לפני 80 שנה, בליל הושענא רבה תש"ז (1946), יום חיתום הדין, אחרי משפט שנמשך כמעט שנה נתלו בנירנברג עשרה ראשי המשטר הנאצי בעוון פשעים נגד האנושות. אחד המוצאים להורג היה יוליוס שטרייכר, המייסד, הבעלים והמוציא לאור של השבועון 'דר שטירמר' (Der Stürmer, שפירושו: המסתער). שטרייכר פרסם בעיתונו בעיקר עלילות דם אנטישמיות מהסוג שטרם נראה מעל דפי עיתון באירופה, ובצורה כל כך אלימה ודוחה שגם היא טרם נראתה בשום מקום. השבועון שלו היה אהוב מאוד על היטלר, והוא נמכר בשיא תפוצתו בכחצי מיליון עותקים.
אולם השפעת העיתון הייתה הרבה מעבר לאותם חצי מיליון עותקים מודפסים. ברחובות הערים והכפרים בגרמניה בכל אתר ואתר העמידה המפלגה הנאצית ויטרינות תצוגה שבהן הוצג במשך השבוע הגיליון האחרון של דר שטירמר, כך שהעוברים והשבים יכלו להתעדכן במה שמותר לעשות ליהודים. ועל פי הכתוב בעיתון היה מותר הכול, כולל רצח (בהסוואה של הגנה עצמית של העם הגרמני). מעל העיתון התנוסס באופן קבוע המוטו האנטישמי של המפלגה הנאצית "היהודים הם האסון שלנו". אם כן, גם אם באותו שבוע בעמוד הראשי של העיתון באופן יוצא דופן לא הופיעה קריקטורה של ערפד יהודי שמן ומכוער עם אף עקום גדול שמשחק במטבעות זהב, לקורא הייתה תמיד תזכורת מי האויב של גרמניה הבלונדינית שצריך להשמיד. בתקופת השואה הוצבו ויטרינות דר שטירמר גם ברחובות הערים הכבושות במזרח אירופה, ויש צילומים של יהודי המקום שנאלצו להצטלם לפני ויטרינות אלו.
ובחזרה למשפטי נירנברג: דורשי הרשומות הביעו, ובצדק, התפעלות מהרמזים שמצאו לתליית הפושעים הנאצים במגילת אסתר. בפסוקים העוסקים בתליית עשרת בני המן מובלטות על ידי המסורה באמצעות כתיב זעיר שלוש אותיות: ת', ש' וז'. תליית הפושעים הנאצים בנירנברג הייתה בתחילת שנת תש"ז. אלו דברים שידועים ברבים. ואולם יש עוד פרט שהתרחש אז, בהושענא רבה, יום חיתום הדין של שנת תש"ז, שהוא פחות ידוע. בלילה ההוא, בהגיע תורו של יוליוס שטרייכר להיענש על מעשיו, הוא צעק והתחנן והיה צריך להיגרר לחבל התלייה בכוח. שם, רגע לפני תלייתו, הוא התעשת ואמר מילה אחת שהייתה על פניו נטולת כל הקשר: Purimfest, חג פורים. דברים אלה מתועדים ומופיעים בכל תיאור של הוצאתו להורג של שטרייכר. קוריוז זה מראה ששטרייכר ידע משהו על ההיסטוריה היהודית, והוא השווה את תלייתו לתליית בני המן. כאן כבר לא מדובר בדורשי רשומות ואותיות, זוהי צעקת עדות מפיו של אחד מבני המן עצמו.
שטרייכר היה יוצא דופן מבין הנידונים למוות בנירנברג. כי חוץ מפועלו בעיתון, הוא לא עשה דבר. הוא רק כתב והסית, או פרסם את מה שהכפופים לו כתבו, וכן, הפיץ קריקטורות אנטישמיות ארסיות. לכאורה זה הכול. הוא לא רצח איש, וגם לא היה בעמדת פיקוד כלשהי שבה היה יכול לצוות על רצח. זה היה גם קו ההגנה שלו במשפט: לא עשיתי כלום. רק ערכתי עיתון. בנירנברג זה לא עזר לו. בית הדין הבין־לאומי דן אותו למוות.
אולי יעניין אתכם
מבחינה משפטית בהוצאתו של שטרייכר להורג היה חידוש בעולם המשפט. נקבע בה תקדים משפטי: אפשר להעניש גם על הסתה (incitement) שבה עצמה אין מעשה. כתוצאה מכך, היום ברוב מערכות המשפט במדינות דמוקרטיות הסתה בלבד (גם בלי מעשה פלילי) יכולה להיות עבירה פלילית. אפילו בארצות הברית, שעל פי החוקה האמריקנית היא ממלכת הדיבור החופשי, יש מגבלה אחת על חופש הביטוי – מגבלת ההסתה (אם כי רק בתנאים מסוימים מאוד, שלא כאן המקום לפרטם).
הלקח לימינו ברור. ההסתה הערבית נגד העם היהודי מתועדת היטב. על סמך אחד הביטויים הבוטים שלה נפסל השבוע סאמי אבו־שחאדה, יושב ראש בל"ד, על פי החלטת ועדת הבחירות המרכזית ובהסכמה רחבה של הקואליציה והאופוזיציה (כולל 'הדמוקרטים'!), מריצה בבחירות לכנסת ה־26. שחאדה, ערבי הנושא תעודת זהות כחולה וגר במדינה שלנו, כתב יום אחד בלבד אחרי שחמאס טבח באזרחי המדינה שלו, ש"אם עזה הקטנה והנצורה הצליחה לעשות זאת, וברמה הזאת, אחרים יכולים לעשות זאת באופן יעיל ופשוט יותר״. יש לשטרייכר תלמידים: שחאדה דוגל ברצח יהודים "באופן יעיל ופשוט יותר", כלשונו, אולי משהו בסגנון גרמני.
זוהי התחלה צנועה, צנועה מאוד (כי הרי לא מדובר בעונש על הסתה, אלא רק בפסילה מריצה לכנסת), אך זהו צעד בכיוון הנכון. יש לקוות שהפעם בית המשפט העליון יתעלה על עצמו, כפי שהתבטא יוזם ההצעה איתמר בן גביר, ולא יבטל את הפסילה.
יבוא יום ושחאדה והקולגות שלו לא רק ייפסלו מריצה לכנסת אלא יועמדו לדין בגין הסתה לרצח יהודים. זהו השלב המשפטי הבא שמצפה לנו אחרי משפטי הנוח'בה שיתקיימו בעזרת ה' בניצוחה של הכנסת ה־26. רק אז יתקיים בנו "כי עד צדק ישוב משפט".
לתגובות:
