נפתח בבדיחה
ברית המשרתים.
סטנד־אפ
אומרים שסטנדאפיסט טוב יודע לקחת את המציאות הכי בנאלית ומוכרת ולהראות כמה היא מגוחכת. בשבועיים האחרונים הסטנד־אפ יצא משליטה. כמו באיזה נשף מסכות מטורף מסירה המציאות בזה אחר זה את המסכות מעל כל האנשים שדיברו בנחרצות כל כך את כל האמיתות שנכון היה להשמיע לבוחרים. הכול שחור ולבן, אפס מורכבות. כל כך מהר מתקלפות מסכות מהפנים עד שמתגלה האמת. מאחורי הקלעים נמצא במאי גאון, במאי שמיימי, שיודע לקלף מסכה אחר מסכה, הבטחה אחרי הבטחה, ומתגלה מה שמסתתר מאחורי כל דיבורי הגבוהה־גבוהה. מה נאמר? אלמלא היה מדובר בבדיחה על חשבוננו, הייתי קונה כרטיסים לשורה הראשונה.
לא צבועים. לא מורכבים.
התחושה הראשונה של אנשים רבים לשמע הפער העצום בין ההצהרות שלא ישבו עם ערבים ולא יתפשרו כהוא זה עם חרדים ובין מה שנשמע מאז הבחירות על חוק גיוס מרוכך ושאר ניסוחים חדשים – היא שיש כאן עסק עם אנשים צבועים. כשלעצמי, אני לא חושב שצביעות היא העניין. אני בטוח שמי שנשבע בכל היקר לו ששקל לא יגיע לידי ה"משתמטים" התכוון לכל מילה. אני משוכנע, לצערי, שגם מי שהצהיר שהם ייקחו את ה"פרזיטים" יחד עם ביבי לאן שלוקחים דברים עם מריצה התכוון לזה במלוא השנאה. אפילו להבטחה שאם לא יהיו להם 61 מנדטים לא יסתמכו על הערבים ולא יקימו ממשלה בלי שוויון בנטל – אפילו לזה אני מוכן לתת קרדיט שהאמינו בלב שלם.
אז מה קרה עכשיו? מה שקרה הוא הדבר שהאנשים הללו לא רצו במשך ארבע שנים להפנים – שהעולם איננו שחור ולבן, והוא הרבה יותר מורכב מסיסמה מושחזת באיילון. הוא סבוך בהרבה ממה שסיפרו לעצמם ומהקמפיינים שמומנו כאן במיליונים במשך ארבע שנים וניסו למכור לציבור עולם שטחי.
אולי יעניין אתכם
לא הייתה אצלם אף מורכבות בביקורת על הממשלה. זה התחיל ברפורמה. הדמוניזציה דיברה על הרס הדמוקרטיה, דיקטטורה נוסח מזרח אירופה ועוד. לא הייתה שום נכונות לומר: אולי יש בעיה ברפורמה של הממשלה, אבל יש גם בעיה עם מערכת המשפט, בואו נסכים על משהו. לא, מה פתאום, הכול רק שחור משחור עם דגל שחור מתנוסס ואפשר לשרוף את איילון. אפילו כשהציעו להם להצטרף לנוסחת פשרה זה היה הכול או כלום.
כך בדיוק היה בסוגיית החטופים, אולי העניין הכי רגיש והכי מורכב שהיה במדינה שלנו בשנים האחרונות, ומה אז? רק סיסמאות שטחיות וחד־ממדיות – אם אתה לא בעד עסקה, ולא משנה מהם תנאיה – אתה ערל לב שאטום לסבלם של החטופים. ואם אתה איש נאור עם ערבות הדדית, אתה בצד של הטובים שחושבים שאין מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים. אין לזה מחיר, אין לזה תנאים ויש לזה רק כאן ועכשיו. אבל זה פי מיליון יותר מורכב, ובכל זאת כך בחרו לצייר את זה. יש מר הפקרה ומולו מחנה הערבות ההדדית, כי זה העולם שהם בחרו לצייר.
כך בדיוק גם בסוגיית גיוס החרדים. שוב מכרו לנו שזה שחור (חרדי) או לבן (נאור ויפה), שממשלה עם חרדים היא ממשלת המשתמטים, ולא משנה שאחוז ניכר מבוחרי הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית, ואני מהמר שגם ש"ס, הלכו בראש הלוחמים וגם בראש רשימות הנופלים. זה לא משנה, כי אם אתה לא מגייס את כולם אתה ממשלת הרשע, ואף דיון עומק בשאלה מה באמת מקדם גיוס, ואף דיון עומק בהשלכות של חברה שלמה שתרגיש שגזרות הצאר ניקולאי ניתכות על ראשה, זה לא משנה – יש רק אמת אחת שטוחה שטוחה.
