בערב יום כיפור נוצר אצל רובנו תמהיל נפשי שהלוואי שיימשך גם לתוך השנה: הרצון להשתפר, להוסיף טוב. בהקשר לבחירות הממשמשות ובאות אווירת ערב יום כיפור מחזקת אצלי, בפרט נוכח המצב המשתקף בסקרים שלא כדאי להתעלם ממנו, את הרצון לאחדות ולהקטנת הקיטוב בחברה הישראלית.
כדי להבהיר את כוונתי, אתחיל בדיון קצר על שתי יצירות שעלו לאחרונה לשיח הציבורי: הסרט נז"א ("נזק אגבי") של שני יוצרים מהשמאל הישראלי הרדיקלי שמומן על ידי אנשי "Free Palestine" בחו"ל. ומנגד, העונה החמישית של הסדרה פאודה שעלתה לאחרונה בנטפליקס. נז"א עושה כצפוי דמוניזציה למדינת ישראל וקיבל, כמה מפתיע, פרס חשוב בפסטיבל הסרטים בוונציה. פאודה מספרת את הסיפור שלנו מאז שבעה באוקטובר.
ההתעניינות ששתי יצירות אלה יזכו לה בעולם ורמת האמון בנרטיב שמקודם בכל אחת מהן ישפיעו על דעת הקהל העולמית יותר מהרבה דברים אחרים. כבר עכשיו פאודה נמצאת במקום הרביעי בסולם הסדרות הכי נצפות בנטפליקס, זוכה לשבחים גם במדינות ערב, ומהווה משקל נגד מכריע לסרט נז"א המזיק. ליאור רז, יוצר הסדרה פאודה, תרם למדינת ישראל ולכולנו תרומה עצומה. בזמנו רז היה, להזכיר, ממתנגדיה הקולניים של הרפורמה המשפטית, ואחרי שבעה באוקטובר הוא התבטא בעד החזרת חטופים על חשבון הניצחון על חמאס. כללו של דבר, רז אינו חלק מהמחנה "שלנו". הוא מרכז. אבל לא ליאור רז הוא הנושא אלא אנשים שנמצאים באותו מקום במפה הפוליטית כמוהו. והם רבים מאוד. לא דתיים, לא ימין על מלא, חלקם שונאי ביבי (לא יפה אבל גם לא כזה נורא בעיניי, כל עוד זה לא תופס את כל השקפת עולמם). אני רוצה ממשלה שבה גם אני וגם הם נהיה מיוצגים. לא בכל מחיר, אבל אני כן מוכן לשלם מחיר, מחיר פוליטי. וגם הצד שכנגד ישלם מחיר פוליטי (בראש ובראשונה ויתור על רל"ב). ככה זה עובד באחדות. הלוואי שתהיה לנו ממשלת פיוס לאומי. לא 'שינוי', לא 'ימין על מלא'. הקטנת הקיטוב, הנמכת הלהבות הנפשיות, פיוס. זה מה שנחוץ לנו בעת הזאת. מה גם שפוליטיקה היא כידוע אומנות האפשר, ואינני רואה היתכנות לממשלת ימין על מלא.
ההשלכה הפוליטית בסיטואציה הנוכחית היא, לפי הבנתי הפוליטית, שעלינו לשאוף לממשלת ימין-מרכז. בקונסטלציה הנוכחית, לפי הסקרים, זה יכול להיות בעיקר הליכוד עם איזנקוט כחוט שדרה של ממשלה שכזו. שאר המפלגות מהצד הימני של המפה יצטרפו (ואם צריך עוד מנדטים: שלפיד, בנט וליברמן יתחרו ביניהם מי יותר רל"ב). בלי חרדים, בלי ערבים, בלי הדמוקרטים ומבחינתי גם בלי בן גביר (שיסלח לי שאני מוכן להקריב אותו). למה איזנקוט? כי יש לו הכי הרבה מנדטים. הוא גם הכי פחות רל"ב בגוש האופוזיציה (חוץ מגנץ שנמצא עמוק מתחת לאחוז החסימה). בנוסף לכך איזנקוט מייצג בעיני רבים את מה שפעם גנץ ייצג: מרכז מתון. לפי התרשמותי לאיזנקוט אין באמת דעות משלו. כרמטכ"ל הוא היה קונספציונר מהשורה הראשונה. מבחינת התרבות הצה"לית הוא הלך לכל מקום שהרוח הפרוגרסיבית הוליכה אותו אליו. אבל מה לעשות, הציבור הרחב במרכז המפה הפוליטית רוצה אותו, וזה נותן לו לדעתי את הכוח להיות הכתובת הנכונה לפיוס לאומי. רק זה ושום דבר אחר. אם מותר להשחיל לקב"ה משאלה לפני יום כיפור: רוטציה עם ביבי, ושביבי יהיה הראשון, עד גיל 79. בינתיים איזנקוט ישתפשף וילמד את המקצוע. האם זה בר־ביצוע אחרי מה שביבי עשה ב"רוטציה" האחרונה לגנץ? שאלה טובה. עם קצת מזל בבחירות, תושייה, כנות ונכונות מצד מפלגות הימין, זה אולי אפשרי.
אולי יעניין אתכם
בממשלה שעומדת אל מול עיניי, החרדים בחוץ וסמוטריץ' בפנים. ובן גביר? אותו כאמור ניתן להקריב תמורת הדמוקרטים. לא יקרה שום דבר. סוג של פשרה מפא"יניקית, שמושמצת לא בצדק לדעתי. מה שמאפיין את הפן הציבורי של הפשרה המפא"יניקית הוא שהנראות חשובה מהתוכן. ככה זה עובד בציבוריות, מה ששולט הוא הנראות. סמוטריץ' בפנים, בן גביר בחוץ, וגם הדמוקרטים. האווירה הציבורית תירגע והקיטוב יקטן, וזה מה שחשוב כרגע.
בגלל הסיבות שהזכרתי, אני גם מתנגד לסרטון ה־AI שהפיקה הציונות הדתית לאחרונה, ובו נראים שוטרים גוררים את שופט העליון עמית ואת בהרב־מיארה, ה' ירחם עליהם, למעצר. לא זה הכיוון הנכון. הוא אומנם מובן מבחינה אלקטורלית (בתחרות על המשבצת הכי ימנית במדינה), אבל חבל שסמוטריץ' יצטייר כבן גביר ב'. לא זו הדרך. את סיכת חבל התלייה נשאיר לו.
בינתיים, לקראת יום כיפור וגם אחריו, בואו ננמיך את הלהבות: לא באש ולא ברעש, שננוח ולא ננוע, נישקט ולא ניטרף, נישלֵו ולא נתייסר. ותשובה ותפילה וצדקה יעבירו את רוע הגזרה.
לתגובות:
