דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
טורים

אפילו בהסתרה

מה הקשר בין תליוני מקדש לקדושת הקשר הזוגי, ולמה החלטתי לכתוב על הנושא הרגיש דווקא בפרשת ויצא

הרב ליאור אנגלמן. ללא קרדיט צילום
הרב ליאור אנגלמן. ללא קרדיט צילום

מהפכה צנועה

מהפכה שקטה מתרחשת הרחק מאור הזרקורים, והיא כל כך מתאימה לתקופה הזאת – מהפכת קדושת הקשר הזוגי האינטימי בחיי הנישואין. הנושא הזה, שפעם היה מושתק לחלוטין, התעורר לתחייה בשנים האחרונות ובעיניי קשה להפריז בחשיבותו. הוא מביא ברכה בזוגיות, באושרם של בני הזוג, ביציבות המשפחה, ומרפא אנשים רבים ונשים רבות שחיים עם רגשות אשמה או יחסים לא פתורים בין גופם, נפשם ונשמתם.

במשך שנים ארוכות הדיבור על ההיבט האינטימי של החיים היה שייך לעולם החילוני בלבד. בבתי ספר חילוניים היו שיעורי "חינוך מיני", אבל הדיבור הזה גלש הרבה מעבר לכותלי בית הספר. העולם החילוני עשה זאת בדרכו שלו ובשפה שלו, באופן שהיה זר לאמונה ולשפה של האדם המאמין.

בבתי הספר הדתיים זה תפס פחות מקום. אני זוכר כילד סוגיה בגמרא שעסקה בעניין שבצנעה, היינו בכיתה ה'. המורה, שגם היה מנהל בית הספר, אמר: אני אסביר מה כתוב כאן ואחר כך אתן לכם חמש דקות לצחוק. הוא הסביר, אנחנו צחקנו, ומאז ועד כיתה ט' נעלם הגוף ממערכת החינוך. שם הוא הופיע במלוא עוזו בציורים אפוקליפטיים על מה תהיה נחלתו של מי שאיננו שומר את הברית. למותר לציין שזה לא ממש הועיל, זה בעיקר גרם לרבים מאיתנו להבין שאלוקים לעולם לא יהיה מרוצה מאיתנו ולא נעמוד בקריטריונים שלו, גרם לנו להרגיש שאנחנו חוטאים ופושעים. לרבים מאיתנו זה גרם להיפרד בגלוי ובסתר מאלוקים, לאחרים זה גרם לחיות חיים שלמים רוויי סתירות, הסתרות ותחושות אשמה.

אין לי מושג מה בדיוק היה אצל הבנות, שם הטבע מחייב איזו הסברה מינימלית, אבל לתחושתי היא נשארה באותם ימים די מינימלית. היו כללי צניעות, ואני מניח שילדה ששומעת פעמים רבות "שבי ככה, לא ככה", "זה לא צנוע", "זה לא מתאים", "לא יפה", והמפגש שלה עם הגוף רווי באמירות שליליות, עלולה לסגל לעצמה איזו תחושה שיש להתבייש בגוף שלה, שמשהו אצלה ואולי אצל כל הבנות לא ממש מהוגן.

אולי יעניין אתכם

יכול להיות שלפני החתונה תלך הכלה המיועדת להדרכת כלות ותשמע דברים נפלאים ובריאים על קדושת האינטימיות, גם זה פעם לא היה כל כך מצוי. יכול להיות שגם החתן ילמד אצל מדריך חתנים, אבל לא תמיד בכוחן של מילים לרפא את מה שנספג בנפש ונטמע בגוף במשך שנים, ומכאן הדרך לקשיים וסיבוכים סלולה. תוסיפו לכך את העובדה שגם בבית זה נושא לא כל כך מדובר, וקיבלתם מתכון בדוק לסכסוך פנימי.

והנה, עברו כמה שנים וצומח כאן דור בריא יותר בצל תופעה מבורכת. מדברים על זה, לומדים את זה, ולא – אלה לא שיעורי חינוך מיני כפי שנהוג בבתי הספר החילוניים, שייתנו רק מידע ואולי יוסיפו פתיחות לא שיפוטית. אלה לא ספרי ילדים על כלב, כלבה וגור כלבים, חתול, חתולה וחתלתול, והנה גם אבא, אימא ותינוק, סיפורים שעושים גזרה שווה עקומה בין המרחב הצנוע האנושי לזיווג החייתי. אלה לימודים שמגלים איך הדבר הסודי הזה שהיה נתפס כיצר הרע שיש להשתיק אותו, הוא למעשה כוח של קדושה. בקדושה יש להשקיע, קדושה היא קרבת ה', אין עוד מסלול של התנגשות, יש מסלול התאחדות.

למה דווקא עכשיו?

התופעה הזאת היא מהסימנים המובהקים לתהליך הגאולה. חז"ל אמרו שמשחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה. במשפט אחד לכדו את כל המאורע. מאז החורבן והגלות התרחקנו כעם מהגוף הלאומי שלנו, התנתקנו מהארץ הזאת, והתחלנו לחיות חיים של נשמה שמתנגשת בגוף. הגוף שייך לגויים, הנאות הגוף נמצאות בממלכת היצר הרע, ומי שיכרית את ההנאות הללו – קדוש ייאמר לו. את הקדוש ברוך הוא עובדים בגלות בתעניות וסיגופים, לא במאכל ובמשתה, בטח לא בחיבוק וקרבה של בני זוג אוהבים.

ניטל טעם ביאה זה משפט עם משמעות כפולה. זה לא טעים לאנשים קדושים, כלומר זה לא נעים להם. מדוע? מפני שניטל הטעם, אבדה המשמעות והסיבה הרוחנית לקשר האינטימי. מי יכול ליהנות ממנו? רק עוברי עבירה, כאלה שכבר ויתרו במאבק הזה בין הנשמה לגוף ובחרו להתמסר ליצר. אין להם ייסורי מצפון, אין להם מחסור רוחני ושאלת משמעות, הם פשוט נותנים דרור לכוחות היצריים שלהם בלי קונפליקטים מיותרים.

אבל יש פה גם בשורה מופלאה, שבזמן שבית המקדש היה קיים – לקשר האינטימי היה טעם, הייתה לו משמעות וסיבה וממילא היה בו טעם של הנאה קדושה. בית המקדש הצליח לחבר רוח וחומר, נשמה וגוף, אלוקים ואדם. בקודש הקודשים שלו התחברו הכרובים, וכשעמד על תילו אך טבעי היה למצוא טעם של משמעות ועונג בקשר הזוגי. והנה, כמה שנים אחרי חזרתנו ארצה, הטעם הזה מתעורר לחיים בדמות שיעורים וספרים, הדרכת כלות וחתנים, פתיחות ובקשת אמת, תורה היא וללמוד אנחנו צריכים.

שרשראות מקדש

יש עוד תופעה שהולכת ומתפשטת בקרב נערות ונשים צעירות, בעיקר מהמגזר הדתי־לאומי: הן עונדות שרשראות עם תליון של בית המקדש. כך למשל, מאז שזיו חן הי"ד עלה בקרב (כך הוא עצמו כינה חייל שמסר נפשו – מתעלה, לא נופל) הופצו שרשראות רבות של "זיו המקדש", זיכרון לכך שהלל אלמנתו קנתה לו סיכת מקדש שאותה ענד על החליפה בחתונתם. אך טבעי שכך יונצח.

מתברר ששתי התופעות הללו, חינוך לקדושת האינטימיות הזוגית וענידת שרשראות זיו המקדש, שתי תופעות שנראות רחוקות זו מזו – הן בעצם תופעה אחת. ערגה למקדש היא ערגה לחיים שלמים, לתורת חיים שתאיר את כל המרחבים, בראש ובראשונה את הבית, את הזוגיות, את העונג והשמחה שיש באהבה הקדושה הזאת.

ויצא

הפרשה הזאת, "ויצא", עוררה אותי במיוחד לכתוב על הנושא היקר הזה, מפני שהוא מתהלך שתי וערב בכל הפרשה, בפרט בשלושה מוקדים שלה. בתחילת הפרשה נושק יעקב לרחל במפגש על יד הבאר, ומיד לאחר הנשיקה הוא בוכה. חז"ל מתארים את הנשיקה הזאת כנשיקה של קדושה, אבל יעקב בוכה מפני שאנשי חרן שמתבוננים בהם אינם מצליחים לראות את הקדושה הזאת ומפרשים אותה כמעשה זול ואסור.

לאחר מכן, כשמסיים יעקב את שבע שנות העבודה בעבור רחל, הוא אומר ללבן: "הבה את אשתי ואבואה אליה". רש"י מתפלא איך מדבר יעקב באופן שאפילו קל שבקלים אינו מדבר, אבל מסביר שאצל יעקב הסיפור הוא אחר. הוא רואה בקשר הזה את מימוש הייעוד שלו להעמיד שנים עשר שבטים. המעשה נתפס זול בעיני קל שבקלים, אבל אצל יעקב הוא יקר מאוד.

בהמשך הפרשה, במעשה הדודאים שמוצא ראובן, ותצא לאה לקראתו. נאמר שם: "וישכב עימה בלילה הוא". זה לא נראה כמו עברית תקנית, צריך לכתוב "בלילה ההוא". רש"י מסביר על פי המדרש ש"הוא" מרמז לקדוש ברוך הוא, שסייע שייצא מהלילה הזה יששכר. הנה הסיפור במלואו. לא זו בלבד שההשתוקקות הזוגית הזאת איננה יצר הרע, אדרבה היא קודש קודשים. ולכן כשלאה משתוקקת ליעקב מתהווה יששכר – שבט התורה בעם ישראל. תורת חיים.

לתגובות:

[email protected]

 

איור: שאול גרד

 

 

 

 

 

 

 

מה לקרוא עכשיו