דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם

ירידת הדורות: למה השמאל אוהב את מי שלא רואה בישראל את ביתו?

פעם יצחק רבין כינה אותם "נפולת של נמושות" – היום האנשים שמתיימרים להמשיך את דרכו מהללים ישראלים לשעבר שלא חיים בארץ

באה להצביע ולהתנכל למתיישבי יהודה ושומרון. קלאודיה קריימן עם יאיא פינק. צילום מסך
באה להצביע ולהתנכל למתיישבי יהודה ושומרון. קלאודיה קריימן עם יאיא פינק. צילום מסך

אחרי חגיגות המדגמים בלילה, עם עדכון המדגמים ותחילת זרימת תוצאות האמת בבוקר, שבו התבהלה והפסימיות המוכרות לככב בגוש השינוי. עוד ציוץ, ועוד פוסט, ועוד סרטון – כמעט כמו התיעודים המלבבים של גל השיטפון הראשון בנחלי מדבר יהודה באותו יום. הם חזרו אל המוכר והידוע, אל המנטרה שצצה בכל מערכת בחירות וגם בין המערכות. הניסוחים שונים, אבל המסר זהה: אין לנו יותר מה לחפש פה, אנחנו יורדים מהארץ.

איני יודע מה ההיקף הריאלי של התופעה, בהקשר של ירידה על רקע אכזבה פוליטית. אבל אני כן יודע שלתופעה הזאת יש שורש עמוק בתפיסה האזרחית־לאומית של חלק גדול במחנה השמאל, והיא התפרצה במערכת הבחירות הזאת בצורה הבולטת והמכוערת ביותר. הציוצים מרביעי בבוקר הם רק אנקדוטה, הסיפור הגדול היה מבצע קיבוץ הגלויות ערב הבחירות – וההתפזרות בחזרה מיד אחריהן.

מעבר למעטה הציניות, אני רוצה לומר בכנות שאת השורות האלה אני כותב בכאב. יש לי אהבה והערכה לאחיי במחנה השמאל. בכלל, העמדה הפוליטית מבחינתי אינה פקטור ביחס הבלתי ניתן להפרדה ביני ובין בני עמי. ולכן כל כך כואב לי כשחלק מהם בוחרים להתנות את אחוותם בתוצאה פוליטית שתתאים להם. וכואב יותר שגם אלה שכן נשארים כאן מחבקים את הבחירה שלהם, ומעודדים אותם להמשיך ולהשפיע על חיי אלו שנותרו בסירה.

בעיניי, המחזה המביש ביותר בהקשר הזה היה קבלת הפנים הנרגשת שהכינו פעילי מפלגת הדמוקרטים ומתמודדיה לבוחרים המעופפים שנחתו בנתב"ג. בלונים ממותגים, שלטים גדולים, ריקודים וחיבוקים, הכול חיכה לאנשים שטסו, על חשבונם או על חשבון אחרים, כדי לעשות מניפולציה על הדמוקרטיה ולממש את זכותם להשפיע על חייהם של אחרים. מפלגת הדמוקרטים אמרתם?

אולי יעניין אתכם

אי אפשר להכליל את כל הטסים להצביע ביום הבחירות. יש לי חברים שעומס המילואים הכבד שלח אותם כמעט על כורחם לתקופות הירגעות ועיבוד ביעדים אקזוטיים בעולם. יש שיוצאים ללימודים, למשרה זמנית בעבודה, לשליחות. אפילו לכמה שנים כדי להקים עסק על הרגליים. עליהם אני לא מדבר – הם אכן באים להשפיע על עתידם שלהם בארץ, שאליה הם מתכננים לשוב. להם מותר גם להריע עם בלונים, אם כי ממש אין צורך.

זה לא היה הסיפור של כל המשתתפים ברכבת האווירית. הנה, למשל, מועמד הדמוקרטים יאיא פינק, שבקרוב נצטרך לכנותו חבר הכנסת פינק, מצלם סרטון נרגש עם אחת הטסות להצביע. זו הייתה קלאודיה, אישה בשנות ה־70 לחייה מבוסטון, עם מראה יהודי־פרוגרסיבי לפי הסטראוטיפ המדויק. מחובקת עם פינק, היא סיפרה שבאה ל־36 שעות בלבד, מפני שהיא רבאיי של קהילה בבוסטון וחייבת לחזור לשבת. תירוץ נחמד, אם מתעלמים מכך שגם אין לה מה לעשות בארץ חוץ מלהצביע.

ישי פרידמן הנהדר חיבר את הקווים ומצא את זהותה. מדובר בקלאודיה קריימן, פעילת שמאל מלאת מרץ שחברה ב'ג'יי סטריט' ומתנגדת נחרצת לממשל טראמפ. היא גם, כאמור, רבה של קהילה רפורמית בבוסטון, ומסתבר שסתם זלזלתי – יש לה מה לעשות בארץ חוץ מלהצביע. מפעם לפעם היא נוהגת לבוא לכאן כדי להתנכל לחוואים ומתיישבים ביהודה ושומרון. איך הגיב לה פינק במתק שפתיים: מרגשת שאת.

פרידמן שיתף בחשבון הטוויטר שלו עוד כמה תכשיטים כאלה: אופיר גיטלזון, 15 שנה בארצות הברית, שלא מסתפק בלהזיק לישראל בחו"ל עם ארגון 'אנאקספטבל' שבראשותו, אלא דואג גם לבוא להזיק לישראל מתוך ישראל. או גברת שנטל מאטלנטה שהודתה מול המצלמות שהיא כבר 40 שנה לא חיה בארץ, וזו לה הפעם הראשונה שמצביעה בבחירות. בגיל 73. לשאלת המראיינת "מה נשתנה?" היא עונה: "כי המצב נורא. זה הבית". מכירים מישהו שלא ביקר בבית שלו 40 שנה?

או עידית קליין, סגנית נשיא הקרן החדשה לישראל. האובססיה שלהם להמיט עלינו חורבן לא עוצרת במיליארדים שנשפכו על פרויקטים הרסניים לאורך השנים, אלא גם בקול הבודד והמרגש, כלשונו של יאיא, של סגנית הנשיא. גברת קליין, כך מתברר, באמת נעדרת כמעט כל קשר לישראל. היא אומנם נולדה פה, אבל חוץ מהפרט הטכני הזה כל חייה התנהלו מעבר לים. היא קפצה להפוגות קלות וממוקדות של שנה-שנתיים בארץ, אבל לא מעבר לכך. זה לא מפריע לה לטוס בביזנס כדי לקבוע את גורלי ועל הדרך ליהנות ממזג האוויר הנוח יחסית לתקופה בתל אביב.

לא צריך להיות היסטוריונים כדי לזכור שאחד המנהיגים האחרונים שעוד החזיקו מציונות במפלגה שפתקה 'אמת', כינה את היורדים הללו "נפולת של נמושות". היום המפלגה הזאת דואגת להטיס אותם ארצה ליום הבחירות ומקבלת את פניהם בהתרגשות בשדה התעופה. זו עוד התרסקות אידאולוגית של מחנה השמאל השדוף שנותר במפה הפוליטית, אחרי אלף התרסקויות קודמות. אני באמת שואל את עצמי מה נותר מהציונות של החבורה הזאת, אם הם מרימים על נס את הנוטשים את הארץ בשאט נפש – שזה ההפך בהגדרה המילונית מציונות – והם בעצמם מתחילים לארוז ביום שאחרי בחירות שלא מוצאות חן בעיניהם. הייתי אומר שזה מעורר בוז, אבל הרבה מעבר לזה זה מעורר בי צער גדול.

הערבים הצילו את איזנקוט

הטרגדיה של הגוש כולו אינה מסתכמת בזה. גדי איזנקוט ונפתלי בנט הם אומנם הרבה יותר מתונים וממלכתיים, אבל הם נהנים בדיוק באותה המידה מהפרויקט האנטי־ציוני של מפלגת הדמוקרטים. פתק 'אמת' הוא פתק לגוש, ושניהם יודעים שהשלטון שלהם תלוי במאמצים המפוקפקים האלה. אבל גרוע מכך, שניהם יודעים שהם תלויים גם בהצבעה של החברה הערבית למפלגות אנטי־ציוניות באופן אקטיבי הרבה יותר מחבורת הנמושות, וגם מהמאמץ הזה הם נהנים בשתיקה דיפלומטית.

עוד לפני שנחיה ונראה מה יעשה גדי עם המפלגות הערביות, ובאיזו רמה של פומביות ישתף איתן פעולה, מה שאנחנו כבר יודעים כעובדה הוא שהמפלגות הערביות הצילו אותו בבחירות האלה. שיעור ההצבעה הגבוה הותיר מפלגת ימין מתחת לאחוז החסימה, שינה את המודד למנדט, בלם את התחזקות גוש הימין, והוסיף בכנסת אצבעות שהאינטרסים שלהן קרובים יותר לגדי מאשר לביבי. האצבעות האלה, נזכיר, הציבו עד להחלטת בג"ץ את סמי אבו־שחאדה, מחבר מאמר ההלל לטבח ביום שלמחרת הזוועות, בראש הרשימה. לחלופין, אלה אצבעות ששייכות לארגון האחים המוסלמים העולמי, ארגון שכל מדינה שפויה וחפצת חיים, כמו ארצות הברית למשל, הוציאה מחוץ לחוק.

זה טראגי בעיניי שמחנה השינוי, שכבר איני יודע לנקוב מה מרכיביו האידאולוגיים המרכזיים, לא מצליח לאסוף סביבו ציבור ליברלי גדול, שאוהב את המדינה וסבור שהדרך הנכונה להנהיג אותה עוברת בהסדרים מדיניים שכוללים נסיגה מיהודה ושומרון ורוצה את הפרדת הדת מהמדינה. ועצוב עוד יותר, שבמקום שמנהיגי הגוש הזה יכירו במציאות הזאת, הם בוחרים לגייס הון פוליטי מפוקפק כמו אנשים שנטשו את המדינה לאנחות או כאלה שאינם מוכנים להרפות ממנה עד שתושמד.

ורק אעיד, לצורך ההגינות, שגם ההיסמכות של גוש הימין על חלקים במפלגת יהדות התורה – שמנהיגם מעדיף שלטון ערבי בארץ ישראל, ומכנה את החיילים שנהרגו על קידוש השם טיפשים – היא בעייתית מאוד. אני יכול למצוא חילוקים והבדלים, מה רטוריקה ומה כוונות עמוקות, אבל האמת לאמיתה היא שהייתי מעדיף גם אני ממשלה שכל מרכיביה אוהבים את המדינה ולא שונאים אותה. אבל בשביל זה צריך לקרות דבר אחר, שנראה כבר חשוך מרפא – החלמה של גוש השינוי ממחלת הרל"בת.

שפי, האישה שלא נכנעה

השבוע התבשרנו על פטירתה של פעילת הימין היקרה שפי פז. בגיליון הזה הבאנו את סיפורה בכתבה מיוחדת, אך אני בוחר להקדיש לה גם כמה מילים אישיות.

לאורך שנים ארוכות, פחות או יותר מראשית המאבק במדיניות ההגירה הפרוצה שכפה בג"ץ על מדינת ישראל, 'בשבע' מלווה ומסקר את המאבק הזה. אין היבט שלא נגענו בו: מפסקי בית המשפט העליון, השערוריות שמספקים בתי הדין להגירה, מחדלים ברשות האוכלוסין, הסבל בשכונות, מהלכים מדיניים כמו מתווה האו"ם או אמנת איסטנבול, ועד מוטציות הפשיעה שצמחו בתוך האקס־טריטוריה של דרום תל אביב, כמו כנופיות ה־SSQ בשירות בכירי עולם הפשע.

כמעט בכל כתבה או טור כאלה, שפי פז הייתה הכתובת. אנחנו היינו לצידה, והיא לצידנו. כשהיא העלתה היבט שהיה צריך דחיפה לסדר היום הציבורי – דלתנו תמיד הייתה פתוחה, וכשאנחנו נדרשנו למידע עדכני, מלא, שמגיע מהשטח – היא הייתה שם בשבילנו. תמיד זמינה, תמיד מסורה למשימה ותמיד נעימה וחברותית.

עוול גדול נעשה לאישה היקרה הזאת, מבחינה משפטית ומבחינה תקשורתית. שכניה יפי הנפש בתל אביב שנאו אותה שנאת מוות, וגם אחרי מותה לא חסכו בביזיונות ודברי גועל. שפי אכן נזקקה לא פעם להשתמש בביטויים קשים ובפרובוקציות לא אסתטיות, אבל האשמה היחידה מוטלת על מבקריה.

מבחינת רון חולדאי, מבחינת התושבים היפים והנכונים של השכונות היוקרתיות של העיר, עדיף היה שלא תקום שפי פז כזאת. הם רוצים בבוקר את האריתראי שלהם משנע את האוכל בוולט או שוטף את הכלים אחרי עסקית צהריים, ושבלילה ישתכר וידקור לו בתהום הנשייה שהיא דרום העיר. לתושבים שם, בנווה שאנן או שפירא, אין אינסטגרם עם 200 אלף עוקבים ולא תוכנית יומית ברדיו. גם לא דוד שעובד בעירייה. הם יפלסו את דרכם מדי בוקר בין גופות זומבים שמוטלות בחדר המדרגות, יסיטו את המבט של הילד מקטטה שותתת דם, יסתתרו עד יעבור זעמה של כנופיית פושעים צעירים שחוצה את הרחוב. הם יסבלו בשקט, כדי שלתושבי צפון העיר הארוחה תוגש בזמן יחד עם הילת הרב־תרבותיות שכה מחמיאה להם.

ואז באה השפי הזאת, עם התבונה והידע, עם היכולות המוכחות ביצירת הד ציבורי, עם יכולת הניסוח ובחירת המילים, והורסת את כל האידיליה. ופתאום אי אפשר להתעלם, ואחרי שנים של הדרה והזנחה אין אדם ישר שמסוגל להעלים עין מהבעיה. והתודעה משתנה, ופעולות ננקטות, ויש גם הישגים מסוימים.

לפני כמה חודשים הודיע לה בית המשפט שהיא מזוכה מאשמה בתיק כתיבת הגרפיטי על משרדי האיחוד האירופי בישראל. התקשרתי מיד עם שמע הבשורה, כדי לברך אותה. לי הקטן היה גם חלק בזיכוי המשמח הזה: עם הגשת כתב האישום, הגיע אליי בדרך מעניינת מכתב ששיגר מנכ"ל משרד החוץ למפכ"ל המשטרה דאז, ובו הוא דורש למצות את הדין בחומרה עם שפי פז ושותפתה מירב חג'אג', בשל לחץ שהפעילו עליו נציגי האיחוד האירופי.

זה היה רק פסיק קטן בזיכוי, אבל שפי טובת העין הודתה לי שוב על החשיפה ההיא. עיקר הזיכוי התבסס על שונאיה הגדולים, שהפכו לסנגוריה – חברי מחאת קפלן. אחרי שנה שבה פורעי קפלן שרפו, שברו, חסמו, הרסו וריססו גרפיטי היכן שבא להם – כולל על מבנה המועצה הדתית בתל אביב – היה זה גיחוך של ממש להרשיע דווקא את שפי פז בזמן שאף כתב אישום אפילו לא הוגש נגדם. עילת הזיכוי בתיק הייתה אכיפה בררנית. ערכאה משפטית הכירה סוף סוף בכך שפעילת ימין מסורה וערכית הופכת לפושעת בידי מערכת עוינת, בזמן שהשמאל יכול לעשות מה שהוא רוצה. זו הייתה פסיקה בנוגע לתיק אחד מני רבים שנפתחו נגדה, אבל בעיניי זהו זיכוי מהדהד לכל פעילותה. חודשים ספורים אחר כך היא נפטרה ממחלתה. הזיכוי הזה היה אקורד סיום צודק ומרגש. יהי זכרה ברוך.

לתגובות:

[email protected]

 

 

 

באה להצביע ולהתנכל למתיישבי יהודה ושומרון. קלאודיה קריימן עם יאיא פינק.    צילום מסך

 

 

 

מה לקרוא עכשיו