כך בדיוק בנוגע לוועדת החקירה. הרי ידוע מראש מיהו מר הפקרה וברור כשמש שמערכת המשפט חפה מכל פניות ואינטרס פוליטי, אז למה להיכנס לשאלה המורכבת שמערערת על כל זה ומבקשת ועדת חקירה קצת יותר מורכבת?
וכך קיבלנו חטופים עכשיו בכל מחיר, וגיוס עכשיו בכל מחיר, וועדת חקירה עכשיו בכל מחיר. והאמת חדה וחלקה בלי שום הסתייגות, והרי רוב מוחלט של העם תומך בה, זה מגובה כבר ארבע שנים בסקרים שעושה צד אחד כמובן, וכמה נוח לחיות בעולם של שחור ולבן.
והנה באו הבחירות, ובניגוד לנאומי הרהב רגע אחרי המדגמים המדומים, שאף הם היו שטחיים וחד־צדדיים, פתאום העולם מורכב מורכב, ואי אפשר הכול עכשיו ואי אפשר לעמוד בכל ההצהרות, והשקר צף והשטחיות נחשפת, ולא נותר אלא לברר לעומק איך מתמודדים בעולם שיש בו כל כך הרבה צבעים.
נחמה פורתא
יש נחמה קטנה במחול השדים שמרקד עכשיו לעינינו, והיא לראות שבברירה שניצבת בפני אלה שמכנים עצמם "גוש השינוי", בין הפרת הבטחת הבחירות שלא להישען על המפלגות הערביות להפרת הבטחת הבחירות שלא לשבת עם חרדים ולחייב את כולם בגיוס – עדיין חלק נכבד בוחר ביהודים, בחרדים, ולא בערבים תומכי הטרור. עצוב שלא כולם, אבל לפחות זה. אני מקווה שעד שהטור יתפרסם לא יתברר שבחרו גם וגם – גם תומכי טרור וגם פטור לכולם. מי יודע, אולי אפילו יתרחש נס ויבחרו בברית רחבה שנצרכת כאן כאוויר לנשימה.
הבמאי
ולעצמי אני מזכיר כבר כמה שבועות ברצף – אצל ה' יתברך הכול אפשרי.
שתי מדינות
כשהודהד השבוע שוב ושוב מצען של שתי המפלגות הערביות, שקוראות לביטול חוק השבות ומימוש "זכות השיבה" ולמעשה לביטולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, נזכרתי בפרופסור יובל שטייניץ. לראשונה פגשתי את השם יובל שטייניץ כשהייתי בעיצומו של מסע בירור רוחני. בין השאר שקעתי בספרי פילוסופיה, הראשון שבהם 'הזמנה לפילוסופיה', ששבה את ליבי בדרך ההגיונית והפשוטה שבה הצליח להסביר דברים גבוהים.
לימים נעשה שטייניץ שר בכמה ממשלות מטעם הליכוד, והיום הוא יושב ראש רפאל, אבל הוא בכלל התחיל במקום שונה מאוד. יובל שטייניץ הצעיר היה פעיל שמאל בשנות ה־80, תומך נלהב של 'שלום עכשיו' ומאמין בכל מאודו ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. הוא אפילו נפצע מהרימון שזרק יונה אברושמי בהפגנת 'שלום עכשיו', שממנו נרצח אמיל גרינצווייג.
מה גרם לפעיל השמאל לחצות את הקווים? ובכן, הרבה דברים קרו בדרך. המצרים שלא עמדו במחויבויותיהם במסגרת הסכם השלום שנחתם איתם, הסכם אוסלו שהביא נהרות של דם, אבל יותר מכול תובנה אחת בסיסית, שניסח שטייניץ בפשטות: שנים ארוכות הייתי בעד שתי מדינות לשני עמים, עד שהבנתי שמדינה אחת היא מדינה פלשתינית והמדינה השנייה היא מדינה דו־לאומית.
זה הסיפור. מי שחובר למפלגות הערביות שזהו המצע שלהן צועד בדרך המובילה לשתי מדינות לשני עמים, אבל רק עם אחד יקבל מדינה אחת שלו ועוד אחת בשותפות.
לתגובות:
