. השופטים שלחו את המדינה לעשות שיעורי בית, ולחזור בעוד 60 יום עם נוסח מעודכן לאמות המידה לגבי בקשות מקלט בעילה של בריחה משירות צבאי. כלומר, במקום לעמוד על האמת שהטענה הזאת ריקה ומסוכנת למדינה היהודית, עכשיו יידרשו במשרד הפנים להמציא איזה נוסח שכן מאשרר אותה אך מוצא לה מגבלות כאלה ואחרות. ושוב, כמו שהסברנו קודם: משעה שהמדינה תיאלץ לחשוף את אותן מגבלות בפני בית המשפט, לא יהיה אוויל אחד שיגיש בקשה מבלי לשלב אותן בסיפורו. וגם אם יהיה הוא אוויל, חזקה על ארגוני הסיוע למסתננים שישפצו את הסיפור בעבורו.

אבל גם בלי שיפוץ נרטיבים ועבודה מאומצת של הקליניקה מאוניברסיטת תל אביב, יותר ממה שכתוב בהחלטה עצמה כתוב בין שורותיה. בג"ץ שלח את המדינה לנסח מחדש קריטריונים, אבל אי אפשר שלא להבין מדברי שופטי הרוב בדיון איזה סוג של קריטריונים נדרש. נציגי המדינה כבר הבינו שקריטריון קשיח ומצמצם שמפיל את נטל הראיה על מבקש המקלט הוא לא הניסוח מחדש שביקשו השופטים. תשובה כזאת שתגיע לבג"ץ תידחה על ידי ברק־ארז בשתי ידיים. זו לא שאלה פתוחה – יש תשובה אחת שצריכה להיכתב.

זו דרכו של בג"ץ. בעורמה פוליטית, הוא נמנע עד כמה שניתן מפסקי דין פרובוקטיביים שיפנו אליו את זרקור האשמה הציבורי. בנועם הליכות ומזג שיפוטי הוא מגלגל את הכדור למגרשה של המדינה, ולאחר מעשה מיתמם כאומר "זאת הייתה החלטה של המדינה, לא שלנו". אבל אנחנו, כדאי שנדע: בעוד 60 יום לכל היותר, יאנוס בית המשפט את מדינת ישראל לתת מעמד תושבות לרובם המוחלט של המסתננים מאריתריאה, יסלול את הדרך לאיחוד משפחות של עוד אלפים רבים, ויתמרץ מחדש הסתננות בלתי חוקית דרך גבול ירדן. בפעם הבאה שתשמעו על רצח של אישה מבוגרת תוך כדי שוד, על כנופיית פשע נוספת בנוסח SSQ או על קטטות המוניות ברחובות תל אביב, תיזכרו בטור שקראתם פעם על זה.

לתגובות:

[email protected]