לפני כשלוש שנים ישבתי בהרווארד והאזנתי להרצאה על תהליכים מדיניים בישראל מפיו של איש אקדמיה בכיר. במהלך השיחה הוא הבחין בכיפה שלראשי ואמר: "אתם המתנחלים רציתם לעצור את רבין, ולכן רצחתם אותו". עצרתי את שטף דבריו, והתנצלתי בציניות על כך שאינני מתנחל, ואפילו לא רוצח. הסברתי שיחד עם זאת למיטב ידיעתי הרוצח לא היה מתנחל, והפעולה הזאת לא הייתה פעולה ציבורית כלשהי אלא פעולת יחיד שגונתה על ידי רוב הציבור, כולל כמובן אלו שהתנגדו לעמדותיו המדיניות של יצחק רבין. מאוחר יותר הוא התנצל על שתקף אותי, אך זאת כמובן לא הייתה הפעם הראשונה שהואשמתי ברצח רבין בשל השיוך המגזרי שלי.
רצח ראש הממשלה הנבחר בשל עמדותיו פוליטיות היה אחד האירועים הדרמטיים והחשובים בתולדות המדינה הצעירה שלנו. הוא טלטל את המדינה והשפיע עמוקות על המשך התהליכים המדיניים והחברתיים מאז ועד היום.
חוק "יום הזיכרון ליצחק רבין" עוסק גם בהיבט החינוכי: "בבתי הספר יצוין יום הזיכרון – (1) בפעולות שבהן יועלו דמותו ופועלו של יצחק רבין; (2) בפעולות שיוקדשו לחשיבות הדמוקרטיה בישראל ולסכנת האלימות לחברה ולמדינה". בעוד הסעיף השני הוא הכרחי וחשוב מאין כמוהו, ועוסק במעשה הרצח והאלימות תוך הדגשת חשיבות הדמוקרטיה, ובבניית המשילות הלאומית, הסעיף הראשון עוסק לא רק בדמותו של יצחק רבין, האיש ועשייתו, אלא בעיקר במורשת השלום ואוסלו, מורשת שגויה ומסוכנת לדעת רבים במגזר. האם החמ"ד צריך להקדיש לכך זמן בתוכנית הלימודים על אף ההתנגדות האידאולוגית?
צמצום העיסוק החינוכי הלאומי ל"מורשת רבין" יצר רתיעה מיידית של כל מי שהתנגד למורשתו ולדרכו הפוליטית (דתיים, ימנים, ליכודניקים, חרדים, ערביי ישראל, בדואים ועוד), ומנגד יצר התלכדות ו"צמצום השורות" של "מחנה השלום", השמאל החילוני הליברלי, סביב דרכו המדינית של יצחק רבין בשנותיו האחרונות. התוצאה היא שלא ניתן כיום לשנות את החוק, ובעקבות זאת רוב מוסדות החינוך בארץ אינם מציינים את היום הזה ובכך מפספסים שיעור קאנוני מהותי על אודות הדמוקרטיה וחשיבותה האדירה, סכנת האלימות, השלכותיה וגבולותיה ודרכי המחאה הראויות בעולמנו.
אולי יעניין אתכם
במגזר הדתי, שאני חלק ממנו, התגלה לפני 30 שנה בדיוק גם פלא גדול. יום פטירת רחל אימנו חל בתאריך י"א חשוון, יום לפני יום השנה לרצח רבין. רבים ממוסדות החינוך בחמ"ד בחרו לציין רק את יום פטירתה של רחל אימנו, בטענה שלא ניתן לערוך אירועים מוסדיים יום אחרי יום, ולכן מיעטו בציון יום רצח רבין. כך למעשה, רוב תלמידי החמ"ד לא עוסקים באחד האירועים המכוננים בתולדות המדינה, רצח ראש ממשלה בידי קיצוני בשל דעותיו המדיניות. אני תוהה אם רחל אימנו לא מבכה גם היום את בניה, אשר בשמה מתפלגים לאגודות ומסרבים לעסוק יחד בכינון האומה ובכאביה.
אבל יש כאן עניין עמוק יותר. הציבור הציוני־דתי רואה במדינת ישראל ממלכה, אך יש בציבור הדתי גם השקפה עמוקה ומשמעותית שלפיה מדינת ישראל היא מימוש החזון היהודי בארצנו והמשכת ממלכת בית דוד (או יוסף), תודעת גאולה שבה המדינה מתפקדת באופן נרחב ומגשימה את החזון היהודי הלכה למעשה. הרב קוק ניסה לתאר איך תיראה הממלכה הזאת כשכתב: ״מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהווייתה תוכן אידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד, מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא ה' בעולם".
אלא שכעבור זמן, הרעיון היפה והגדול נסדק ממש לנגד עינינו. כך למשל הרבנות הראשית הוקמה כדי לשמש מערכת תורנית רגולטורית מסדירה לתחומי הכלל היהודיים במדינת היהודים, אך למגינת ליבנו הרעיון הנשגב התרוקן עם השנים לכדי ג'ובים ותפקידים לאנשים שחלקם אינם מאמינים בחזון הגדול. התוצאה היא לא רק החזון שמתרחק מאיתנו, אלא שגם הניהול השוטף של ענייני המדינה בכל התחומים הולך ופוחת. מתפיסה וחזון מרשימים של "אתחלתא דגאולה" שקענו למצבי היעדר משילות בסיסית שיוצרים חילול השם. על כל זאת קשה שבעתיים לעכל ולקבל את הטראומה – כבאחד העמים נרצח מנהיג עמנו הנבחר על ידי אחד מאיתנו, בשל דעותיו ומעשיו.
יום הזיכרון לרצח הוא הזדמנות לעיסוק חינוכי מחודש לא רק ברצח, אלא גם ובעיקר בשאלות העומק: איך המדינה שלנו הגיעה למצב הזה, האם היום המצב שונה, ומה אנחנו רוצים ויכולים לעשות כדי שהמציאות תיראה אחרת. ״עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות״, כותב הרב קוק, ״מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא״. עברנו מספיק כדי שהדיון בכיתות לא יהיה דיון פוליטי אלא מהותי. עברו מספיק שנים כדי שנצליח לשאול את השאלות מבלי להרגיש מאוימים. החברה הישראלית מצולקת מספיק כדי שיהיה אפשר לעשות משהו אחרת.
ביום שנצליח לפעול כך, עם הבנה עמוקה של כאבי הזולת והשבטים השונים, אזי נצליח להניח שגם להם יש כוונות טובות, גם אם מעשיהם אינם רצויים. ארון הספרים היהודי מאז ומעולם נתן מקום למנעד רחב מאוד של דעות, אבל ידע להתנגד נחרצות לכל הכרעה אלימה של המחלוקת. את כל זאת ועוד ראוי ללמוד ולעסוק ביום רצח ראש הממשלה רבין, שיחול (גם) השנה ביום י"ב במרחשוון.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה
