ביום שלישי, יום הבוחר, התפללתי כהרגלי בבית הכנסת הקרוב לביתי. לא אמרו תחנון. אחרי התפילה הסביר אחד הגבאים לציבור המתפללים שיום הבוחר הוא יום חג, ממש כמו יום העצמאות. את ההחלטה קיבלו הגבאים על דעת עצמם, בלי להיוועץ בפוסק הלכה כלשהו בעניין זה. בעקבות כך פרץ ויכוח בקרב המתפללים: מצד אחד המתפללים התורניים, שראו בהחלטה שנעשתה ללא היוועצות עם פוסק הלכה צעד לא ראוי, ומהצד השני הגבאים שהחליטו מה שהחליטו. אם הצלחתי לקלוט את הלך הרוחות בקהל, נראה לי שהרוב תמכו בהחלטת הגבאים. ואני? למרות שאיני נוהג לפסוק לעצמי הלכה בדברים כגון אלו אלא לפנות לפוסק הלכה, לא יכולתי שלא להזדהות עם הגבאים. יש בתולדות עמנו הלכות שצמחו מלמטה, מהעם, על דרך "פוק חזי מאי עמא דבר" (צא וראה מה העם נוהג), כפי שמופיע בכמה מקומות בגמרא. האם זה מצדיק את יוזמת הגבאים? איני יודע. בשורות הבאות אנסה, בלי קשר, להסביר את הזדהותי עם יוזמתם.
בשבועות האחרונים היו במשפחתנו דיונים מה עושים ביום הבחירות, ולי יצא בכל פעם בטעות המשפט "מה עושים ביום העצמאות". טעות זו שיקפה בעצם את מה שאני מרגיש וחושב. יום העצמאות הוא יום ההצהרה. יום הבוחר הוא ההמשך שלו, מימוש של ההצהרה. אחת לארבע שנים – טוב, הלוואי, אבל זה הנוהל הבסיסי – העם היושב בציון מחליט על גורלו בעצמו, מה שלא התאפשר לו באלפיים שנות גלות. לכן באתי לתפילה ביום שלישי בבוקר בחולצה לבנה והזדהיתי עם הגבאים ועם ביטול התחנון.
ויש עוד מקור לא פחות חשוב להתלהבותי מהדמוקרטיה ומיום הבוחר שעומד ביסודה, מקור ביוגרפי. נולדתי וביליתי חלק מילדותי בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית, כלומר בדיקטטורה. גם שם היו "בחירות" כל ארבע שנים והן התנהלו כדלהלן: לא הייתה זכות הצבעה אלא חובת הצבעה. האזרחים היו חייבים להצביע. נציגי הממשל דפקו בדלת והוציאו אותך להצביע. עד כאן זה עוד טוב ויפה, איכשהו. השיא עוד לפנינו. לאחר שנכנסת לאולם ההצבעה והגיע תורך להצביע, ניגשת לשולחן עם נציגי המפלגות שבשלטון (מלבד המפלגה הקומוניסטית היו שם עוד כמה מפלגות לוויין שהיו ב"קואליציה" עימה). שם קיבלת את המעטפה וכן פתק ההצבעה שבו יכולת לסמן אחת משתי אפשרויות: בעד או נגד הגוש הקומוניסטי. הפרגוד היה במרחק של כמה מטרים משם, וראו איזה פלא – איש לא ניגש אליו. ואם מישהו כן העז לעשות זאת כדי לממש את זכותו הרשמית לבחירה חשאית, היו לדבר השלכות כגון פיטורים מהעבודה וכדומה. לא באופן רשמי כמובן, אבל זה מה שקרה בפועל. לכן, כדי לא להסתבך עם השלטונות, רוב האזרחים ככולם סימנו מה שסימנו לנגד עיניהם הבוחנות של הפקידים, הכניסו במעטפה והשליכו לקלפי. נחשו אתם מה סימנו בפתק.
איזו השפלה לכבוד האדם. לא רק שזייפו את תוצאות הבחירות אלא הכריחו את האזרחים להשתתף בתיאטרון האבסורד שתוצאותיו היו תמיד כ־98 אחוזים בעד השלטון הקומוניסטי. מהבחירות הללו חזר האזרח הביתה אבל, חפוי ראש ומושפל. מהחוויה הזאת, שעליה שמעתי מהוריי, נובעת ההערכה שלי לדמוקרטיה. רק דמוקרטיה נותנת לאדם את כבודו כצלם אלוקים עם בחירה חופשית, חופשית באמת. ואכן, במתחם הבחירות בבית הספר שבו הצבעתי הייתה אווירה חגיגית. אנשים חייכו והיו נדיבים זה לזה, בידיעה שהם באו להשפיע על דרכה של המדינה. הייתה אווירה של חג.
אולי יעניין אתכם
ועכשיו לתוצאות הבחירות. בזמן כתיבת שורות אלה התוצאות הסופיות עדיין לא ידועות בבירור ויש היתכנות לשינויים משמעותיים. אני סומך לא רק על הקדוש ברוך הוא אלא גם על עם ישראל ועל שיקול דעתו. שיקול הדעת הזה הוא לא תמיד רק שכלי, ברוב המקרים הוא רגשי. וזה בסדר. גם על זה אני סומך.
ובכן, באופן עקרוני איזנקוט אינו ראוי בעיניי להיות לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון, מקסימום שר התחבורה. בגלל הרקורד הצבאי הכושל שלו כאחד ממובילי הקונספציה בתקופת רמטכ"לותו, בגלל חוסר הניסיון שלו בפוליטיקה, בגלל הרפיסות המוכחת שלו בפני השמאל והפרוגרס, בגלל חוסר שיקול הדעת שלו כפי שהתבטא בצורה מובהקת בנאום הניצחון הבוסרי שלו, בגלל הקריאה השערורייתית שלו לראשי הצבא באותו נאום שלא לציית לממשלת המעבר. יש לי עוד, אבל נעצור כאן. אלא שמאחורי איזנקוט עומד ציבור גדול שבחר בו, ולא משנה למה. הציבור הזה הוא ראוי. הוא גם אינו שמאל קיצוני ורובו אינו בשמאל כלל אלא יותר במרכז. אני מכיר אישית כמה אנשים ימניים שהצביעו לאיזנקוט. הציבור הגדול והראוי הזה חייב להיות שותף בממשלה הבאה, ממשלת אחדות שתרפא את השסעים בחברה הישראלית. לזה אנחנו זקוקים לא רק כחברה אלא גם כדי לפגוש את האתגרים הביטחוניים (כולל האתגר של המפלגות הערביות שהתחזקו) כמה שיותר מאוחדים.
באשר למגרעותיו של איזנקוט שאותן מניתי למעלה, אני מניח שבמסגרת קואליציה עם הליכוד אפשר יהיה לנטרל אותן. באשר ליתר השותפים הקואליציוניים שעמוד השדרה שלה יהיה לפי המתווה שאני מציע ישר! והליכוד, עדיין מוקדם לדבר, אבל זו לדעתי התבנית הבסיסית. צריך לדחוף אותה בכל הכוח גם מול ביבי (שלא רוצה ועדת חקירה) וגם מול איזנקוט (שהתחייב לרל"ביזם). אולי שני הנשיאים הרצוג וטראמפ יעשו קואליציה של לחץ על שני מנהיגים אלו.
שומעים, בוז'י ודונלד? Thank you for your attention to this matter.
לתגובות:
