חזיז ורע"ם
יש אצלנו בדיחה פנימית במשפחה, בעיקר בדיחה של הילדים על חשבוננו. בכל פעם שנעשה משהו שמפריע לנו הם אומרים: "תתעלמו והוא יפסיק". זו מעין נקמה קטנה על מה שהיינו אומרים להם כשהיו קטנים. כשאחד הילדים היה מציק לשני היינו אומרים "תתעלם והוא יפסיק". גם אם הילד התעלם, הוא לא הפסיק. היו לנו המון הסברים הגיוניים למה עדיף להתעלם, הרי כל ההצקה היא משיכת תשומת לב, אם מתעלמים מלמדים שלא ככה מקבלים את תשומת הלב. בתאוריה זה עבד, במציאות קצת פחות.
וככה, ממש כמונו, התנהלה מדינת ישראל שנים ארוכות בכל כך הרבה סוגיות בשיטה הזאת ממש – תתעלם והוא יפסיק. תתעלם מהאיום מדרום ותימנע ככל האפשר ממלחמה עם החמאס, תתעלם מהאיום מצפון ותימנע ככל האפשר ממלחמה עם חיזבאללה, בוודאי תתעלם מהאיום האיראני. בא שמיני עצרת ונתן לנו שיעור קשוח: זה אולי טוב בתאוריה, זה לא באמת עובד. הוא לא יפסיק, אם תתעלם זה רק יימשך. וכולם מבינים שזה רק פרומו למה שיקרה אם נמשיך להתעלם ממה שמתרחש בקרב ערביי יו"ש. יש שם מאגרי נשק אדירים ושנאה מבעבעת, וכמה שלא נתעלם זה לא ייפסק.
אבל זו הבעיה הקטנה, מפני שהערבים אזרחי ישראל הם בעיה מורכבת פי כמה וכמה. ולא, אני לא כותב את זה משום מקום גזעני, אבל יש כאן בעיה אמיתית. חיים בתוכנו חמישית מאזרחי ישראל שאינם יכולים לשיר את ההמנון, להזדהות עם הדגל או לקחת חלק בשירות למען המדינה. אני אפילו לא מאשים אותם. הם מוסלמים, הם מאמינים שזה שלהם, שיבוא יום וכל זה יהיה שלהם. ובינתיים, כמו במצעים של שתי המפלגות הערביות שתפחו לממדים דרמטיים – לבטל את חוק השבות ולהפוך את המדינה למדינת כל אזרחיה. זה בכלל לא עניין של אשמה, זה עניין של מציאות.
אולי יעניין אתכם
המציאות הזאת הגיחה לנגד עינינו בפרעות שנת 2000 בוואדי ערה, המסקנה הייתה מינוי שר ערבי בממשלה. אחר כך פרצה המציאות הזאת לחיינו בשחזור ליל הבדולח בלוד ובערים מעורבות נוספות במבצע שומר החומות, התוצאה הייתה ממשלה עם רע"ם. תתעלמו והוא יפסיק, זה לא באמת נפסק. יותר מכול צעקה ההזדהות של רבים מנבחרי הציבור עם הצד העזתי בטבח ובמלחמה שפרצה בעקבותיו. הם לא בצד שלנו, לפחות רבים מהם. התעלמנו. קיבלנו תשעה עשר מנדטים, בין אם הם קולות כשרים שמצביעים בבירור איפה במפה הפוליטית הם מונחים, ובין אם יש מהם קולות פסולים שנקנו תמורת כרטיסי תדלוק וכסף מזומן. בשורה התחתונה: אי אפשר להתעלם, זה לא ייפסק.
מזכירים לנו שהם הרופאים, האחיות, הרוקחים, הקבלנים ועוד. אני מזכיר לעצמי שרבים מהם נמצאים בתפקידים הללו כי זכו להעדפה מקלקלת שקידמה אותם לא על פי הישגים אלא על פי המוצא. אני מזכיר לעצמי שהעדפה מתקנת זו גזענות שפוגעת בבעלי ציונים גבוהים יהודים בשל גזעם. ההעדפה הזאת כל כך מקלקלת עד שיהודי שרוצה ללמוד רפואה יצטרך לשרת בצבא שלוש שנים ומעלה, יתרחק מחומר הלימוד מימי הבגרויות עד שיעשה פסיכומטרי, והם כבר בגיל שמונה עשרה יכבשו את מחלקות בתי החולים. אני לא בעד גזענות, אני בעד שוויון אמיתי, גם שוויון בקבלה למקצועות הללו, בלי להפלות יהודים בשל מוצאם או השירות הצבאי שלהם. אילו היו נאמנים למדינה זה היה נסלח, אבל ההצבעות שלהם מורות היכן הם נמצאים ואנחנו יותר ויותר נעשים תלויים בתוצאות ההעדפה המתקנת הזאת.
אחמד טיבי מרשה לעצמו לצעוק על משקיף יהודי חובש כיפה "שב", ומשקיפים אחרים מדווחים שאיימו על חייהם אם ידווחו מה קרה. זו ממש התגשמות פסוקי הקללות: "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, הוא ילווך ואתה לא תלוונו הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב". הגר אשר בקרבך כפי שמתרגם אונקלוס הוא הגוי שחי בתוכך, זה שמרשה לעצמו להרים ראש ולאיים, וזה קורה לנגד עינינו. אפשר להתעלם. הוא לא יפסיק.
ההתעלמות, אגב, קשורה גם להיבט הפלילי. כשערכתי את התחקיר לספר 'סולם גנבים' אמרו לי אנשי משפחות הפשע היהודיות שאני מסתובב במקום הלא נכון, שהמדינה כבר שמה את ידה על רוב משפחות הפשע והארגונים החזקים, וזו בעיה קשה מאוד. בהתחלה חשבתי בליבי: בעיה קשה להם ובשורה טובה לחברה הנורמטיבית, אבל הם הסבירו שזה ממש לא כך. אין ואקום בעולם הפשע, ואל כל מקום שנזנח בידי היהודים נכנסים הערבים, וארגוני הפשע הערביים משחקים משחק קיצוני בהרבה ואין שם רחמים.
כמעט אין שבוע בלי שנשמע בחדשות על רצח נוסף בחברה הערבית. רבים מאיתנו נותנים לדיווח הזה לעבור ליד האוזן. זה לא שלנו, זה של החברה האלימה שלהם. אני חושב אחרת. אני חושב שאם הם אזרחי המדינה שלנו זה לגמרי עניין שלנו, ואני חושב שבכל מקרה זה רק עניין של זמן עד שזה יזלוג אלינו היהודים. הם ישלטו בכל שוק הפרוטקשן, הם ינהלו לנו את העסקים, ומי יודע מה הם כבר מנהלים ואנחנו פשוט לא מודעים לזה. "תתעלם והוא יפסיק" לא עובד פה, פעמוני האזהרה מצלצלים בקול גדול.
אבל מי סופר?
קיבלתי בשבוע שעבר עצומה של מאות סופרים ומשוררים שקוראת לאחדות היסטורית ואמיצה. ביקשו שאחתום. התרגשתי. מזמן לא שמעתי קולות כאלה בוקעים מזירת אנשי האומנות. ואז קראתי: "יש להקים ממשלה עם המפלגות הערביות כדי להפיל את ממשלת החורבן". שאלתי שם: "להפיל את ממשלת החורבן עם תומכי החורבן? מעניין". לא ענו לי. בזאת כמובן הקרבתי כל פרס ספרותי עתידי שמקבלים פה רק אם אתה שייך לצד האינטליגנטי של הספרות. תרומתי הדלה למדינת ישראל.
מדקר
בנסיעת השליחות שלי להודו, שסיפרתי עליה כאן, הרגשתי לא טוב. הגעתי למדקר ישראלי, והוא סיפר לי שעזב את הארץ. "נמאס לי שלא משנה מה נצביע, ימין או שמאל, בסוף החרדים יחליטו מי יקים ממשלה – מי שייתן להם מה שהם רוצים". חשבתי לעצמי שעכשיו זה כבר לא החרדים, זה להבדיל גם הערבים, אבל אני פה בשביל להישאר.
וגם זה לא יפסיק
להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם הסוגיה של הגיוס והחברה החרדית לא תיפתר מעצמה. נכון, רבים מאנשי הציונות הדתית נפלו ברשת של קמפיין ברית המשרתים וקמפיין המאסת הציבור החרדי, אבל הם לא נפלו ברשת משום מקום. הם קרסו ממאות ימי מילואים וממספר לא פרופורציונלי של פצועים והרוגים חובשי כיפות סרוגות. אם נתעלם זה לא ייפסק, אחוז החרדים מכלל האוכלוסייה יהיה כה גבוה עד שיקריס את החברה. אני מאמין ב"חבר אני לכל אשר יראוך", אני לא מאמין בשנאות, אבל צריך לומר את האמת: אם נתעלם זה לא ייפסק, וצריך לשבת בכובד ראש על המדוכה הזאת ולמצוא פתרון.
לתגובות:
