הרווקים
לפני שבועיים כתבתי בטור זה הצעה לחלוקת צל"שים לאלה שנשאו במחירי המלחמה הזאת והם פחות מדוברים. הזכרתי בשורה קצרצרה את הרווקים, והשבוע לכבוד השידוך הראשון המתואר בתורה, השידוך של יצחק ורבקה, אני מבקש להרחיב.
תחשבו עליהם לרגע, על כל הרווקים שלחמו תקופה ארוכה. הם אומנם לא השאירו מאחור אישה וילדים, רק זוג הורים מודאגים, אבל גם החזרה שלהם הביתה נראתה אחרת. הם לא חזרו לסרטונים של ילד שרץ אליהם מהגן ומבית הספר גם בשעות החשוכות של הלילה, הם לא חזרו לחיבוק ואהבה של אישה מצפה. אלה מהם שגרים בבית ההורים קיבלו חיבוק מאבא ואמא, אבל בגיל הזה אינו דומה חיבוק מהורים לחיבוק מאישה וילדים. ויש כאלה, והם לא מעט, שחזרו לדירת הרווקים שלהם, בלי חיבוק מההורים, בלי תבשיל ביתי מפנק, במקרה הטוב לחברים לדירה שנתנו כיף ואמרו: ״מה קורה, אחי?״ ונאלצו לפנק את עצמם עם משלוח ממסעדה.
ביציאות הביתה הם היו לרוב בסוף שרשרת המזון כי לא הרשו לעצמם לצאת לחג ולהשאיר אבא לחמישה ילדים מאחור. ולפני החג שיחה קצרצרה עם אבא ואמא וברקע שיחות של הנשואים עם כל אחד מהילדים. והם צריכים לפרגן ולהיות חזקים, כי אין זמן עכשיו להתמרמר, זמן מלחמה עכשיו.
אולי יעניין אתכם
ובהפוגות שבין צו 8 אחד למשנהו מנסים להצית איזה קשר ולצאת לדייטים. ועד שמשהו מתחיל להתרקם מגיע כבר הצו הבא, והקשר לא מספיק חזק בשביל להמתין עד דלא ידע ולא מספיק בוסרי בשביל שהנתק לא יכאיב. ובין הפטיש לסדן מוותרים ונפרדים וממשיכים הלאה, בתקווה להפוגה גדולה יותר בפעם הבאה ולמפגש שיתממש לכדי קשר של אמת.
וכך גם אצל הרווקות – גם בסתם ימי שגרה קשים חיי ההיכרויות, רוויי ציפיות ואכזבות, גיוס כוחות והתרוקנות אחרי עוד דייט כושל. אבל להכיר בימי מלחמה קשה הרבה יותר. קשה למצוא קשב אצל מי שמלא בחוויות קיצוניות של מלחמה, קשה למצוא נחת אצל מי שחייו מיטלטלים מצו לצו ומקו לקו. ובתוך חספוס הלחימה הנפש מתחבאת, וקשה לדעת מי מסתתר מאחורי המסכה.
ועכשיו קצת הפוגה, אולי הפוגה מתעתעת, אולי יתפרצו עלינו ימי מלחמה חדשים להכרעת החמאס, ובכל זאת תחושה קצת אחרת וזמן לחזור בכוחות חדשים לעולם הדייטים. וזמן של הציבור להחזיר להם. לנשואים השתדלנו לגמול בפינוקים לקראת שבת, בערבים לנשים, בנופשים זוגיים ובקייטנות לילדי מגויסים, וטוב שכך. עכשיו הזמן לגמול גם עם אחינו הרווקים. זה מתחיל מבפנים, בתחושה שאי אפשר לחיות במשפחתך בנחת כרגיל ולהתעלם מכל אלה שמשתוקקים לעשות להם בית. זה ממשיך בהשתדלות מעשית, לחשוב כל הזמן את מי אפשר להכיר למי, ולהתגבר על המבוכה ולהציע, מי יודע מה יתגלגל, ונגמר בתפילות, כי בסוף כמה שלא נעשה כאן למטה, מה' אישה לאיש ותפילות פועלות.
ואולי זו גם התודעה שצריכה ללוות את הרווקים והרווקות – הכול מתוכנן בקפידה מן שמיא, והשנתיים האלה לא הלכו לשווא, הכול מדויק. העיכוב הזה רקם בסתר את הדבר הבא והוא יבוא, בעזרת ה' בקרוב.
המצפים
וגם עליהם כמעט לא מדברים – הזוגות המצפים, מעוכבי ההיריון, שהגיוס לסבב אחר סבב שיבש להם את כל התוכניות, וגרם מפחי נפש חוזרים ונשנים. בעולם העסקי אומרים שזמן שווה כסף, אבל בעולם הפריון זה יקר בהרבה – זמן שווה חיים. ואם אמרה רחל ליעקב שבלי ילדים "מתה אנוכי", הרי להסכים לגיוס שוב ושוב ולהפסיד חודשים יקרים הרי זה למות במידת מה כל חודש מחדש, ואינו דומה המוסר נפשו פעם אחת למוסר נפשו שוב ושוב. לרוב מדובר בזוגות הנושאים את מסע הציפייה הזה בשקט, בינם לבינם, ולנו אין דרך להשתתף בו באופן מעשי. אבל להתפלל אפשר, וזה אולי הדבר הכי חזק כשמפתח של עקרות נמצא בידיים האלוקיות.
המתפללים והלומדים
אם בתפילה עסקינן, הזדמנות להכיר תודה לכל המתפללים והלומדים. רבים רבים מהם מאחינו החרדים, ולא רק הם, שמאז פרוץ המלחמה העצימו את התביעה הרוחנית מעצמם למען ישראל בצרתו. כתבה לי אישה שהגיעה לכותל המערבי וראתה במנהרה קבוצת מתפללים שהתפללה במה שנשמע לה כתפילת ראש השנה. כשתהתה על קנקנם אמרו לה שמפרוץ המלחמה הם מתענים בה"ב, תוקעים בשופרות ומאריכים בתפילה. ראתה אותם מזילים דמעות כמים כפשוטו. חיילים אלמונים בלי מדים שערבים ברוח לחיילים הלוחמים בשדה הקרב, וכמוהם רבים רבים בחליפות ומגבעות, בכיפות שחורות או סרוגות, בתלמודי תורה ובישיבות – מי שקשר עצמו, תורתו ותפילתו בכלל ישראל, ולעולם לא נדע מה חלקו בישועה, ולעולם לא יעלה על במת הוקרה בעולם הזה, אבל חלקו גדול לעולם הבא.
חמור
ואגב חרדים, בשבוע שעבר כתבתי כאן סיפור מחויך על קבוצת חרדים שהתפללה לכיוון הלא נכון ואמרתי להם שלומדים את הכיוונים בלימודי ליב"ה ורחמנא ליבה בעי. כתבתי בחיוך כסיפור משעשע שהתרחש באמת, המתפללים ואני צחקנו יחד על ההתרחשות הזאת, גם על משחק הלשון של ליבה וליבא. הכול היה באהבה. לא היה בדעתי לעלוב בחרדים או לזלזל בהם. אלא מה? בעיתון אין תווים מוזיקליים. מהתגובות למדתי שהעצבים חשופים כל כך והרגישות בשמיים ואי אפשר לצחוק. הציבור הזה מרגיש מותקף מכל עבר ואין לו מקום לחיוך עכשיו. לזה לא התכוונתי. למגיב הראשון השבתי שכתבתי בהומור, לשני ולשלישי כבר התנצלתי. נזכרתי במדרש חז"ל: "אם אחד אומר לך 'חמור' אל תשגיח בו, שניים ושלושה – רסן שים בפיך". ובכן, מסתבר שהחמור מהמדרש הוא אני, אז פשוט סליחה. על אף שדעתי שונה מכם בדברים מהותיים, בעיקר העיקרים יש לי אהבה והערכה רבה.
איך מצא יצחק את רבקה?
הנצי"ב מוולוז'ין כותב שאם נשאל את אברהם ויצחק כיצד הכיר יצחק את רבקה, נקבל שתי תשובות שונות. אברהם יספר על מאמץ אנושי עצום, איך השביע את עבדו, איך יצא אליעזר עם אורחת גמלים, המפגש עם רבקה, ניסיונות השכנוע במשפחתה. הרבה זיעה ניגרה עד שזה קרה. ויצחק? הוא יצא לשוח בשדה לפנות ערב, מן הסתם התפלל לזיווג, הרים את עיניו וראה את אשתו – התפילה פעלה.
ומי צודק? שניהם גם יחד. ואם יורשה לי להוסיף: אבל לא כל אחד לחוד. מאמץ אנושי לבד לא מספיק, תפילה לבד לא מספיקה – לעולם שניהם יחד: בפרנסה, בנישואין, בהורות ובשעת מלחמה.
לתגובות:
איור: שאול גרד