בעקבות הצעת השינוי לחוק העונשין שהונחה על שולחן הכנסת זו הפעם השלישית בתוך פחות משלוש שנים, שעיקרה עונש מוות למחבלים, אבקש לדון בשורות הבאות בסוגיית עונש המוות מזווית שלדעתי אינה זוכה לתשומת לב מספקת בדיון הציבורי.
מה שעומד מאחורי כמעט כל הנימוקים של מתנגדי עונש המוות בכל מקום בעולם הוא ההיבט התועלתני. גם הדיון התקשורתי סביב נושא זה מתנהל כמעט אך ורק סביב השאלה אם עונש מוות הוא מועיל, כלומר אם הוא באמת מרתיע. לפי מחקרים רבים שאני נוטה להאמין להם, עונש מוות אינו מרתיע. קביעה זו תקפה לדעתי כפליים בנוגע למחבלים ערבים, חניכי התרבות המוסלמית, שבעבורם מות קדושים – וכל מי שנהרג משום שרצח יהודים הוא קדוש – הוא אידיאל נשגב. אז למה שגזר דין מוות ירתיע אותם? נכון שהערבים בכלל וארגוני הטרור בפרט יוצאים עתה בשצף קצף נגד הצעת החוק לעונש מוות למחבלים, אך הסיבה לכך היא לא כי הם נבהלים מעונש מוות, אלא כי הם נערכים לנצל את החוק המתגבש לצורכי תעמולה, כלומר מחאתם היא לצורכי פרופגנדה פנימית ובין־לאומית. כללו של דבר, מבחינה הרתעתית עונש מוות אינו מועיל.
זו הסיבה העיקרית לכך שבמערב עונש המוות נמחק כמעט לחלוטין, לא רק מהלקסיקון אלא גם מהמציאות (חוץ מאשר בארצות הברית). עונש בתור עונש, בלי שום תועלת נוספת, בפרט כאשר הוא אינו מרתיע, נחשב למשהו פרימיטיבי. הגישה הנפוצה לענישה בעולם המערבי היא סוג של גישה טיפולית: צריך לתקן, לא להעניש. גם חלק מהציבור הישראלי עדיין מושפע מ"הגישה הטיפולית" הזאת וממשיך לראות בעונש לשם עונש בלבד דבר פרימיטיבי. זה סוג של מושכל ראשון בחוגים רבים: אם עונש מוות לא מרתיע, אזי מה הטעם בהמתת מחבלים?!
אלא שבכל הדיון הזה נשכח לגמרי שעונש מוות כשמו הוא: הוא בראש ובראשונה עונש – עונש לשם עונש. במורה נבוכים (חלק ג' פרק מ"א) מציג הרמב"ם תורת ענישה שיש בה ארבעה שיקולים האמורים להשפיע על חומרת הענישה. השיקול הראשון והבסיסי ביותר הוא שיקול של עונש ותו לא: מידה כנגד מידה. בהמשך מביא הרמב"ם אומנם שיקולים נוספים, מהם גם שיקול ההרתעה, אולם השיקול הראשון והעיקרי הוא כאמור שיקול של מידה כנגד מידה. זה אל"ף־בי"ת של צדק, שאדם שאנס, עינה ורצח לא ימשיך לחיות, בין שהמתתו מרתיעה את שכמותו ובין שלא. חוש הצדק הבריא דורש שישלם על כך את המחיר, בלי קשר להרתעה. הרגנו את אייכמן, ואילו היינו יכולים היינו הורגים עוד אלפים כמוהו. הנוח'בות שעשו מעשים זוועתיים ביותר, שרק מעטים משתווים להם בתולדות האנושות, אינם רשאים להמשיך לחיות. וזה עוד בלי שדיברנו על הסבירות הגבוהה שישוחררו מתי שהוא בעסקה כל שהיא. מעבר לעוול המוסרי המאפשר לרוצחים השפלים ביותר להמשיך לחיות, יש גם שיקול תועלתני: מחבל מת לא יחזור להיות מחבל. הוא לא יצא לחופשי, לא בשחרור מוקדם, לא ב"עסקת שבויים" ולא בשום תסריט אחר.
יחד עם זאת, קיים חשש שצריך לדון בו בכובד ראש. אם חוק עונש מוות למחבלים ייושם על כל מי שמגיע לו למות, מדינת ישראל תעלה מבחינת מספר ההוצאות להורג באופן ניכר על שיאניות עונשי המוות בעולם כמו איראן וסין. בעולם אידיאלי לא היינו אמורים להתחשב בזה. א־ל נקמות הופיע, הינשא שופט הארץ. אלא שימות המשיח טרם הוכרזו רשמית, ואנחנו כידוע עדיין תלויים במידה זו או אחרת באומות העולם. אשר על כן, בשורה התחתונה יש מקום לשקול את סוגיית עונש המוות למחבלים לא רק מבחינת הצדק, אלא גם בהיבט התועלת והנזק למדינת ישראל.
יש להתקדם עם חוק עונש מוות למחבלים ולראות תוך כדי תנועה איך ניתן ליישמו בפועל בלי שהוא יישאר רק ברובד ההצהרתי מחד גיסא, ובלי שמאידך גיסא – אם ייושם – שכרו יצא בהפסדו. כלומר בלי שהנזק בזירות נוספות שמדינת ישראל נאלצת להתמודד איתן יעלה על התועלת המוסרית שלו.
לתגובות: [email protected]
